חגי אלעד
גם השנה, כמעט כמדי שנה, הכותרות בעיתונים מזהירות אותנו: יום האדמה היום. המשטרה נערכת להתפרעויות. נדמה שגם צרכני חדשות כבדים משוכנעים שיום האדמה הוא בסך הכל היום הזה שערבים מתפרעים בו. העובדה שרוב ההפגנות לציון יום האדמה עוברות בשקט זוכה להתעלמות, אבל חמור מכך – אף אחד כבר לא מדבר על הסיבה להפגנות יום האדמה.
לטובת מי ששכח ומי שמעולם לא ידע, הנה תזכורת קטנה: ב-30 במרץ 1976, יצאו אזרחים ערבים להפגין במחאה על הפקעת הקרקעות המאסיבית באזור הגליל. היו אלו שנות השיא של ייהוד הגליל, בהן פעלו יחדיו מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית וקק"ל, כדי להפקיע קרקעות בבעלות ערבית, על מנת לבנות עליהן ערים ויישובים יהודיים. ההפגנה התלהטה, וכוחות הביטחון הגיבו בברוטאליות. שישה מפגינים נהרגו. מאז ועד היום מציינים פעילים בציבור הערבי יחד עם פעילי זכויות אדם, את יום האדמה.
מבין מגוון הדרכים היצירתיות בהן נוקטת מדינת ישראל כדי להפלות לרעה את אזרחיה הערבים, האפליה במדיניות הקרקעות והתכנון בישראל היא אולי העוול הקשה ביותר, שפגיעתו חורגת בהרבה מתחומי הנדל"ן.
מדינת ישראל גילתה יעילות מרשימה בנישול אזרחיה הערביים מאדמותיהם: מאז קום המדינה ועד היום הופקעו למעלה ממיליון דונמים של קרקעות שהיו בבעלות ערבים. במקביל, מאות יישובים יהודיים הוקמו, רבים מהם על קרקעות שהופקעו. זאת בשעה שאף לא יישוב ערבי אחד הוקם, למעט מספר יישובים לצורך "ריכוז" הבדווים בנגב ובגליל.
כתוצאה מכך, מאז קום המדינה, הקרקע שברשות האוכלוסייה הערבית בישראל הצטמצמה במחצית, על אף שהאוכלוסייה עצמה גדלה פי שמונה. כל שטחי השיפוט של המועצות הערביות, בהן חיים כ- 16% מאזרחי המדינה, מסתכמים בפחות מ-2.5% משטחה.
האפליה לא הסתכמה רק בבעלות על קרקעות: גם הביורוקרטיה התגייסה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב – סחבת, כדי לעכב ולהשהות תוכניות מתאר ליישובים ערביים ולשכונות ערביות.
מחקר שערך פרופ' אורן יפתחאל לפני כמה שנים, מצא שבממוצע, הליך אישור תוכנית מתאר ליישוב ערבי נמשך פי שלושה מהליך דומה ביישוב יהודי. כיום, לעשרות יישובים ערביים בישראל אין כלל תוכניות מתאר, או שהן אינן מתאימות לצרכים העכשוויים. כתוצאה מכך נוצרה מצוקת דיור בלתי נסבלת, שהובילה לבנייה בלתי-חוקית. ועוד לא הזכרנו את עשרות היישובים הבדואיים הוותיקים, שמעולם לא זכו להכרה על אף שחלקם קיימים עוד מלפני קום המדינה.
מצוקת הדיור, היעדר תוכניות המתאר והפקעות הקרקעות משליכים על כל תחומי החיים כמעט. מחסור בתוכניות משמעו היעדר אפשרות לבנות מרפאות או מוסדות חינוך ביישוב. בנייה ללא היתר משמעה קנסות כבדים, סכנה תמידית של הריסת הבית, חיבורים לקויים לחשמל, למים ולביוב, ותשתיות לקויות סביב לבית, באופן שמסכן את הדיירים, בעיקר ילדים וקשישים.
לגור בשכונה או ביישוב שכולו לא מוכר, משמעו שאפילו כשרוצים לצאת מהיישוב, שום אוטובוס לא עובר בקרבת מקום. מי שחושב שבנייה ללא היתר נעשית מבחירה, אינו יודע מה הוא סח.
יום האדמה 2009 עומד השנה בסימן הגזענות הגואה כלפי ערבים. השותפה הבכירה בממשלה תהיה מפלגה שנישאה לכנסת על גלי השנאה כלפיהם. במקביל חלה עלייה עצומה במספר התקיפות של אזרחים ערבים על רקע גזעני, וכנהוג בשעת משבר כלכלי, כשרוצים אפשר גם לפטר עובדים ערבים כדי להחליפם ביהודים.
נוח לנו להתייחס ליום האדמה כאל עניין "ערבי". האדמות "שלהם", הבנייה "שלהם", האפליה "שלהם". אבל האחריות לאפליה הזו היא של כולנו. את המחיר שלה משלמים לא רק אלו הסובלים מאפליה, גזענות וניכור; את המחיר משלמת הדמוקרטיה שלנו.
חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל
המאמר פורסם באתר ynet ב-30.3.09
