תכנית החומש החדשה לפיתוח חברתי כלכלי עבור האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב, אותה יזם שר החקלאות אורי אריאל, משווקת כבר חודשים כבשורה גדולה לנגב. היא כוללת השקעה כספית בהיקף של שלושה מיליארד שקל לקידום האוכלוסייה הכי שקופה, נשכחת, נזנחת ושולית במדינה, אפילו בתוך החברה הערבית עצמה. היא באמת הייתה יכולה להוות בשורה מרשימה, אלמלא היו מסתתרות כוונות אחרות מאחורי סכומי העתק.
אבל התכנית "הגדולה מסוגה אי פעם", כפי שהוכתרה בתקשורת, מעוררת בקרב רבים לא מעט חששות. העיקרי ביניהם נוגע לקהל היעד שלה – 100 אלף תושבים החיים כיום ב-35 כפרים לא מוכרים, 40% מהאוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. הם חוששים מאחר שתכנית החומש תחול אך ורק על היישובים המוכרים, ולא כוללת התייחסות לעשרות אלפי אזרחים המתגוררים בכפרים לא מוכרים. מה המשמעות המעשית של השקעת מיליארדי שקלים בחצי מהאוכלוסייה, תוך התעלמות מהחצי השני?
באופן כללי, ההחלטה להקדיש תכנית מיוחדת ליישובים הערבים הבדואים בנגב היא תמוהה, מכיוון שהיה אפשר לכלול אותם במסגרת תכנית 922 המקצה תקציבים לרשויות הערביות ככלל. תמוהה גם ההחלטה למנות את שר החקלאות כגורם מתווך בין משרדי הממשלה האמונים על התקציבים לבין הרשויות המקומיות בנגב. הפקדת כלל הסמכויות בידי השר הופכת אותו לכל יכול ביחסו לרשויות הערביות בנגב ומגבירה את החשש מפני ניצול לרעה של סמכויותיו, בניגוד לרצון התושבים ביישובים המוכרים והלא מוכרים. מה גם שתכנית החומש הנוכחית כורכת את ההשקעה באוכלוסייה הבדואית במעבר שלה ליישובים מוכרים. המגמה ברורה: כפיית פתרונות תכנון על האוכלוסייה הערבית בכלל, ועל הערבית-בדואית בפרט.
כדי להבין טוב יותר את כוונת הממשלה הנוכחית, יש לבחון את תכנית החומש על רקע הצהרות נוספות שפורסמו על ידי משרד החקלאות. כמו למשל, המשרד הודיע על תכנית להקמת 25 אלף יחידות דיור ביישובים מוכרים, שמתוקצבת מתוך תכנית החומש. הם גם הצהירו שיקדמו חקיקה חדשה המבוססת על "חוק הסדרת התיישבות הבדואים" משנת 2013, המוכר כ"מתווה פראוור". האם שכחו כבר שמתווה פראוור הצית את אחד מגלי המחאה הגדולים ביותר שנראו בקרב החברה הערבית הבדואית בשנים האחרונות? האם שכחו שהממשלה גנזה אותו בשל ההתנגדות הגדולה שעורר? עכשיו שוב עולה האיום לחוקקו בכנסת הקרובה. האם סבורים שם שהפעם זה יעבור בשקט?
ובכל זאת יש גם על מה לברך, כמו למשל על ההשקעה הכספית הצפויה בחינוך, תעסוקה ובתשתיות (למרות שקיים ספק אם הסכומים הללו יצליחו לצמצם את הפערים העצומים בין הבדואים לאוכלוסייה בישראל, שנוצרו והועמקו במשך עשרות שנים על ידי הממשלה). עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שההשקעה הכספית הגדולה הזו נעשית בזמן בו מושקעים מאמצים אדירים לפינוי הנגב מתושביו הבדואים: בו בזמן שהמדינה מתפארת בהעברת תוכנית החומש, נציגיה ממשיכים להילחם בתושבי הכפרים הלא מוכרים בבתי משפט ובכל זירה אפשרית אחרת. מדינת ישראל עדין מתכחשת לזכותם על הקרקע, למצוקתם התכנונית, הכלכלית והחברתית, לאורח חייהם ולצורך למצוא פתרון אמיתי, צודק ומוסכם לבעיותיהם.
כל יוזמה שתתנה את פיתוח היישובים בפינוי והרס של הכפרים הלא מוכרים תוביל לפתרון כושל ולהסלמה נוספת ביחס החברה הערבית כלפי המדינה. מדיניות "הנחתת פתרונות" מעצימה את הדיכוי אותו חשים תושבות ותושבי הנגב, שהספיקו לראות כמה וכמה ועדות גוזרות את גורלם ומסיקות מסקנות מנותקות לפתרון ראוי עבורם. על רקע הכשלים של תכניות עבר אלו, היה מצופה שהמדינה תפיק לקחים שיתורגמו לתכניות ישימות ומוסכמות בשיתוף החברה הערבית.
רק בשבוע שעבר מחו עשרות אלפי אזרחים ערבים נגד הריסת הבתים המסיבית בקלנסווה, ועתה מתכננת הממשלה לאשר מתווה שמטרתו המוסווית היא פינוי הכפרים הלא מוכרים. ברור שבסופו של יום יוביל המתווה הזה להרס כפרים שלמים בנגב. לא יהיה פיתוח חברתי-כלכלי עבור הקהילה הערבית הבדואית, כל עוד המדינה תמשיך בהנחתת פתרונות לא מוסכמים, ויותר חשוב – כל עוד היא תמשיך לראות בהם פולשים. כל מהלך המתעלם מקיומם של התושבים הלא מוכרים נידון לכישלון.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
