חגי אלעד
אתמול, היום שבו שללה הכנסת במופע השפלה פומבי כמה מזכויותיה של נבחרת ציבור בפרלמנט הישראלי, היה יום שחור לדמוקרטיה. מי שכיכבו במיצג האנטי-דמוקרטי של אתמול – חברי הכנסת יריב לוין, מיכאל בן ארי ואנסטסיה מיכאלי – חשבו אולי שהם מביכים את חברת הכנסת חנין זועבי, ושהם בדרך למימוש חזונם לגירושה מהכנסת – לעזה או אולי לאירן. אלא שמי שהושפלו אתמול היו הסממנים הדמוקרטיים של חיינו כאן, מי שהובכה הייתה הכנסת עצמה, ומי שעתידה להיות מגורשת מבין שורותינו אינה ח"כ זועבי, אלא התקווה לחיים של שוויון אזרחי מלא, הזוכים למימוש במסגרת חוקי משחק דמוקרטיים מקובלים.
ראשית, אין ברירה אלא לשוב ולומר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: בדמוקרטיה ח"כים אינם מענישים זה את זה בשל העובדה שמילאו את תפקידם כנבחרי ציבור בניגוד לעמדת הרוב. בדמוקרטיה מתווכחים, וזאת עושים במיוחד בכנסת. מתווכחים ולא מנסים להשתיק. יש חשיבות מיוחדת לשמירה על חופש הביטוי הפוליטי, ובמיוחד של נבחרי ציבור. ח"כ זועבי נשלחה לכנסת מטעמם של אזרחים שווי זכויות, בעלי דעה עצמאית וזכות הצבעה. כל זמן שאין מדובר בעבירה על החוק, לח"כים יש זכות להמשיך ולבטא את עמדותיהם – ואין זה מעלה או מוריד אם ההתבטאויות והמעשים מקוממים רבים.
אלא שבביטויי אי ההבנה הבסיסית בנוגע למהותה של דמוקרטיה, היחס המשפיל וניסיונות ההשתקה – ביחס לכל אלו ח"כ זועבי היא רק דוגמא. אכן, הח"כית שתויגה כ"אויבת האומה" הפכה לשק החבטות האולטימטיבי, ובתחרות הפוליטית מי ישפיל אותה יותר, שכחו הח"כים את כל עקרונות חופש הביטוי והמחאה.
זה לא עניינה של הכנסת, זה העניין שלנו
אבל זוהי רק דוגמא אחת מני רבות להתדרדרות חסרת התקדים המתחוללת לנגד עינינו בכנסת הנוכחית, בכל הקשור לשמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים.
חוק ועדות הקבלה, חוק הנכבה, החוק ל"מניעת חרם", החוק לביטול אזרחות, הדיונים המקארתיסטיים בוועדת החינוך של הכנסת בנוגע לחופש הביטוי האקדמי, רדיפת ארגוני זכויות האדם ועוד ועוד – כל אלו הם המציאות היומיומית של הכנסת הנוכחית, שבה יום שחור אחד לדמוקרטיה רודף את משנהו.
באווירת הימים האלו, של מגבלות הולכות וגוברות על חופש הביטוי – באקדמיה, ברחוב ובכנסת – המהלך האנטי-דמוקרטי של אתמול נתפס כמעט כעניין שבשגרה. הכנסת כבר איננה זירה שבה אפשר להוביל מאבקים להגנה על זכויות האדם ולקידומן, אלא מקום שבו הדמוקרטיה עצמה הפכה לשק חבטות, והעומדים על משמר זכויות האדם מנהלים קרב בלימה.
בצדק אמר יו"ר הכנסת ראובן ריבלין כי "מהלך של שלילת זכויות מחבר כנסת, תוך ניצול כוחו של הרוב ובו בזמן שמתנהלת חקירה בנושא בידי היועץ המשפטי לממשלה, אינו יכול להיוותר עניינה הפרטי של הכנסת". אכן, אם הכנסת – שהייתה אמורה להיות מעוז הדמוקרטיה – מועלת בתפקידה, זה אינו עניינה הפרטי. זה עניינם של האזרחים: זה ענייננו.
ומה שנדרש כעת מהאזרחים המביטים בעיניים כלות כיצד נבחריהם שומטים את הבסיס הדמוקרטי מתחת לרגלינו – הוא להיאבק בזירות הראויות לכך כדי לשמור על בסיס זה במקומות שהוא עדיין קיים, ולייצרו במקומות בהם הוא חסר. ההזדמנויות לעשות זאת – למעורבות אזרחית ישירה על בסיס חזון דמוקרטי מהותי – מונחות לפתחנו: במאבקים למען ילדי מהגרי העבודה או נגד נישול המשפחות הפלסטיניות בשייח ג'ראח, בהפגנות נגד עושק עובדים בידי מעסיקים נצלנים או במצעד הגאווה בירושלים, כשאישה מנסה לשאת ספר תורה ברחבת הכותל או מסרבת לשבת בירכתי האוטובוס, במחאה נגד משטר ההפרדה והכיבוש, במאבק לשוויון אזרחי ובמצעד זכויות האדם בדצמבר.
תסרבו להחריש
עוד יום שחור לדמוקרטיה, אחד מני רבים בהמשך לשנה שחורה שראשיתה אי שם בין "עופרת יצוקה" לבין מערכת הבחירות הגזענית – עוד יום שחור כזה אינו יום לייאוש. עוד יום כזה רק מראה אל איזה תהום נבחרינו הולכים ומדרדרים את כולנו, אך אסור שהעתיד יהיה נחלתם. עתיד כזה אינו גזירת גורל ומניעתו היא בידינו.
אם מספיק ישראלים יסרבו להחריש לנוכח ההתדרדרות, אם מספיק ישראלים יתעקשו היום על חופש הביטוי של מי שאינם מסכימים עמו כדי שמחר זה יגן על חופש הביטוי שלהם, אם מספיק ישראלים ירצו לבנות כאן ביחד עתיד של שוויון, דמוקרטיה וזכויות האדם – אזי זו תהיה מציאות חיינו, מציאות שהגשמתה היא אך ורק בידינו.
הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר וואלה ב-14.7.10
