אחרי עשרות שנות שלטון התפיסה הניאו-ליברלית במערב, שקידשה את השוק החופשי, נדמה שהגיעה העת לדיון עומק ביחס לתפקיד הממשלה. וליתר דיוק, לעיסוק בשאלה: מה היקף השירותים הציבוריים שהיא צריכה לספק לציבור ביחס להכנסותיה? עו"ד טלי ניר תוהה בטור לרגל היום הבינלאומי לצדק חברתי – מתי ייפול האסימון גם בישראל?
העולם כמרקחה. אחרי המחאה החברתית חוצת היבשות של 2011, המוני המוחים והמוחות לא נותרו בבית. הם פעילים היום באלפי יוזמות חברתיות נגד גזרות כלכליות, נגד זכויות היתר של התאגידים, נגד ספקולציות פיננסיות ובעד משכרות הוגנות, מחירים סבירים, שירותי חינוך, בריאות ורווחה טובים ועוד.
מרבית המאבקים אינם זוכים לחשיפה תקשורתית, אבל נראה כי המאבק האזרחי לחברה צודקת יותר היא כיום אחת הזירות הפעילות ביותר בעולם המערבי.
אחרי שתי מלחמות עולם, שיקום כלכלות המערב וכמה משברים, התגבשה ההבנה כי לצד הצמיחה הכלכלית והגלובליזציה, במדינות רבות נוצר אי שוויון עמוק בהכנסות, אבטלה ועוני. כאשר פירות העושר מותירים יותר ויותר אנשים מחוץ למסיבה, אין זה פלא שהם מבקשים לעצור את החגיגות ולעשות שינוי.
ההכרה הגלובלית בבעיה הזו היא כה רחבה, עד כי העצרת הכללית של האו"ם החליטה לפני שש שנים לקבוע את "היום הבינלאומי לצדק חברתי" במטרה לקדם את הרווחה והקיום בכבוד של כל בני האדם. היום הזה יצוין השבוע בשורה של אירועים ודיונים במדינות שונות, כשברקע מתנוססים המשבר הכלכליים שפוקדים את מדינות המערב.
משברים אלו הם נקודת מבחן חשובה לכל אחת מהמדינות, כמו גם לתנועות החברתיות שקמו בהן, במקביל למחאה החברתית בישראל. השאלה הגדולה היא, האם המשברים ישמשו מנוף לשינוי עומק כלכלי-חברתי או שיהיו עוד הזדמנות לקיצוצים והפרטות של שירותים ציבוריים?
אחרי עשרות שנים של שלטון התפיסה הניאו-ליברלית בעולם המערבי, שקידשה את השוק החופשי וביקשה להקטין למינימום את השירותים שמספקת המדינה, נדמה שהגיעה השעה לדיון עומק ביחס לתפקידה של הממשלה. וליתר דיוק, לעיסוק בשאלה מהו היקף השירותים הציבוריים שצריכה הממשלה לספק לציבור ביחס להכנסותיה.
במאה השנים האחרונות גדל מאוד חלקה של ההוצאה הממשלתית במדינות המפותחות, בעיקר בתחומי החינוך, הרווחה, הבריאות והתשתיות. הסיבות לכך נעוצות בהתרחבות הדמוקרטיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בגידול בצורכי הפיתוח ובצמיחה הכלכלית, שיצרו ביקושים גוברים לשירותים אלה, ובכשלי שוק באספקה פרטית שלהם.
גובה ההוצאה הציבורית, או מה שמכונה "גודלה של הממשלה", נמדד בדרך כלל ביחס שבין הוצאות הממשלה לתוצר המקומי הגולמי (התמ"ג). כיום טווח ההשקעה הממשלתית משתרע בין כ-35% מהתוצר במדינות שבהן הממשלה מצומצמת, כארצות הברית ויפן, ובין כ-55% מהתוצר במדינות שבהן הממשלה מעורבת יותר, כמדינות מערב אירופה.
במדינות שבהן ההוצאה גבוהה יותר, נטל המס גבוה יותר, כדי שניתן יהיה לממן את ההוצאה. מחקרים שנערכו בנושא מצאו כי השונות בין מדינות נובעת מהבדלים בהעדפה החברתית בנוגע לשוויון, ובמדינות בהן הממשלה גדולה יותר, אי-השוויון החברתי נמוך יותר. בניגוד למה שמסבירים לנו יומם וליל אנשי האוצר, פוליטיקאים ופרשנים כלכליים רבים, המחקרים מצאו עוד כי לשינויים בגודל הממשלה אין השפעה כלכלית משמעותית על שיעור הצמיחה של המשק, כך שההחלטה היא בעיקרה ערכית-פוליטית.
בין גלובליזציה לליברליזציה
בישראל, קטנו ההוצאות הציבוריות מרמה של יותר מ-50% מהתמ"ג בשנות התשעים לרמה של 42% מהתמ"ג בשנת 2011 – פחות מהממוצע בארצות המפותחות. זאת בשעה שכלכלת ישראל דווקא צמחה והיה גידול מתמיד בתוצר שלה. הסיבה היתה האמונה כי יעיל וכלכלי יותר יהיה להעביר את אספקת השירותים לשוק הפרטי.
במשך כמה עשורים, הגלובליזציה נתפסה בישראל כמעט כשם נרדף לליברליזציה כלכלית. ה"התפתחות" וה"מודרניזציה" הפכו אותנו ממדינה של דיור ציבורי, שירותים חברתיים אפקטיביים ושוויון כלכלי יחסי, לאחת המדינות הכי פחות שוויוניות במערב, עם שירותים חברתיים מסורסים ומופרטים, ועם רטוריקה שחוזרת ומסבירה לנו שכל זה בעצם לטובתנו.
ההשפעה החברתית של מדיניות זו הורגשה ומורגשת היטב למרבית הציבור, והיא זו שהוציאה אותו לרחובות בקיץ 2011. למרבה הצער, רבים מקברניטי המדינה עדיין שבויים בשיח הכלכלי של שנות ה- 80', שמיטיב עם שכבה דקה של עשירים ופוגע בכל השאר. הציבור הישראלי כבר מבין שדרוש שינוי ורוצה בו, אבל אולי האסימון ייפול רק בעקבות המחאה הגלובלית. למרות שאנחנו רגילים בישראל שהחידושים מהעולם מגיעים באיחור ניכר, נשמח אם למרות הכל, כבר בתקציב המדינה הקרוב, נראה שינוי גישה.
עו"ד טלי ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות וכלכליות באגודה לזכויות האזרח בישראל
