חגי אלעד
אפשר לנסות לצמצם את הדיון הציבורי לשאלת הש"ג: מדוע פעולת ההשתלטות של לוחמי השייטת לא לקחה בחשבון באופן "מקצועי" יותר תסריט של תקיפתם האלימה בידי משתתפי המשט. אבל דיון מסוג זה יתעלם מהשאלות המהותיות. הקטסטרופה על סיפון ה"מרמרה" לא התחילה עם הנחתתו של החייל הראשון מהמסוק, אלא עוד הרבה קודם לכן.
הנה תקציר האירועים שהביאונו עד הלום:
המצור על עזה הוא מצור על אוכלוסייה אזרחית. אכן, שלטון החמאס בעזה הוא שלטון אכזרי, לא דמוקרטי וכזה שמפר זכויות אדם דרך קבע. הוא מונע מגלעד שליט את זכויותיו הבסיסיות ביותר ואינו נרתע מפגיעה בישראלים חפים מפשע. אך את מחיר הזעם הישראלי על פשעי שלטון החמאס, אנחנו גובים ממיליון וחצי בני אדם שנתונים למצור, אינם יכולים לצאת מארצם ושהתצרוכת שלהם נשמרת ברמה של "קצת מעל" משבר הומניטרי.
מציאות מפרת זכויות אדם זו מעוררת בעולם זעם נגד המדיניות הישראלית, ומעוררת הזדהות עם מצוקתם של תושבי עזה. מרבית הישראלים אולי היו רוצים לשכוח מקיומה של עזה לאחר ההתנתקות החד-צדדית, להוציא השבתו של החייל החטוף גלעד שליט ומניעת ירי הקסאמים על ישובים ישראלים. מבחינת הציבור בישראל, להוציא סוגיות אלו ? עזה לא קיימת ואין לנו אחריות לגורלם של תושביה.
אלא שמבחינת העולם, השכל הישר וערכי זכויות אדם יסודיים, עזה כן קיימת ויש לישראל אחריות לגורלה.
פער עובדתי, תפיסתי וערכי זה מציב את מדיניותה של ממשלת ישראל על מסלול התנגשות עם המציאות. ומאחר ולא כל כדור הארץ סר למרותם של אביגדור ליברמן ודני איילון, יש מי שהעזו לנסות ולשבור את המצור על עזה.
וכך, עלינו כעת להתמודד עם השאלה המהותית: מה בדיוק עשו שם לוחמי השייטת מלכתחילה?
יכולנו לבחור אחרת
הנה הצמתים בהם ישראל יכולה הייתה להחליט אחרת, ברמת המדיניות ולא ברמת הש"ג, ולא לשלוח את חייליה לקרב נגד מה שנתפס בכל העולם כמשט סיוע הומניטרי במהותו.
ישראל הייתה צריכה לאפשר מעבר סחורות לעזה ולא להטיל מצור על תושביה. אם לא היה מצור מתמשך נגד אוכלוסיית עזה, הרי שלא רק שלא היו משטי סיוע בינלאומיים ? גם לא היה צורך במנהרות להברחת מזון לרצועה.
אבל יש מצור ישראלי על עזה, והיה ניסיון לשבור אותו. לנוכח זאת, ישראל הייתה צריכה להימנע מעימות צבאי עם משט שמהותו המוצהרת ביטוי מחאה או סיוע הומניטרי ושלא היווה איום בטחוני, בוודאי לא כזה שמצדיק הפעלת כוח צבאי בהיקפים של אירועי המשט, ובמיוחד לא באופן שתוצאתו היא הרוגים ופצועים. כששולחים לוחמי קומנדו להתמודד עם אזרחים, אפילו מדובר באזרחים המגיבים באלימות על ניסיון, אלים במהותו, לחסום את דרכם לעזה, אי אפשר לטעון מאוחר יותר שהכתובת לא הייתה על הקיר.
אבל ישראל כן בחרה בשימוש בכוח צבאי וכן בחרה למנוע סיוע לעזה או הזדהות עם תושביה וכן בוחרת להמשיך במצור על הרצועה. התוצאה של כל אלו היא ההרוגים והפצועים על סיפון ה"מרמרה".
העיסוק בש"ג יכול שיתמקד בתפקוד השייטת ויכול שינדוד לקטסטרופה ההסברתית הנוכחית עימה נאלצת המדינה להתמודד. אבל עיסוק באלו יפספס את העיקר: ישראל הופכת למדינה מצורעת כי הנהגתה מקבלת החלטות מצורעות ומובילה מדיניות של מדינה מצורעת. לא מדובר רק בקוצר רואי, טיפשות או חובבנות. מדובר בכל אלו, אבל הבעיה המהותית היא עולם הערכים שמביא את מקבלי ההחלטות שלנו להטיל מצור על אזרחים ולשלוח חיילים ללב ים להילחם נגד אזרחים אחרים.
אפשר להתבכיין ככל שרק נרצה על כמה שהעולם נגדנו, עד כמה שהמשט לעזה היה פרובוקציה ועל התקשורת העוינת. אפשר גם להאמין שכותב מאמר זה הוא בוגד ומשתף פעולה עם האויב. אפשר, אבל אלו הן הסחות דעת שלא ישנו את העובדות. ישראל היא מדינה ריבונית וממשלתה מקבלת את החלטותיה מרצונה החופשי. מה שנדרש הוא שינוי תפיסתי שיביא לקבלת החלטות שיהיו מבוססות על תפיסת עולם אחרת, שרואה בתושבי עזה בני אדם ושלוקחת אחריות על גורלם ? ובסופו של יום, גם על גורלנו.
אם מדינת ישראל תמשיך להפליג בכיוון המנוגד לערכים אנושיים אוניברסליים, היא תטביע את עצמה לדעת. המשך ההפלגה הזו, באזימוט הפוך מהכיוון אליו שט שאר העולם, יביא לתהליך שרק יילך ויסלים, תהליך שאחריתו עוד תגמד את האירועים המזעזעים של הלילה.
המאמר פורסם באתר nrg-מעריב ב-1.6.10
