הפרסום השערורייתי של בן כספית במעריב ביום שישי ("התרומה שלנו לחומרים מהם עשוי דוח גולדסטון", 29.1.10) קבע רף חדש בגל ההשמצות נגד ארגוני זכויות האדם והחברה האזרחית בישראל. רבים ראו את הפרסום של כספית, קראו והזדעזעו – מהטון המכפיש, מהסגנון המקארתיסטי, מעזות המצח ומה"האשמות" המופרכות המבוססות על ה"מחקר" של תנועת 'אם תרצו'. וכאילו בכל אלו אין די – עוד הוסיפו גם השתלחות אישית, מכוערת ובוטה, נגד פרופ' נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל.
את זכויותיה של פרופ' חזן בהגנה על זכויות האדם, לקידום צדק חברתי, שוויון אזרחי, מעמד האישה, חופש דת ודמוקרטיה בישראל – את פועלה יקצר מאמר זה מלהכיל. במנהיגותה עשתה חזן רבות למען החברה ממנה כולנו חלק, למען ישראל טובה וצודקת יותר. אף הכפשה, בוטה ומכוערת ככל שתהיה, לא תצליח לגזול ממנה את הרקורד האמיץ, הנחרץ והמוסרי שהובילה לאורך השנים.
הקלישאה בדבר היות הפטריוטיות מפלטו האחרון של הנבל, יפה למתקפת ההשמצות הנוכחית על הקרן החדשה לישראל. לדאבון לב, ההשמצות הנוכחיות אינן המהלך הראשון במתקפה זו – ומן הסתם גם לא האחרון. מסעות הדה-לגיטימציה נגד ארגוני זכויות האדם בישראל ונגד הציבור הערבי הפכו לחלק כאוב מהמציאות בישראל. במקום להתמודד בכנות עם האתגרים הקשים הניצבים בפני החברה שלנו, בוחרים להתנגח באלו המעזים לסמן אתגרים אלו.
אם מגמתם של גופים קיצוניים כגון 'אם תרצו', NGO Monitor, ישראל ביתנו ושותפיהם תצלח, מי שישלמו את המחיר לא יהיו "רק" ארגוני החברה האזרחית בישראל או פעילי זכויות האדם; את המחיר ישלמו הדמוקרטיה שלנו ואזרחיה. הנזק לעתידה של המדינה ולערך החיים בה יהיה בלתי נסבל. מה שניצב על כפות המאזניים אינו עניין תדמיתי או חולף אלא, בהדרגה, מאותגרת יותר ויותר עצם מהותם של החיים הדמוקרטיים כאן.
חודשים של מבוכה מאז עופרת יצוקה
המתקפה הנוכחית מתמקדת בתרומתם לדוח גולדסטון של ארגונים המקבלים מענקים מהקרן. זו דוגמה עגומה במיוחד לאופן בו מסרבים להתמודד עם המציאות הלא נוחה, ובמקום זה משתלחים בארגוני זכויות אדם. לו הייתה המדינה נותנת דעתה מלכתחילה לעמדתם המנומקת של ארגוני זכויות האדם בישראל, מיד לאחר "עופרת יצוקה", בדבר הצורך לקיים חקירה אמינה בישראל, אולי כלל לא היה בא לעולם הדוח של ועדת השופט גולדסטון.
הפרסום של 'אם תרצו' מתייחס בהרחבה לנזק ה"תדמיתי" שדוח גולדסטון גרם לישראל. זו טעות מביכה בקריאת המציאות: הנזק המהותי (והתדמיתי) הוא כולו תוצאה של החלטות שהממשלה בחרה לקבל מרצונה, החל מאופן ניהול הלחימה וכלה בהתעקשות שלא לחקור. כעת, לאחר חודשים של מבוכה, מסתמן כי ייתכן שהמדינה תחליט לקיים חקירה בכל זאת. אף היועץ המשפטי היוצא, מני מזוז, תומך בכך כעת באופן גלוי וחד משמעי. האם גם בו מטיחים 'אם תרצו' חשדות והשמצות?
מי שדואג באמת לגורלה של המדינה, היה מן הסתם מצטרף מבעוד מועד לדרישת ארגוני זכויות האדם בישראל בנוגע ל"עופרת יצוקה". במקום זאת, גורמים נזק כפול – הן בלחץ למנוע חקירה שהיא הכרחית ומתבקשת, והן בהשמצת הקרן החדשה לישראל, על תרומתה האדירה לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.
מה יש "לחקור" כאשר הכל חשוף ושקוף?
מטרידה במיוחד גם העובדה ש'אם תרצו' מתגאים בכך שאת ה"תחקיר" לפרסום שלהם "עשתה לנו חברת 'קלע מחקרים', שהקימו קצינים שעבדו באמ"ן ועשו בעבר צי"ח [ציון ידיעות חיוניות, פעולה מודיעינית – בן כספית] של חמאס. עכשיו הם עשו צי"ח של ארגונים שתומכים בחמאס, ושל הקרן החדשה" (כמצוטט במעריב). ראשית, הקישור הנרמז בין החמאס לבין הקרן החדשה לישראל הוא שיא מצמרר של מקארתיזם. זאת ועוד – השימוש בכלים "מודיעיניים" כדי לבסס "תחקיר" בנוגע לפעילות ארגוני חברה אזרחית הוא מהלך פשיסטי במהותו.
מה יש לחקור או לחשוף, באשר כל המידע מתפרסם בגלוי ומרצון באתרי האינטרנט של הארגונים? מה שנחשף כאן אינו פעילות ארגוני זכויות האדם או הקרן: פעילותם הרי מתאפיינת בשקיפות ובתום לב. מה שנחשף הוא חוסר הבנה יסודית לחלקים המהותיים של ביקורת שלטונית בדמוקרטיה מתפקדת, וחוסר מעצורים מסוכן בשימוש בטכניקות שמתחילות להזכיר משטרים שכמותם חלילה שנדו?רדר עוד לקראתם.
למרות ההשמצות, ידעו ארגוני זכויות האדם בישראל להוסיף ולהתמקד בעשייה החשובה למען השוויון, הצדק החברתי והדמוקרטיה. ירצו או לא ירצו, מחויבותנו לעתיד החברה בישראל לא תושפע מהשמצות חסרות שחר או ממתקפות אישיות. אם לישראל עוד יש בעולם תדמית דמוקרטית, הרי זה בזכות גופים כמו הקרן החדשה לישראל והארגונים בהם הקרן תומכת. מי שמכפיש את הקרן חושב שהוא אולי מזיק לה, אבל בפועל הוא גורם נזק עצום לדמוקרטיה שלנו – ולתדמיתה ברחבי תבל.
