אין לנו אופציה אחרת אלא להילחם על מוסר ועל ערכים אנושיים, לקיים דיאלוג עם משפחת בני האדם באשר היא. גם זו המורשת של סבתא שלי – ששרדה בשואה
סבתא שלי, נדיה, הייתה ניצולת שואה. בבית שלה דיברו יידיש, אכלו גפילטע פיש, אבל אף פעם לא דיברו על מה היה "שם". אימא שלי אמרה שאסור לספר לה שאני צמחונית כי מי שהיה רעב לא יכול להבין את זה. היא נפטרה לפני למעלה מ-30 שנה, וכל מה שעד לאחרונה חשבתי שידעתי על חייה התברר כלא נכון. לפני כמה שנים, בעקבות מחקר חוצה יבשות של בן משפחה גילינו שהייתה לה פעם משפחה וילדים "שם", לפני המלחמה, ואת כל זה היא לא סיפרה לנו, למשפחה "החדשה" שלה עד יום מותה – סוד כזה במשפחה, שתיקה גדולה, שאיתו גדל הדור השני והדור השלישי.
מכיוון שהיא לא דיברה, וממילא המעט שסיפרה התברר כלא נכון, אני לא יודעת הרבה על מה שעבר עליה בשנים הקשות ההן. אני יודעת שהיא נולדה והתגוררה בנשלסק, עיירה ליד ורשה שבפולין. עם פרוץ המלחמה היא ברחה, ותקופה מסוימת חייתה בגטו ביאליסטוק עם שני ילדים קטנים, שאנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם ועד לאחרונה לא ידענו על קיומם. היא הצליחה להימלט לסיביר, ועבדה במכרות הפחם תמורת אוכל. אחרי המלחמה חזרה לפולין, הביאה לעולם את אמי, ועלתה לארץ בשנות החמישים.
מאחר שבבית לא דיברו, את ההשכלה שלי על השואה קיבלתי בבית הספר, בספרות ומהטלוויזיה. בדמיוני שרטטתי נקודה אחר נקודה את גודל הזוועה. התחבאתי במרתפים, אכלתי קליפות תפוחי אדמה, ברחתי מהנאצים והגנתי על משפחתי. אני מניחה שרבים מאיתנו, שגדלו בארץ על הרצף שבין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות חווים בצורה זו או אחרת את הזיכרון הקולקטיבי הזה, של השמדה המונית.
הלקח
הזיכרון הקולקטיבי הזה משפיע על כל אחד מאיתנו, ואותי הוא הוביל לפעול למען זכויות האדם. הבחירה האישית שלי לפעול למען זכותם של בני ובנות אדם לכבוד, ליחס הוגן ולשוויון נובעת מההיסטוריה המשפחתית שלי, מההיסטוריה הקולקטיבית שלנו, מהזוועות שסבתא שלי ואחרים עברו בשואה בשל היותם יהודים. מבחינתי, זה הלקח.
לא המצאתי את הגלגל. למעשה, המסמכים המכוננים של הגנה על זכויות אדם בעידן המודרני נכתבו בעקבות הזוועות שקרו במלחמת העולם השנייה, שבה נהרגו למעלה משישים מיליון בני אדם, ונרצחו שישה מיליון יהודים. בדצמבר 1948, זמן לא רב לאחר המלחמה, התקבלה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם. ההפרות המחרידות והנרחבות של זכויות האדם הבסיסיות בתקופה זו הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון לפיו שיתוף פעולה בינלאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בינלאומית חדשה ובריאה.
השואה היא כמובן המקרה הקיצוני ביותר. אין אף מקרה מזעזע כמוהו, אך מוטלת עלינו החובה לשמור על זכויות האדם בכל מצב. הלקח הוא ברור – לעולם לא עוד. אף אחת ואף אחד לא צריכים לסבול התייחסות שונה רק בשל ההשתייכות הקבוצתית שלהם.
אנחנו, באגודה לזכויות האזרח, כמו גם ארגוני זכויות אדם אחרים, מאמינים שהמורשת של שמירה על זכויות אדם היא אוניברסלית. כולנו נולדנו שווים, כולנו שווים בפני החוק, כולנו זכאים לשוויון הזדמנויות. גם ילדה שנולדה בפריפריה, גם ילד כהה עור, ערביה, זקן, בריא או חולה וכל שייכות אחרת.
תפקיד ארגוני זכויות האדם הוא להאיר פינות חשוכות ולראות מי נשכח ולוודא שהרוב לא פוגע במיעוט. אין לנו אופציה אחרת אלא להילחם על מוסר ועל ערכים אנושיים, לקיים דיאלוג עם משפחת בני האדם באשר היא. גם זו המורשת של סבתא שלי.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
