מבט לאחור על שלושים שנה של הענקת אות זכויות האדם מטעם האגודה לזכויות האזרח, חושף את קווי השבר העמוקים בחברה הישראלית ואת אלו המנסים לאחותם
אין לדעת האם חבר האגודה לזכויות האזרח, הפרופ' יעקב לורך, דמיין לעצמו כשיזם בראשית שנות ה-80 את אות זכויות האדם של האגודה, ששלושה עשורים מאוחר יותר לא רק שיוזמתו תוסיף ותמומש מדי שנה – אלא גם שמשקלן המצטבר של השנים יתגבש לכדי מראה ייחודית ומעמיקה על זכויות האדם, על המאבק למימושן – ועל חיינו כאן. בין אם דמיין זאת ובין אם לאו, מחר תשוב ותעניק האגודה לזכויות האזרח את אות זכויות האדם. רצה הגורל (וביתר דיוק: רצתה ועדת האות) ושלושת הזוכים באות השנה מייצגים סוגיות אשר שבו וצוינו לאורך העשורים החולפים.
ארגון כוח לעובדים, אשר כלשון הוועדה שינה "את התודעה של המדינה, המעסיקים והציבור הרחב לגבי המשמעות העמוקה של התארגנות עובדים", ממשיך מסורת מרשימה של מקבלי אות זכויות האדם שנאבקו למען מימושן של הזכויות החברתיות עוד הרבה לפני שבג"ץ קבע, ביום פרישתה של הנשיאה ביניש, כי אין הבחנה בין זכויות אלו לבין זכויות אזרחיות, מבחינת חובת המדינה לממשן. החל ממקבל האות לשנת 1985 – עיתונאי "מעריב" ברוך מאירי, אשר הומלץ על ידי סעדיה מרציאנו ז"ל בזכות עבודתו "שופכת האור על ליקוייהם של המוסדות הסוציאליים בשכונות"; דרך עו"ד אייל שמחוני (1993) שהתפטר מתפקידו כראש ההוצאה לפועל ושעתירתו לבג"צ בעניין מאסר חייבים הביאה למעשה להפסקת הנוהג הפסול; וכלה בארגונים סינגור קהילתי (1997), קו לעובד (1998), רופאים לזכויות אדם וד"ר רוחמה מרטון (1999) ומרכז אדוה (2005) – כל אלו הם ציוני דרך משמעותיים במאבק המתמשך לא רק למימושן של הזכויות החברתיות, אלא גם לעצם ההכרה במרכזיותן.
עיתונאית קול ישראל קרן נויבך, אף היא מקבלת הפרס לשנת 2011 "על רקע ההתקפות מצד הכנסת על חופש הביטוי וחופש העיתונות", מצטרפת למסורת ארוכה של עיתונאים להם הוענק הפרס. החל מראשון מקבלי הפרס בשנת 1981, עיתונאי "על המשמר" גבריאל שטרן ז"ל, ובהמשך – יהודה ליטני (1982), רוברט וולטש ז"ל (1982), משה נגבי (1984), ג'יימס יעקב רוזנטל ז"ל (1992), גדעון לוי (1996) ויוסף אלגזי (2000).
בשנתה ה-85, עו"ד תמר פלג שריק מהמוקד להגנת הפרט מקבלת אות מפעל חיים על עבודתה בעשרים וחמש השנים האחרונות לייצוג פלסטינים בשטחים הכבושים. עורכת הדין גבי לסקי כתבה בהמלצתה לוועדת האות: "אנשים רבים מספור חייבים לתמר את חירותם – שהיא הדבר היקר ביותר שיש לאדם". לאורך העשורים, אות זכויות האדם שב ועסק בכיבוש ובמאבק בהפרות זכויות האדם הנובעות ממנו – החל משנתו השנייה של האות, עת הוענק ליהודה ליטני (1982) על יעדו ל"סלילת דרך להשבת מלוא זכויות האזרח" של "מאות אלפי התושבים של השטחים". בהמשך הוענק האות בראשית האינתיפאדה הראשונה (1988) לתא הכתבים לענייני שטחים; לד"ר לוטה זלצברגר, מייסדת המוקד להגנת הפרט (1991); לתחקירן בצלם, באסם עיד (1992); מחסום ווטש (2003); שוברים שתיקה (2008); ולרות ופול קדר, ממייסדי יש דין (2009). לשון הנימוקים להענקת האות בהקשר זה השתנתה לאורך השנים, וחלפו שנים לא מעטות עד שהשטחים "המוחזקים" כונו "כבושים". בכל אופן, מהעיסוק בהפרות זכויות האדם הנובעות מהכיבוש אות זכויות האדם לא הירפה.
סיפורם של מקבלי האות, שנה אחר שנה, מדגיש אירועים ציבוריים מרכזיים ואת השלכותיהם על סוגיות זכויות אדם. לאחר הירצחו של חבר האגודה לזכויות האזרח אמיל גרינצוויג ז"ל "בעת שמימש את זכותו הדמוקרטית להפגין ולהביע דעתו", הוחלט שהאות יקרא על שמו (1982). בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (1983) הוענק האות לדב ירמיה, על פועלו למען האוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון. דבריו דאז נשמעים אקטואליים כמעט כאילו נאמרו היום: "מתכנני המבצע העצום לא הכינו מזון ומים לאוכלוסייה… והרי מחירם ליום-יומיים לא היה עולה כמחיר גיחת-הפצצה של מטוס יחיד". הפרופ' יצחק זמיר זכה באות לאחר שנאלץ לסיים את תפקידו כיועץ משפטי לממשלה בעקבות פרשת קו 300 (1986). מוקד סיוע לעובדים זרים (2001) זכה באות כשסוגיית מהגרי העבודה החלה לפרוץ לתודעה הציבורית. אמו של ניר כץ ז"ל קיבלה בשמו, במצעד זכויות האדם, את האות שהוענק לו לאחר הרצח בבר נוער (2009).
את שלושים שנות אות זכויות האדם ניתן לסכם בדבריה של רונית סלע מהאגודה לזכויות האזרח, אשר ערכה את התחקיר על 30 השנים הראשונות של האות: ברבות השנים והמאבקים, נשזר סיפורו של אות זכויות האדם בסיפורן של הזכויות שעל מימושן נאבקת קהילת זכויות האדם בישראל. הנסיבות המיוחדות של הענקת האות בכל שנה חושפות הן את קווי השבר העמוקים ביותר בחברה – והן את הרשת העניפה של אלו המנסים לאחות את הקרעים ולשמור על זכויות האדם.
המאמר פורסם באתר העוקץ ב-15.3.2012
