הצעת החוק להלבנת מאחזים שאושרה בוועדת השרים לחקיקה מנוגדת לדין הבינלאומי ולאמנות שהמדינה מחויבת להן, אבל היא מגלמת את ראשית פיזור מסך העשן שישראל משתמשת בו מאז כיבוש הגדה המערבית. הצעת החוק מפקיעה את זכות השימוש בקרקע בשטחים הכבושים מבעליה הפלסטינים, אם הוקם עליה מאחז בלתי מורשה והמדינה לא אכפה בו את החוק. היא אושרה למרות התנגדותו של ראש הממשלה לעיתוי ההצעה, והתנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה לתוכנה. שניהם יודעים שהמחיר הבינלאומי שישראל עלולה לשלם הוא גבוה, והם ודאי היו רוצים להמשיך בקו שבו נוקטת מדינת ישראל מיום כיבוש הגדה המערבית.
"הקו העקבי שלנו היה ועודנו להתחמק מדיון עם גורמים זרים על המצב בשטחים המוחזקים על בסיס אמנת ז'נבה […] הכרה מפורשת מצדנו בתחולת אמנה ז'נבה תבליט בעיות קשות מבחינת האמנה לגבי פיצוצי בתים, גירושים, התיישבות ועוד".
ההנחיות הללו לקוחות מתוך מברק סודי ביותר שיצא ממשרד החוץ לשגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, תשעה חודשים בלבד אחרי כיבוש הגדה המערבית. זוהי תמציתה של מדיניות ישראל בגדה המערבית מאז ועד היום: מדיניות של עמימות שבחסותה אפשר להפר את החוק.
כיבוש השטחים ב-1967 הציב דילמה בפני המשפטנים: איך מדברים על הכיבוש בעולם? אם נודה שמדובר בכיבוש הרי שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי חל שם, משמע שהצבא מחויב להחזיק את השטח בנאמנות והממשלה לא יכולה לעשות בו כראות עיניה. אם נגיד במפורש שזה לא כיבוש, הרי שמדובר בסיפוח, המנוגד למשפט הבינלאומי.
מסמכים מהשנים 1968-1967 שמפרסם כעת מכון "עקבות" מלמדים, שכלפי פנים לא הייתה שאלה, והיה ברור כי מדובר במצב המחייב שמירה על דיני הכיבוש. חוות הדעת המשפטיות בסוגיות רבות שנגעו לשטחים התבססו על המשפט הבינלאומי. כבר ביולי 1967 הופיע אל"מ מאיר שמגר, הפרקליט הצבאי הראשי דאז, בפני ועדת חוק, חוקה ומשפט, והסביר שהפרקליטות הצבאית נערכה לכיבוש הגדה זמן רב לפני שפרצה המלחמה. הצבא הגיע לכיבוש מוכן, עם מנשרים צבאיים מס' 1 ומס' 2, המבטאים את המחויבות של הצבא הכובש (צה"ל) לתקנות האג מ-1907 ולאמנת ז'נבה הרביעית. אולם בחלוף העשורים, עם התקדמות הכיבוש וההתנחלויות, השתנו גם חוות הדעת של המשפטנים.
שמגר, מחשובי האדריכלים המשפטיים של הכיבוש, סבר ב-1967 שהגירושים של פלסטינים מחוץ לגדה נוגדים את אמנת ז'נבה הרביעית. חיזק אותו בעמדה זו תאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ. הממשלה לא שעתה לעמדתו, והמשיכה לגרש פלסטינים, ביודעה שזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי. כלפי חוץ המשיכה לשמור על קו עקבי של עמימות, כדי לא לשלם מחיר בזירה הבינלאומית.
אבל למדיניות של עמימות יש מחיר כבד. את המחיר הזה משלמים מיליוני תושבים פלסטינים בגדה המערבית. בהגבלות תנועה שהאין-כיבוש מטיל עליהם, בהריסת בתים מסיבית שהאין-כיבוש מגביר בעת האחרונה, בדחיקה שיטתית של האוכלוסייה מהאין-כיבוש בשטחי C, ובאי מתן זכויות אזרחיות ופוליטיות ממש כאילו כן היה כיבוש.
אם בעבר, כפי שניתן ללמוד מן המסמכים שחשף מכון עקבות, ניסו המשפטנים להיות מצפן חוקי ולהבהיר לדרג המדיני את מגבלות החוק, כיום מערכת המשפט בכלל, ובתי המשפט בפרט, מוצאים כלים משפטיים כדי לאפשר לישראל לעשות כמעט ככל העולה על רוחה. אין לראות בחובה שמטיל בית המשפט על כתפי הממשלה כשהוא דורש ממנה פינוי של כמה בתים בודדים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית מחויבות של ממש לדין הבינלאומי. בית המשפט בסך הכל הקריב מעט מאוד בשביל להכשיר בפועל את כל השאר, מבלי שנדרש להכריע בשאלה מהו באמת הדין שחל בגדה.
