טלי ניר
ע' קיבל שיחת טלפון מהמשטרה. אמרו לו שהרכב שלו נגנב. הרכב אצל אבא שלי, הוא אמר. יש אצלנו רכב עם לוחית זיהוי הזהה לשלך ועלייך להגיע דחוף למטה הארצי כדי לבדוק את הרכב. ע' נבהל וביקש מאביו בן ה-65 לנסוע לשם מהר ולהראות את הרכב.
כשהאבא הגיע, דרש ממנו שוטר לשלם חוב ארנונה, ש-ע' דווקא הסדיר עם העירייה לשלם בתשלומים כמה חודשים קודם לכן. ההסברים לא עזרו. השוטרים הודיעו לאב כי הרכב מעוקל עד לתשלום מלא. אבא של ע' שילם את החוב של ע' וקיבל את המפתחות בחזרה.
ע' זעם. הוא התקשר לברר אם זה חוקי. כשנענה שלא, הוא לא הופתע. זו לא רק המשטרה שעושה מה שהיא רוצה בירושלים המזרחית.
אחרי מלחמת ששת הימים, כשיותר משבעים קילומטרים רבועים סופחו לגבול המוניציפלי של ירושלים וכמעט שילשו את שטח העיר, הקנתה ישראל לפלסטינים שישבו שם מעמד של תושב קבע. מי שסירב, איבד את זכותו להתגורר בביתו.
מעמד התושב מקנה למזרח-ירושלמי את הזכות לגור ולעבוד בישראל, וכן את כל הזכויות הסוציאליות והצבעה בבחירות לעירייה, אבל לא בבחירות לכנסת וגם לא דרכון. המעמד אינו עובר אוטומטית לילדים, ואפשר לאבד אותו אם לא מצליחים להוכיח מגורים בירושלים באופן קבוע. לכן, חשוב כל כך לתושבים לשלם ארנונה ולשמור את הקבלות – זו אחת ההוכחות לגבי מקום המגורים.
למי שמכיר את תלאות החיים של המזרח ירושלמים נדמה לפעמים כי את ירושלים המזרחית אפילו קפקא לא היה יכול לדמיין. שגרת חיים של מזרח ירושלמי ממוצע תתחיל בארבע בבוקר, זמן מילוי מיכל המים באמצעות הצינור של השכן, זה שיש לו חיבור למים. המחסור בחיבורים למים מחייב את הסיזיפיות הזו, כדי להבטיח שיהיו מים זורמים למשפחה במשך היום או לפחות לכמה שעות. אם אין מים, מתרחצים עם בקבוק. אחר כך בודקים מה מצב בור הספיגה, כי אין ביוב. אם הבור עלה על גדותיו, צריך לדאוג לפנותו.
הגיעה השעה להוציא את הילדים לגן או לבית הספר. עד גיל חמש אין בכלל גני ילדים ציבוריים. את אלה שלומדים צריך ללוות, כי חסרות מדרכות והכביש צר ומסוכן. בבית ספר של העירייה יצטופפו לרוב 36 ילדים בכיתה של 16 מ"ר. אלה שהעירייה לא מצאה להם מקום לימוד יקבלו חינוך רק עם ביכולתם לשלם לבית ספר פרטי.
כעת ניתן לצאת לעבודה. הדרך כוללת המתנה ובדיקה במחסום אחד או יותר. היחס של השוטרים והמאבטחים הפרטיים יכול להיגמר ברע, אז לרוב מורידים את הראש ושותקים.
לכל זה מצטרפות הדאגות: 77% מילדי ירושלים המזרחית חיים מתחת לקו העוני. למי שכבר יש אדמה, אין סיכוי להוציא היתר בנייה. אוכלוסיית ירושלים המזרחית צמחה פי ארבעה מאז 1967, אבל הרשויות לא מאפשרות בנייה בנימוק שרוצים לשמור על "האופי הכפרי" של האזור.
הרשויות מקוות ומצפות ל"טרנספר מרצון", אלא שארבעים ואחת שנה של הזנחה מתמשכת לא הביאו לכך. האוכלוסייה המזרח-ירושלמית רק הולכת וגדלה והאיבה בין העמים מעמיקה. האם זו "ירושלים המאוחדת" שאותה אנו רוצים לחגוג?
טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-3.6.08
