ישנן שתי אפשרויות למדיניות רווחה ממשלתית: הראשונה אומרת שהקטנת השירותים החברתיים תגרום לציבור לקחת אחריות אישית, והשנייה אומרת שאין מצב של שוויון בין האזרחים ולכן יש צורך בהסדרה ממשלתית. בעשורים האחרונים כל הממשלות בחרו באפשרות הראשונה, והאירועים החברתיים מראים שאי אפשר להתעלם יותר מהמצוקה
הסחף בתחושות הקשות של הציבור כלפי ראש הממשלה נתניהו הולך ומתעצם, כפי שניתן לראות בתגובות התקשורתיות להחלטותיו ואמירותיו הכלכליות בשבוע האחרון, וכן בעשרות אלפי התגובות של הציבור בדף הפייסבוק הרשמי שלו. נראה שאוסף המילים לא מצליח למכור לציבור את הגזרות הכלכליות שלו, כי כבר כולם יודעים שמשמעותן היא לא שיהיה יותר טוב, אלא להפך, נקבל עוד פחות חינוך, בריאות, דיור ורווחה. לציבור נמאס לשמוע שיש לנו משק בצמיחה, כי הוא יודע שהוא אינו נהנה מכך, אך ברור שיש מי שימשיכו לקבל ארוחות חינם.
במלאת שנה למחאה החברתית, נראה שהייאוש שהיא הציפה אינו נעשה יותר נוח. הוא נעשה הרבה יותר מובהק וברור, ואף גובה מחיר דמים נוראי וכואב. הממשלה עדיין מבקשת לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, ומקבלת אותן חריפות וקשות מתמיד. שכן, במדינה שבה אחד מארבעה בני אדם חי בעוני, לא ניתן להעלים את המצוקה, חייבים להתמודד איתה.
השיח שהלך והתגבש בשנה החולפת – בפגישות הפעילים, במעגלי הדיון, בקבוצות באינטרנט וביוזמות המחאה השונות, והתברר עם מותו הכואב של משה סילמן והאירועים הקשים שמצטרפים אליו – מסמן שאי אפשר להתחמק יותר. המדיניות הממשלתית החברתית על המוקד, והציבור מבין שיש איתה בעיה עמוקה.
יד מכוונת דירדרה את פעולות הממשלה
כשמסתכלים על מה שקורה במערכת הבריאות, במוסדות הרווחה, בבתי הספר, במקומות העבודה ובשוק הדיור – הנקודות מתחברות. כשבודקים את העובדות, מבינים שכל אלו התדרדרו בשלושת העשורים האחרונים באופן שיטתי וקבוע למדי. הייתה כאן יד מכוונת והיו הרבה מאד פעולות ממשלתיות ליישם את החזון של כמה שפחות מעורבות ממשלתית באספקת שירותים חברתיים. כן, הייתה ועדיין ישנה מדיניות ממשלתית אנטי חברתית. וכן, זה עובד נגד רובנו המכריע.
דוח שפרסמה לאחרונה האגודה לזכויות האזרח, "בין מימוש לייבוש" שמו, בוחן את מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן בתחום החברתי ומצביע על מאבק בין שתי תפיסות עולם: האחת שמה במרכז את השוק החופשי וסבורה כי תפקיד המדינה לא להתערב בו כדי להבטיח את היעילות הכלכלית. האחרת מבקשת כי המדינה תספק תשתית חברתית ברמה נאותה במקביל לפעילות כלכלית יעילה. שתי הגישות טוענות שמטרתן היא לשפר את איכות חיי אזרחי ותושבי המדינה.
הראשונה מאמינה כי הקטנת השירותים החברתיים תגרום לציבור לקחת יותר אחריות אישית, למקסם את יכולותיו וכך תביא למיקסום הרווחה בחברה. היא גם סבורה ששילוב מנגנוני שוק תחרותיים באספקת חינוך, בריאות ורווחה היא חיובית, כיוון שלמגזר הפרטי יכולות ניהול יעילות משל המגזר הציבורי.
השנייה חושדת כי השוק אינו נייטרלי, כיווון שבבסיסו עומדת הסדרה מטעם המדינה, וכי בני האדם אינם מתחילים את חייהם מנקודת שוויון. היא טוענת כי השווקים אינם מושלמים – הם לא תמיד עובדים כפי שהם אמורים לעבוד, וישנן מגבלות לרציונליות האנושית. לכן, על הממשלה לייצר תשתית חברתית, שמאפשרת לכל אדם להגיע לחינוך, לדיור ולקיום בכבוד.
פחות מעורבות ממשלתית חברתית
למרבה הצער, ממשלות ישראל בשלושת העשורים האחרונים – מימין ומשמאל – נלכדו ברשת הגישה הראשונה. כפי שמפורט בדוח האגודה לזכויות האזרח, היו לכך סיבות והופעלו לשם כך שורה של מנגנונים ממשלתיים ושיטות קבועות, כדי להגיע לתוצאה של פחות מעורבות ממשלתית חברתית. כך, למשל, נעשו קיצוצים של תקציביים חברתיים על בסיס קבוע, שירותים חברתיים רבים הופרטו, חוקים חברתיים בוטלו או צומצמו באמצעות חוק ההסדרים, יוזמות חקיקה חברתית נבלמו, והמתנגדים הוכפשו ורוסקו.
השיח של המחאה זועק היום על כל אלו. הוא דורש שינוי של תפיסת עולם, ולקיחת אחריות ממשלתית על מימוש זכויות יסוד חברתיות. בשלב זה, הממשלה עדיין רחוקה מכך. בשנה החולפת כל מה שניתן היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ורוב רובן של החלטות הממשלה המשיכו להיות אנטי חברתיות במהותן. כך, למשל, החינוך לגיל הרך לווה בקיצוץ בתקציבים החברתיים שהיה גבוה מעלות פתיחת גני הילדים, שלא לדבר על הכוונה להעסיק גננות קבלן על מנת לקיים את ההבטחה.
לכן, העבודה עוד לפנינו. לציבור בישראל אין ברירה אלא להמשיך לדרוש שבמלחמה בין תפיסות העולם, זו החברתית תנצח. ביום שזה יקרה נצטרך לראות הרבה יותר מעשים מדיבורים מצדה של הממשלה. הקצאת תקציבים שונה, חקיקה אחרת ויחס שונה לתשתית החברתית הקריטית לכולנו. השאלה הכואבת היא כמה זמן וכמה חיים עוד יבוזבזו עד שזה יקרה?
עו"ד טלי ניר היא מנהלת המחלקה לזכויות חברתיות-כלכליות באגודה לזכויות האזרח
פורסם באתר mako – החדשות2 ב-31.7.2012
