האוטובוסים הנפרדים הם בסך הכול ביטוי ויזואלי של ההפרדה המוחלטת שממילא קיימת בגדה המערבית בכל תחומי החיים
הזעזוע המתוקשר שהתעורר בעקבות קווי האוטובוס הנפרדים יצר לרגע אשליה כאילו הגזענות, ההפרדה הגזעית וההדרה הם החריג. תופעות אלו נוכחות ושלובות אלו באלו כחלק אינטגרלי מהמערכת הקרויה כיבוש.
אולי היה נעים יותר לראות פלסטיני יושב באוטובוס ליד מתנחל מאלקנה ולדמות שהנה, זה לא נורא כל כך. אבל זו רק מראית עין של שוויון ושל נאורות. כמה שונות מטרות הנסיעה, חוויות הנסיעה והמקום שממנו באים ואליו הולכים השניים. האוטובוסים הנפרדים הם בסך הכול ביטוי ויזואלי של ההפרדה המוחלטת שממילא קיימת בגדה המערבית בכל תחומי החיים – בין ישראלים, ומתנחלים בפרט, ופלסטינים – הפרדה משפטית ופיזית.
השאלות שיש לשאול נוגעות למערכות ההפרדה וההדרה הגלויות פחות, הנובעות באופן בלתי נמנע מכך שישראל העבירה את אזרחיה לגור בשטח הכבוש, לצד האוכלוסייה הכבושה וחסרת האזרחות. למערכות הללו כל כך התרגלנו עד שהן נראות חלק מדרכו של עולם. הן כוללות שתי מערכות חוק נפרדות לחלוטין – בתחום הפלילי, התכנוני, התחבורתי ועוד – שמפלות לרעה פלסטינים על בסיס יומי. הן כוללות גם הפרדה גיאוגרפית המנשלת ומדירה פלסטינים מאדמתם ומזכויות היסוד שקיימות לכל אדם.
יש הפרדה כמעט מוחלטת במרחבי החיים של ישראלים ופלסטינים. פלסטינים נוסעים במערכות כבישים נפרדות לחלוטין משום שכבישים רבים המיועדים לישראלים אסורים עבורם, בין אם באופן רשמי, ובין אם משום שנסללו עבורם כבישים רעועים ומסוכנים שכלל אינם מתחברים לכבישים הראשיים, שבהם נוסעים ישראלים.
הדוגמה המפורסמת של כביש 443 ממחישה במדויק את העוול. אדמות פלסטיניות בתוככי השטח הכבוש, שהופקעו מידי בעליהן הפלסטינים באישור של בג"ץ לשם סלילתו של כביש "לטובת הציבור", שהפך אחר כך לאסור עבור פלסטינים בתנועה. האגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ בנושא, אבל פסק הדין הנאור נותר כזה רק ברטוריקה שלו. הוא אומנם הורה למדינה להתיר תנועת פלסטינים על הכביש, אבל בתנאיה שלה, בהתאם לשיקולי ביטחון. היישום בפועל היה כה מגוחך, עד שהפך גם את הבשורה המעטה שניתן היה לדלות מפסק הדין לתיאורטית בלבד. פלסטינים כמעט אינם עושים שימוש בכביש זה, כי התחום שהוגדר כמותר לתנועה לפלסטינים מוביל משום מקום לשום מקום. האיסור על השימוש העיקרי שעשו פלסטינים בכביש – כניסה לרמאללה דרך מחסום ביתוניה – נותר על כנו באישור בג"ץ.
גם צדק זה עניין יחסי
פלסטינים אינם מורשים להיכנס להתנחלויות, אלא אם הם אוחזים בהיתר כניסה מיוחד שהונפק עבורם במשרדי התיאום והקישור, בדרך כלל לשם עבודה כפועלים בהתנחלויות. לדוגמה, אם פלסטיני היה מעוניין להגיע למשרדי חברת אפיקים, המפעילה את שירותי האוטובוס המופרדים, על מנת להתלונן על ההפרדה או לבקש הקצאה של אוטובוסים נוספים – הוא לא היה יכול לעשות זאת, שכן המשרדים ממוקמים באריאל, אליה כניסתו אסורה. גם אם היה מעוניין להגיע למשטרת אריאל על מנת להגיש תלונה, להעיד וכדומה, אין לו אפשרות כזאת.
גם בכל הנוגע לדין הפלילי, קיימת הפרדה והפליה מובהקת של פלסטינים לעומת מתנחלים המתגוררים באותו השטח הגיאוגרפי. ישראלי ופלסטיני שיעברו בדיוק את אותה עבירה בתחומי הגדה המערבית, יישפטו במקומות שונים, על בסיס דינים שונים ותוך הפליה קשה של הפלסטיני ופגיעה בזכותו להליך הוגן. פלסטינים נשפטים על עבירות פליליות בבתי משפט צבאיים, על בסיס חקיקה צבאית, וישראלים נשפטים בישראל על בסיס הדין הפלילי הישראלי. פלסטיני החשוד בעבירה יוחזק במעצר 48 שעות ואף 96 שעות לפני הבאתו לפני שופט, בעוד ישראלי שעבר לכאורה את אותה עבירה יובא לפני שופט תוך 24 שעות.
הדוגמאות הללו ממחישות את העובדה, כי הדיון סביב סוגיית ההפרדה בקווי האוטובוסים הותיר בצד את השאלות הנוקבות האמיתיות. בכללן את אלו הנוגעות לניצול הבוטה של פלסטינים בעבודתם בישראל ובהתנחלויות ואת האכיפה המגוחכת של דיני העבודה על ידי המדינה ביחס אליהם. האם מישהו תהה על העוני המחפיר ששולח עשרות אלפי גברים בשעות הקטנות של הלילה, להרוויח סכומי כסף מגוחכים בעבודה שאף אחד אחר לא רוצה לעשות, אולי אפילו בשירותם של אלו שמזדעזעים כל כך מההפרדה באוטובוסים?
את השאלות הקשות באמת איש לא שואל, כי התשובות עליהן מציבות מראה שלא נעים להסתכל בה. יותר נוח להיטפל לסימפטום הלא-פוטוגני שמאפשר לנו לרחוץ בנקיון כפינו.
הכותבת היא עו"ד במחלקת שטחים של האגודה לזכויות האזרח
