שלוש פעמים בשבוע אני נוסעת ברכבת מבאר שבע למשרדי בתל אביב. כבר שנתיים, תמיד אותה שגרה: נכנסת, התיק למכונת השיקוף, אני לגלאי המתכות, כרטיס, לפעמים המתנה קצרה – והנה, הרווחתי ביושר שעה של קריאה ללא הפרעות. מאז תחילת המלחמה בעזה, השתדלתי לצאת צפונה כמה שיותר מוקדם ודחיתי עוד ועוד את החזרה הביתה, לאזעקות ולטילים.
ההקלה שהרגשתי עם הבשורה על הפסקת האש לא החזיקה מעמד זמן רב. בבוקר היום שלאחר ההכרזה על הפסקת אש, בכניסה לתחנת הרכבת שוחחתי בטלפון בערבית. המאבטח לא ביזבז זמן, מיד ביקש תעודה מזהה, ואחר כך עוד אחת. שאר הנוסעים המשיכו בדרכם – מכונת שיקוף, גלאי מתכות, כרטיס. לא היה ספק שהסיבה היחידה לעיכוב ולתשאול שלי היא הזיהוי שלי כערבייה, וגם המאבטח לא ראה טעם להכחיש. ניסיתי להסביר לו שאין לי התנגדות להצגת תעודה, כל זמן שזה חלק ממדיניות שחלה על כולם, ושמה שהוא עושה זה תיוג אתני, גזענות משפילה ומקוממת. לא נראה לי שהוא השתכנע.
בשנים האחרונות נראה שדפוס המלחמה משתנה: המלחמות נעשות קצרות יותר, אבל גם תדירות יותר. מה שלא משתנה הוא הרפלקס הלאומי. ממבצע למבצע, האוויר מורעל באווירת "שקט יורים", והצחנה מסרבת להתפוגג גם בשוך הקרבות. ההתגייסות הלאומית להסברה שלובה כאן עם דחייה והשתקה של ביקורת או אפילו הסתייגות תמימה מאהבת המלחמה. הדוגמנית הנוכחית של הלינץ' הציבורי הזה היא בר רפאלי. בסבב הקודם היתה זו יונית לוי, שהרימה גבה במקום הלא נכון.
במערך הכללים הזה, ערבים כמוני הם בהכרח האויב. את הביטויים האלימים ביותר של התפישה הזאת אפשר למצוא בדפי הפייסבוק של מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ודומיהם. שם, היו מי שהציעו השבוע לשסף, לענות, לאנוס ולשרוף חיה את חברת הכנסת חנין זועבי. אבל הכהניסטים רק מבטאים בדרכם הוולגרית והאלימה הלוך רוח פופולרי הרבה יותר מדף הפייסבוק של ברוך מרזל. התפישה שרואה בערבים אויב מושרשת בכל שדרות הציבור היהודי. כאלה הם שדרי הטלוויזיה שדרשו מאחמד טיבי לשוב ולגנות את החמאס, אף שעשה זאת ללא היסוס, וכזה הוא גם המאבטח שלי, שבסך הכל יישם את הידוע לו: לשים לב לאנשים חשודים. וחשודים, הם כידוע, ערבים.
כשאתה האויב, לגיטימי לגרום לך להרגיש שמוטב שלא תדבר בשפתך, להפוך אותך לחשוד המיידי, לשק החבטות. אני לא האויב. האויב הגדול ביותר של החברה הישראלית הוא הגזענות, האלימות וההתנשאות שהיא מגלה ביחסה לאחר, למיעוט, לכל מי שמסרב להיות חלק ממסע הדמוניזציה של האחר. האויב הגדול ביותר של המדינה הוא היא עצמה, שמגדלת פה דור של אנשים מפוחדים, רדופים, שונאים, שמאמצים את השיח המיליטנטי של שנאת האחר ולא מעזים לערער עליו, לא מעלים בכלל על דעתם שאפשר אחרת. ובכן, לא בידוק ביטחוני משפיל ככל שיהיה, ולא גילויי גזענות יצליחו להביס אותי. מי שנוקט גזענות ושנאת האחר כדבר שבשגרה הובס כבר מזמן – החוויה האנושית שלו כבר פגומה ומוכתמת.
הכותבת היא עו"ד, ראש תחום זכויות האוכלוסייה הערבית הבדווית בנגב באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם באתר הארץ ב-26.11.2012
