מה רשמו לנו השופטים

חגי אלעד

דחו שופטי הרוב את העתירות נגד "חוק האזרחות" באומרם: אנחנו לא נרשום לכם, הציבור היהודי בישראל, "התאבדות לאומית". אבל מה בדיוק הם כן רשמו לנו בפסיקתם? חגי אלעד על רמיסתן של זכויות אדם בשם כוח שלטונו של החוק

 

חגי אלעד

 

הנשיא הבא של בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, בחר לפתוח את דבריו (הקצרים עד כדי בוטות) בפסק הדין אשר דחה את העתירות נגד חוק האזרחות, בציטוט תמציתי: "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". הציטוט, אגב, מובא מפיו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. גרוניס כותב עוד, טרם לדחייתו את העתירות, כי הוא "מוכן… לצאת מן ההנחה, כי החוק פוגע בזכות החוקתית של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה". אני, בתורי, מוכן לצאת מן ההנחה שהציטוט אותו בחר גרוניס ככותרת להחלטתו, אכן מבטא באופן מזוקק את תפיסתו.

נתחיל, אם כן, כאן: זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית. המילים מוצבות כמשקל נגד אל מול ההכרעה האלטרנטיבית, זו של דעת המיעוט, הכרעה ששבה ונדחתה על ידי הסמכות השיפוטית העליונה של מדינת ישראל. ובתרגום לעברית עמומה מעט פחות: כדי למנוע את מה שאנו תופסים כהתאבדות לאומית, אנחנו מכריעים, בכסות משפטית-חוקית, לפגוע בזכויות אדם.

אפשר היה לשאול לגבי מילים תמציתיות אלו שאלות עובדתיות, כמו: האמנם הכרעה אחרת באמת היתה מבטאת סכנה איומה עד כדי "התאבדות לאומית", או שמדובר פשוט בהיסטריה גזענית נמוכת מצח? השופט מלצר, בדעת הרוב, הרחיק עדותו בהקשר זה לאנלוגיות מעולם "השימוש באנרגיה גרעינית ובפסולת גרעינית", שינויי אקלים וכיוצא באלו, איש-איש ומחוזות סיוטיו. אלא שלמרות הפיתוי להוסיף ולשוטט עוד במחוזות ברוכי "עובדות", שקרים ופנטזיות אלו, הרי שבעניין זה, השופט אדמונד לוי (בדעת המיעוט) אומר כך: "דברים מקוממים… בסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מניה וביה בסכנה קיומית לישראל", ואחרי דברי אמת כאלו – אין מה, ואין צורך, להוסיף.

ואפשר אולי היה לשאול לגבי מלים אלו שאלות משפטיות, כגון: האם הפגיעה בזכויות הולמת את ערכיה של המדינה והאם היא נועדה לתכלית ראויה והאם היא מידתית. למעלה ממאתיים עמודים של פסיקה בוחנים שאלות אלה בפירוט, כל שופט ועמדתו. אפשר להוסיף ולשוטט עוד במחוזות מבחני פסקת ההגבלה – אלא שבפסיקה שכל-כולה מבוססת על שיתוף פעולה עם שקר, הפיתוי לכך קטן; שהרי השופטים בוחנים בדקדקנות את חוקיותו של הטעם הביטחוני להוראת השעה נגדה שבו והוגשו העתירות, אלא שהטעם האמיתי לחוק אינו ביטחוני אלא דמוגרפי (לוי, בעדינות: "חוסר רגישות זה לזכויות הנפגעות אך מתחדד נוכח המסקנה, כי לחוק תכליות נוספות זולת זו הביטחונית"), והוראת השעה? "חוק האזרחות והכניסה לישראל אינו זמני כלל ועיקר, אלא נועד ללוותנו שנים ארוכות חרף כותרתו המבטיחה". משפטית, אלו חולות טובעניים. אין מה לשוטט במחוזות האלו.

ואפשר לנסות ולשאול שאלה אחרת. לחזור לכותרת של גרוניס ולשאול את השאלה הבאה: פסק הדין הזה, העובדה שחוק האזרחות הפך לכתם שלא יימחה, לחוק המדינה עם גושפנקא חוקתית מהרכב מורחב של הבכירים בשופטינו, הפסיקה הזו – לאיזה עתיד מהווים אלו מרשם? כאילו באו שופטי הרוב ואמרו: אנחנו לא נרשום לכם, הציבור היהודי בישראל, לא נרשום לכם התאבדות לאומית. אז מה בדיוק הם כן רשמו לנו בהחלטתם?

בלשונו של השופט לוי, הנה מה שרשמו לנו: "מציאות, שתוצאתה המובהקת היא הצרת זכויותיהם של ישראלים אך משום שערבים הם". רשמו לנו "פתח למעשי חקיקה נוספים, שמקומם לא יכירם בתפישה הדמוקרטית". רשמו לנו חוק ש"חקיקתו היא אירוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה הישראלית". רשמו, והטילו "צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יוכל אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… זו תאיים להשיג כל ישראלי באשר הוא, הואיל וטמון בה הכוח לערער את המסד עליו ניצבים כולנו שכם-אל-שכם".

למי שנשימתו נחנקת כתוצאה ממסכת הצביעות של פסק הדין בעניין חוק האזרחות, דבריו הבהירים של השופט לוי הם כמעט בבחינת אוויר לנשימה. ועם זאת, בעצם, איזה אירוע מכונן בדיוק היה כאן? הרי גם לפני החלטת בג"ץ בעניין זה לא בדיוק ניצבו כל הישראלים באשר הם "שכם-אל-שכם". הרי "הצרת זכויותיהם של ישראלים אך משום שערבים הם" היא לא עניין חדש. למעשה, זה עניין קבוע מאז קום המדינה, והדברים ידועים, מפורטים, מתמשכים. אפילו כשהשופט לוי כותב ש"קיפוחם של בני המיעוט אך בשל היותם כאלה" הוא "רעיון זר לתפישות היסוד שלנו", הוא הרי יודע שהמילים היפות הללו קמלות לנוכח המציאות המכוערת. מילים חלולות נוטות לאבד מיופיין, גם אם כותבן מבקש להאמין בהן בכל מאודו.

המשמעות ה"מכוננת" של פסק הדין מונחת במקום מעט שונה מזה שסומן. לא בצל המתארך שההחלטה מטילה על "סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה", שהרי היא אינה יכולה להם. אלא בצל המתקצר דווקא, זה שבצמצום הפער בין מלים גבוהות לבין מציאות נמוכה. בהכרזה הגלויה, לכל באי עולם, מה באמת חושבת מדינת ישראל על אותו "הכרח חיוני שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק", כלשונה של ההכרזה המקורית לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. הכרח חיוני? הנה מה שהכרחי, אחרי שבית המשפט הכשיר בריש גלי את רמיסת זכויות האדם מכוחו של חוק גזעני: מה שהכרחי הוא להגן על זכויות האדם מפני רמיסתן בשם "כוח שלטונו של החוק". חוק שאיננו מגן, משפטים ריקים מתוכן, מרשם לעתיד שהוא תיאור נוקב של ההווה.

מי אמר שאין לנו חוקה? "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית".

 

 

הכותב הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח

המאמר פורסם באתר העוקץ ב-13.1.2012

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: גזענות ואפליה,דמוקרטיה,הזכות לחיי משפחה,זכויות המיעוט הערבי

סגור לתגובות.