ארגוני זכויות אדם מעולם לא צמצמו את המנדט שלהם להגן רק על פעילים עמם הם מסכימים. אם נעשה זאת, נחטא למטרותינו ואף נהיה לא שונים בהרבה משוטרי משטרת ישראל, שמואשמים בצדק במתן יחס מפלה רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת באוכלוסייה. לכן גם ליהודה גליק יש מקום בכנס של האגודה לזכויות האזרח. תגובה למיכאל סולסברי-כורך
שרון אברהם-ויס ושרונה אליהו חי
שלושה נציגים של קהילות מיעוט, ששייכים לצדדים שונים של המפה הפוליטית, השתתפו בכנס האגודה לזכויות האזרח, שכותרתו "לא נחמדים – התמודדות הרשויות עם מאבקי זכויות אדם". המשותף לשלושתם נשמע באופן חד וברור בכנס: שלושתם חוו חוויות קשות וכואבות במפגש עם המשטרה בבואם לממש את זכותם לחופש מחאה: מהערמת קשיים בעת הוצאת רישיון, דרך שיחות אזהרה לפעילים שמטרתם להניא אותם מלממש את כוונותיהם להפגין ולסחוט מהם מידע אודות כוונותיהם להפגין, דרך אלימות קשה שחוו הם ויקיריהם מצד שוטרים, עיכובים, מעצרים ושאר פרקטיקות פוגעניות שנחוו על ידם כאמצעים לשבור את רוחם.
נציגי הקהילות היו ח"כ יהודה גליק מהליכוד, הפעילה החברתית בנצ'י סלמסה, אחותו של יוסף ז"ל, והפעיל הפוליטי הפלסטיני רמי יונס. הופעתו של גליק בכנס עוררה תרעומת בקרב חלק מהציבור. מיכאל סולסברי כורך כתב באתר זה ש"זה לא התפקיד של ארגוני השמאל להלבין את יהודה גליק", וכי לא ניתן להציגו כפעיל זכויות אדם. האגודה הינה ארגון א-מפלגתי ותפקידה אינו "להלבין" איש או להשחיר אותו. להיפך, תפקידנו להזכיר שזכויות אדם הן לא שאלה של שמאל וימין ומטרתנו להגן על זכותו של כל אדם באשר הוא לחופש המחאה, ובבחינת "נאה דורש נאה מקיים" – אנחנו נמחה על פגיעה בזכותו של גליק לחופש הביטוי והמחאה, בדיוק כמו שנמחה על פגיעה בזכותו של מיכאל סולסברי כורך למחות יחד עם קבוצת "המעברה" (ובעבר אף מחינו), זכותם של ערבים, יוצאי אתיופיה או כל קבוצה אחרת המבקשת להיאבק על מה שחשוב לה.
לא מלבינים ולא משחירים
ידוע לנו, וגליק עצמו אישר זאת, שפעילי ימין לחצו עליו לבטל את הופעתו בכנס האגודה לזכויות האזרח (את הופעתו של נציג המשטרה הם הצליחו לבטל). אולי הם חששו שהוא "ילבין" אותנו. גם אנחנו ספגנו ביקורת על הזמנתו של גליק. הסימטריה הזאת לא נועדה לדבר על "קיצונים משני הצדדים". אין לנו עניין באיזון מאולץ ומלאכותי שנועד לצאת ידי חובה. גליק היה על הבמה מכיוון שהוא נציג אותנטי של קבוצה מוחה שסובלת מהתעמרות משטרתית מתמשכת ולא הוגנת. אין צורך להשוות סבלו של איזה ציבור גדול יותר. זהו חיבור הסיפורים של כל אחת מהקבוצות שמאפשר לנו לשרטט תמונה רחבה של הבעיה: בהפגנות של קבוצות מיעוט יש יותר התנגשות עם הרשויות, וכל צד מאשים את השני. גליק עצמו היטיב לתאר זאת בכנס: בכל פעם שמתקיים בעניין דיון בכנסת הוא הופך לדיון סקטוריאלי, כל פעם על אלימות נגד קבוצה אחרת. החוזק הוא דווקא בשרטוט התמונה כולה והעלאת הבעיות העקרוניות המשותפות לכל הקבוצות הללו.
אפשר לא להסכים עם פעילותו של גליק בהר הבית. נניח שלא מופרך לקבל את ההנחה שגליק מנצל את שיח הזכויות כדי לקדם פעולה שדווקא פוגעת בזכויות. ארגוני זכויות אדם מעולם לא צמצמו את המנדט שלהם להגן רק על פעילים עמם הם מסכימים. אנו תמהות כיצד פעילי זכויות אדם דורשים לצמצם את ההגנה על זכויות אנשים רק למי שפועלים למען מטרות שמוצאות חן בעינינו. אם נעשה זאת, נחטא למטרותינו ואף נהיה לא שונים בהרבה משוטרי משטרת ישראל, שמואשמים על ידי אותם פעילים שהשתתפו בכנס שארגנה האגודה, ובצדק, במתן יחס שונה ומפלה רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת באוכלוסייה.
אפשר וצריך לשפר
משטרת ישראל שהוזמנה ואישרה את הגעתה בחרה לבטל ברגע האחרון באופן המעלה חשש לזלזול בציבור שסובל מנחת זרועה של המשטרה. לשמחתנו, ח"כ לשעבר דודי צור, ניצב בדימוס, הרים את הכפפה ופרש בשמה את הקשיים המערכתיים בניסיון לשמור על הסדר הציבורי.
לכן, בכל זאת, נרצה להציע כמה המלצות לשיפור ההגנה על חופש המחאה. ראשית, קיים צורך לבנות אמון בין המשטרה לבין הציבור. חוסר האמון הוא מרכיב עיקרי בהתנגשות הזו וכצעדים בוני אמון יש ציפייה לגינוי חד משמעי של צמרת המשטרה בעניין אלימות שוטרים – טיפול ומיצוי דין בכל מקרה של אלימות החורג מנהלים.
שנית, עלה בבירור ענין העדר אחידות – פקודת המשטרה המסדירה, בין היתר, רישוי הפגנות היא במקור מנדטורית ומאז מתווספים לה טלאים. ראוי לבחון אותה מחדש ולהתאים את התנאים לדרישת רישיון, ובעיקר ליצור אחידות בין התחנות והמחוזות. כיום בכל מקום מוצבות דרישות שונות, בהתאם לתפיסת השוטרים המקומיים ולעתים בהתאם להיעדר הידע שלהם.
שלישית, ישנה ציפייה מהמשטרה ללמידה על בסיס נתונים שכיום קשה מאד להשיג. עריכת בסיס נתונים ופילוח של הקבוצות כלפיהן מופעלת האלימות, התפלגות מגדרית, אתנית וכדומה וכן נתונים על העמדה לדין יאפשר להעריך את ממדי התופעה והטיפול הנדרש.
רביעית, נראה שלב העניין הוא חינוך – הבנה כי ההפגנה היא חלק חשוב בחיים במדינה דמוקרטית ושהתפקיד של המשטרה הוא לאפשר קיום מחאה – תחושת המוחים היום היא כי כל הפגנה היא הפרת סדר פוטנציאלית. במסגרת החינוך נדרשת השקעה בהכשרת שוטרים להתמודד עם הפגנות –החל משלב הוצאת הרישיון, בהמשך במהלך ההפגנה, וגם לאחר מכן – בקיאות בהבנת התפקיד על כל חלקיו. רענון שוטף של החוקים ונהלים בנושא הפגנות וכמובן מידתיות – צמצום למינימום הנדרש שימוש בכוח, מעצרים, עיכובים, וכולי, וכן שקיפות ואפשרות לזיהוי.
חמישית, יתכן שאפשר להתחיל במינוי איש או אשת קשר מטעם המשטרה – אדם בעל הכשרה מיוחדת לעניין הפגנות שיכול להיות בקשר רציף עם מארגנים ופעילים בוטים על מנת לאפשר למחאה לעבור בשלום מצד כל הנוגעים בדבר.
למשטרה ולשוטרים תפקיד מורכב וקשה. הם אמונים על הסדר הציבורי וביטחון הציבור, אלא שבמבחן התוצאה נראה שלא תמיד נשמר אותו איזון – הנתונים (המעטים מאד) שמגיעים לידי הציבור מראים שבקרב מפגינים ממוצא אתיופי וערבים יש אחוז גבוה של כתבי אישום ומעצרים.
נקיטת כל הצעדים הללו ביחד יכולה להביא לאיזון ראוי יותר בין קהילות מוחות לבין הרשויות. בקרוב המשטרה אמורה לפנות את עמונה, והיא כבר פרסמה הנחיה לצמצם ככל האפשר את האלימות. כך ראוי וכך יש לקוות שתפעל בכל פעם שישנו עימות עם קבוצה שרוצה לממש את זכותה החוקתית להפגין.
עו"ד שרון אברהם-ויס היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, עו"ד שרונה אליהו חי עוסקת בחופש המחאה באגודה לזכויות האזרח.
פורסם באתר שיחה מקומית ב-19.12.2016
