חגי אלעד
ב-1948, שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה, גובשה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. ההכרזה נוסחה כשצילה הכבד של המלחמה, על הפרות זכויות האדם המחרידות שהיו חלק ממנה, מהדהדת בתודעתם של מנסחיה. המסמך שניסחו הפך מאז למסמך הבינלאומי המרכזי המתווה את המחויבות הכלל אנושית לשמירה על זכויות האדם. במילים אחרות: ההכרזה לכל באי עולם הייתה אחת מהתשובות האנושיות להתרחשותה של השואה, וביטוי למחויבות שלא לאפשר לפשע דומה לשוב ולקרות.
באותה השנה ממש התחולל אירוע נוסף שהיווה בחלקו את אחת התשובות לשואה: הקמתה של מדינת ישראל. מאז חלפו קצת יותר משישים שנה.
לפני כשבוע פרסם אחד ממנסחיה של האמנה, סטפאן הסל, מאמר הקורא להוקעתה הגלובלית של ישראל: "העדר פעולה משמעותית מצידן של ממשלות במטרה לאכוף את החוק הבינלאומי על ישראל מותיר לאזרחי העולם בעלי המצפון ערוץ פעולה אחד: ליטול אחריות זו על עצמם, כפי שנעשה נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה… באמצעות המתקפה הבוטה על משט הסיוע, ישראל בהיסח הדעת הביאה למודעות חסרת תקדים ולגינוי לא רק של המצור על עזה אלא גם להקשרים הרחבים יותר של פרקטיקות ניהול הכיבוש של השטחים הפלסטינים… היוזמות לחרם, מניעת השקעות וסנקציות הן אסטרטגיה מוסרית שהוכיחה את פוטנציאל ההצלחה שלה."
כאזרח ישראלי, ליבי נחמץ לנוכח דברים אלו.
באותה העת, אני נזכר בהכרה המייאשת שתקפה אותי בתחילת החודש. כבכל חודש יוני מאז 1967, הנה הוא שוב – ציון יום השנה לתחילתו של הכיבוש. והנה התחילה כבר השנה ה-44, ואין קץ באופק. בינתיים, הסבל הפלסטיני רק נמשך, מתמסד ומחריף. הלב נחמץ.
זה לא דובר צה"ל שאשם כאן
איזו כברת דרך עברה המדינה בקצת יותר משישים שנה: ממי שנוסדה באותה השנה ביחד עם הכרזת זכויות האדם וביחד איתה כשתי תשובות משלימות לאחד הפשעים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית – למי שאחד ממנסחי אותו מסמך מכונן מכנה מדינה עם "ממשלה פושעת" וקורא להחרמתה. כמה רצון טוב, תקווה ואופטימיות הושחתו, כמה סבל אנושי נגרם וכמה קשה יהיה לשנות כיוון.
הדרך אל פי התהום סלולה וישראל פוסעת אליה בעיניים פקוחות לרווחה. זה עניין מעורר השתאות: איך מדינה שכזו – שראשיה עסוקים כל כך בתדמיתה בחו"ל ומוטרדים כל כך, ובצדק, ממעמדה הבינלאומי – מסרבת להפנים את העובדה הבסיסית שבעיות התדמית שלה אינן תוצאה (למשל) של השתהותו של דובר צה"ל בשחרור
סרטוני המשט לתקשורת הבינלאומית, אלא תוצאה של בעיות יסוד עמוקות שמלוות אותנו כבר עשרות בשנים- מתי תימצא כאן המנהיגות שתנסה, לשם שינוי, לעסוק במהות ולא להשחית את חיינו על התבוססות בשאלות של תדמית?
הממשלה הנוכחית ממשיכה לעסוק בהרשעת העולם על היותו, לכאורה, נגדנו – בד בבד עם ניפוק יומיומי של עוד ועוד טעמים מדוע רבים יותר ויותר יזדעזעו ויתקוממו נגד מדיניותה. עד כאן בנוגע למעשינו, תדמיתנו ומה שבהדרגה יעשו יותר ויותר "אזרחי העולם בעלי המצפון", אם לא נתחיל לשנות כיוון.
גם אנחנו חלק מהעולם: אזרחי ישראל הם גם אזרחי העולם. נשאלת השאלה: ומה בנוגע לאזרחי ישראל בעלי המצפון? מה אנחנו נעשה כדי לשנות כיוון?
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-29.6.10
