מעצר ילדי מהגרים ותנאי החזקתם

צילום: מיכאל ברנדייסצילום: מיכאל ברנדייס

לקראת סיור של ועדת עובדים זרים במתקני רשות האוכלוסין וההגירה בנתב"ג, ולקראת ישיבת הוועדה בנושא מעצר ילדי מהגרים, הגישו האגודה לזכויות האזרח, עמותת ילדים ישראלים ומוקד סיוע לעובדים זרים את עמדתם בסוגיית מעצרם של ילדים למהגרים לצורך גירושם מישראל.

 

 

 

 

 

לכבוד
חה"כ ניצן הורוביץ
יו"ר ועדת העובדים הזרים
הכנסת
ירושלים

 

שלום רב,

 

הנדון: מעצר ילדי מהגרים ותנאי החזקתם

 

לקראת סיור הוועדה  ביום א', 11.12.2011, במתקני רשות האוכלוסין וההגירה בנתב"ג, לרבות ב"מתקן המסורבים", בו מוחזקים ילדים לקראת גירושם מישראל, וכן לקראת ישיבת הוועדה ביום ב', 12.12.2011, שתוקדש לנושא שבנדון, נבקש להציג במסמך שלהלן את עיקרי עמדותינו בסוגיית מעצרם של ילדים למהגרים לצורך גירושם מישראל.

 

מבוא

סוגיית שהותם של ילדי מהגרי עבודה בישראל מצויה בליבו של השיח הציבורי בארץ מזה מספר שנים. פעילותן הנמרצת של משטרת ההגירה, שהוקמה בראשית שנות ה-2000, ושל "יחידת עוז", שהחליפה את משטרת ההגירה בשנת 2009, עוררו במלוא עוזן שאלות הנוגעות לילדי מהגרי העבודה, ובתוך כך את שאלת גירושם מישראל של מי שאינם יכולים לרכוש בה מעמד.

עד לראשית חודש מרץ 2011 נמנעה רשות האוכלוסין וההגירה ממעצר של ילדים למהגרי עבודה, השוהים בישראל עם הוריהם. באותו מועד החלה הרשות לפרסם, כי בכוונתה לעצור ילדים למהגרים ולכלוא אותם עד לגירושם ב"מתקן המסורבים" בנתב"ג, אשר משמש בשגרה להחזקתם של מי שכניסתם לישראל מסורבת.

 על פי הפרסומים, נערכו במתקן מספר שינויים, שלשיטת רשות האוכלוסין וההגירה מתאימים אותו לכליאת ילדים, ובתוך כך: צביעת הקירות, עיטורם בדמויות מסרטים מצוירים, פיזור צעצועים בחדרים המסורגים והנעולים, והתקנת מספר מתקני משחק וטיפוס בחצר הצרה, שהוקפה ביריעה אטומה.

 

העדרם של נהלים

הדעת נותנת כי בכל האמור בילדים רכים, יהיו נהלים מסודרים וקפדניים שיבטיחו כי מעצר יתבצע רק בלית ברֵרה, בזהירות המרבית ובאופן שיצמצם ככל האפשר את הנזק הנגרם לילדים (כגון איסור על הפעלת כוח; איסור על מרדף; איסור על כבילה של בני משפחה; הגבלת משך המעצר; אי-הפרדה של ילדים מעל הוריהם; הבטחת טיפול רפואי הולם; ועוד). ואולם, נהלי רשות האוכלוסין וההגירה, הנוגעים למעצר ולגירוש של ילדים, לא פורסמו.

משום כך, מיד עם פרסום דבר המעצרים בראשית חודש מרץ 2011, פנו עמותת "ילדים ישראלים",מוקד סיועלעובדים זרים והאגודה לזכויות האזרח בישראל למר אמנון בן עמי, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, בדרישה לפרסם את נהלי הרשות, העוסקים במעצר ובגירוש ילדים.  במענה לפנייה השיב מר בן עמי, כי אנשי הרשות וכל הגורמים המעורבים בכך נותנים דעתם לסוגיה ונוהגים משנה זהירות. מר בן עמי הוסיף וציין, כי הסוגיה אינה חדשה לרשות ומטופלת במסגרת נהליה הרגילים.

מר בן עמי לא הבהיר מהם הנהלים הרגילים של הרשות העוסקים בסוגיה זו. למעשה, מאז הוקמה "יחידת עוז" בחודש יולי 2009 לא פורסמו נהליה. בתוך כך לא פורסם נוהל ההפעלה של "מתקן המסורבים", המנוהל על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. כיוון שיתר מתקני המעצר האזרחיים בישראל מנוהלים על ידי שירות בתי הסוהר או על ידי משטרת ישראל, המפרסמים את נהליהם ואת פקודותיהם, הרי ש"מתקן המסורבים", הינו מתקן המעצר היחיד בישראל שחסר כללי הפעלה, ודאי כאלה הנותנים דעתם לכל ההיבטים המורכבים שבהחזקתם של ילדים. כך, בין היתר, רק ביום 3.7.2011, חודשים לאחר שהחלה בהפעלת המתקן ובמעצר אימהות וילדיהן, פנתה רשות האוכלוסין וההגירה לראשונה אל הציבור בבקשה לקבל מידע על אספקת שירותים רפואיים בסיסיים למתקן, ובתוך כך: קביעת כשירות להחזקה במעצר; שירותי רפואה מיידים; זמן התרעה מינימאלי להזמנת רופא; ההתמחות הרפואית הנדרשת; הציוד הרפואי שלו זקוק רופא; אספקת תרופות; וכו'.

 

פגיעות חריפות בזכויות היסוד של אימהות וילדיהן

העדרם של הנהלים, כמו גם העדר הערכות מתאימה, לא מנעו מרשות האוכלוסין וההגירה לעצור ילדים עם אימותיהם. טיפולם של הארגונים במספר מקרים בהם בוצעו מעצרים לימד, כי פעילות הרשות מאופיינת בדפוס חוזר ודורסני, הפוגע פגיעה חריפה בזכויות האימהות וילדיהן: הילדים ואימותיהם נעצרים בחופזה ובבהלה; אבותיהם של הילדים אינם מיודעים בפרטי הליך המעצר ובמועד הגירוש; אנשי הרשות מפעילים לחץ רב על האימהות העצורות, ובדרכים בלתי הגונות מאלצים אותן לחתום על הסכמתן לעזור את ישראל מיד; העובדת הסוציאלית, הפועלת במתקן, אינה שומרת על חיסיון המידע שנמסר לה על ידי הנשים העצורות, וחולקת אותו עם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה; והמתקן, שהתנאים בו קשים, אינו ערוך להחזיק ילדים ואימהות.

להלן שלוש דוגמאות להתנהלות הרשות. מפאת צנעתם של האימהות ושל ילדיהם יובאו פרטיהם בשני המקרים הראשונים בראשי תיבות בלבד.

מעצרם של גב' ט' ושל בנה ק'

 גב' מ' ט', אזרחית הפיליפינים שהגיעה לישראל באשרה וברישיון לעבוד בסיעוד ואיבדה את מעמדה בשל לידת בנה, נעצרה ביום 24.3.2011 עם בנה, ק', יליד 13.10.2009. אביו של ק' הוא אזרח טורקיה, מבקש מקלט השוהה בישראל. המעצר התבצע בשעה 18:00 בביתם בתל-אביב. עשרה אנשים הגיעו מטעם רשות האוכלוסין וההגירה לצורך כך. הליך המעצר צולם על ידי אנשי הרשות במצלמת וידאו. גב' ט' נשאלה היכן אביו של ק', והשיבה שהוא בעבודה. היא היתה נסערת ובכתה מאוד, וק' הגיב להמולה בבהלה ובשוק. גב' ט' ביקשה לאפשר לבנה לראות את אביו, ואולם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה סירבו.

 גב' ט' נלקחה עם בנה ל"מתקן המסורבים". בשימוע שנערך לגב' ט' היא ציינה את שמו של אביו של ק'. היא נדרשה לחתום על מסמכים, שלא הבינה, ולכן סרבה. גב' ט' אמרה שהיא מבקשת לראות עורך דין, אך הדבר לא התאפשר לה, ולא ניתנה לה אפשרות להשתמש בטלפון. בכל פעם שביקשה להשתמש בטלפון, נאמר לה שתוכל להשתמש בו מאוחר יותר. חפציה נלקחו והוחזקו בנפרד. גב' ט' הוכנסה עם ק' לתא, שבו שהתה חברה עם בנה.

 ק' הקיא ובכה. הם נלקחו לבית החולים "אסף הרופא", אך ק' שהיה מפוחד מאוד לא איפשר לאיש להתקרב אליו. הם נשארו שם כל הלילה, ובבוקר לק' היה חום והוא נשם בכבדות. הם הוחזרו למתקן והושמו בתא אחר, שבניגוד לראשון לא היו בו צעצועים, טלוויזיה או אמצעים אחרים להעסיק בהם את ק', שהוסיף לבכות. התא לא היה נקי, וחרף בקשתה של גב' ט' לא נוקה. גם בקשתה לשוחח עם אביו של ק' לא נענתה.

הודות לאביו של ק', הגיעה עו"ד אסנת כהן-ליפשיץ ממוקד סיוע לעובדים זרים ל"מתקן המסורבים". היא נאלצה להמתין שעתיים מחוץ למתקן, עד אשר התאפשר לה לפגוש בגב' ט'.

 מעצרם של גב' ב' ושל בנה ח'

 גב' פ' ב', אזרחית הפיליפינים שהגיעה לישראל באשרה וברישיון לעבוד בסיעוד ואיבדה את מעמדה בשל לידת בנה, נעצרה ביום 23.5.2011, עם בנה ח', יליד שנת 2010. אביו של ח' הוא אזרח חוף השנהב, מבקש מקלט השוהה בישראל. גב' ב' נעצרה ברחוב בשעות הערב. היא מסרה לאנשי רשות האוכלוסין וההגירה את פרטי בן זוגה, אביו של ח', והם התקשרו אליו כדי לוודא שהוא אכן רשום במחשבי משרד הפנים. לאחר מכן דרשו מגב' ב' לקחתם למעון ("בייביסיטר") בו נמצא בנה התינוק. הם איימו עליה, שאם לא תיקח אותם לשם, תגורש מישראל ללא בנה. גב' ב' ביקשה שימתינו עד שבן זוגה יגיע ויראה אותה ואת בנה, ולפחות שיאפשרו לה להתקשר אליו, ואולם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה לקחו את הטלפון הנייד שהיה ברשותה וסירבו לבקשותיה. היא נלקחה לדירתה כדי לקחת חיתולים ומזון לבנה, ומשם לאסוף את התינוק.

לאחר שאספו את התינוק נסעו ישירות ל"מתקן המסורבים", לשם הגיעו בין השעות 22:00 ל-23:00. הם הוכנסו לתא לא נקי, וננעלו בו. בתא היה חלון אחד, אך הוא היה סגור, ומשום כך היה מחניק. לגב' ב' לא היו סבון ומים חמים לרחוץ את בקבוקי המזון של בנה התינוק. היא אף נאלצה לרחוץ את בנה בכיור במים קרים. היא דפקה על דלת התא זמן רב עד שהובאו לה מים חמים לבקבוקים של התינוק. היא ביקשה שוב ושוב, בעודה בוכיה, שיאפשרו לה לשוחח עם בן זוגה, אך ללא הועיל.

גב' ב' התבקשה לחתום על מסמך, לפיו היא מסכימה שיגרשו אותה בהקדם האפשרי, ואנשי רשות האוכלוסין וההגירה הפעילו עליה לחץ כבד ובלתי פוסק, לחתום על המסמך. הם איימו עליה שאם לא תחתום על המסמך תישאר במתקן משך שבועות. היא אמרה שאינה רוצה שבנה יתנתק מעל אביו. אנשי רשות האוכלוסין וההגירה השיבו לה, שבן זוגה אינו רוצה עוד קשר עימם, ש"מספיק" לו מהם, שהוא אינו אוהב אותם ושהוא שיקר כשאישר את הורותו.

למחרת בבוקר הגיעה לפגוש בגב' ב' אישה שהציגה עצמה כעובדת סוציאלית. גם היא ניסתה לשכנע את גב' ב' לחתום על המסמך, לפיו תעזוב בהקדם האפשרי. גב' ב' ביקשה את עזרתה של העובדת הסוציאלית ביצירת קשר עם בן זוגה, וזו השיבה לה, שתוכל להתקשר אליו לאחר שתחתום על המסמך. במהלך כל השיחה בכתה גב' ב' והיתה נסערת מאוד. לאחר שהעובדת הסוציאלית עזבה הגיעו מספר אנשי רשות האוכלוסין וההגירה, והמשיכו ללחוץ על גב' ב' לחתום על המסמך. נאמר לה שלאחר שתחתום יאפשרו לה לשוחח עם בן זוגה. היא ביקשה לצאת לחצר ולשאוף אוויר, אך הם סירבו, אף שבנה בכה והיה במצוקה. במהלך היום נכנסו לתא אנשי רשות האוכלוסין וההגירה ויצאו ממנו, ובשלב מסוים אף יצרו קשר עם קונסול הפיליפינים בישראל על מנת שיפעיל אף הוא לחץ על גב' ב' לחתום על המסמך.

אחר הצהריים היתה גב' ב' מותשת, לא יכלה לעמוד עוד בלחץ ורצתה להתקשר לבן זוגה. היא לא רצתה לחתום על המסמך, אך כיוון שהובטח לה שתוכל להתקשר אם תעשה זאת, חתמה עליו. לאחר שחתמה עברה שעה נוספת, במהלכה לא נתנו לה להתקשר. אנשי רשות האוכלוסין וההגירה אמרו לה, שהם עסוקים ושיש להם הרבה עבודה. רק לאחר שצרחה, בכתה והתפרעה משך שעה נתנו לה להתקשר, בעוד אנשי רשות האוכלוסין וההגירה עומדים לצידה ואינם מאפשרים לה לשוחח עם בן זוגה בפרטיות. הם הורו לה להניח את השפופרת כעבור עשר דקות. לבקשתה לשוחח גם עם אחותה סרבו. נאמר לה שניתנת לה רק שיחה אחת. בשיחת הטלפון מסר לה בן זוגה, כי פנה לעורכת דין, וכי בכוונתה לפנות לבית המשפט.

בפני עו"ד אסנת כהן-ליפשיץ, שפגשה בה ב"מתקן המסורבים" ביום 26.5.2011, הצהירה כמה קשה לה להיות כלואה במתקן. חפציה, לרבות עגלת התינוק, הוחזקו בנפרד. בכל פעם שנזקקה לדבר מה היה עליה לדפוק על דלת התא. הדלת נעולה רוב שעות היממה, ואסור לצאת לחצר. התינוק לא הרגיש טוב והיה מצונן, והיא ביקשה לראות רופא, אך איש לא הקשיב לה. האוכל לא הספיק ובערב בו שוחחה עם בן זוגה לא הובא לה מזון כלל. למשך זמן קצר הוחזקו עימה ועם בנה בתא אישה נוספת עם ילדה, ואולם הן שוחררו. רוב הזמן היו גב' ב' ובנה לבדם בתא. לא איפשרו לה להתקשר עוד.

 מעצרן של גב' קסטיליו ושל בתה אופק

 סיפור מעצרן של גב' ננסי קסטיליו ושל ובתה אופק פורסם בהרחבה באמצעי התקשורת, ומשום כך הן תוצגנה בשמותיהן.

 גב' קסטיליו, אזרחית הפיליפינים, הגיעה לישראל באשרה וברישיון לעבוד בתחום הסיעוד, ואיבדה את מעמדה עם לידת בתה, אופק, ביום 20.7.2007. בן זוגה של גב' קסטיליו ואביה של אופק, מר כריסטופר מטיאס, הגיע אף הוא לישראל באשרה וברישיון לעבוד בתחום הסיעוד, ורישיון ישיבתו מוארך מעת לעת. בשל עבודתו הוא מתגורר בבית מעסיקו הסיעודי.

 ביום 16.8.2011 בשעות הבוקר הגיעו אנשי רשות האוכלוסין וההגירה לביתן של גב' קסטיליו ושל אופק. הן נעצרו בגין שהייה שלא כדין, ונלקחו ל"מתקן המסורבים" בנתב"ג. גורמי האכיפה לא יצרו קשר עם מר מטיאס, ודבר מעצרן של גב' קסטיליו ושל אופק נמסר לו מפי שכנים ומפי פעילי עמותת "ילדים ישראלים", שלהם נודע על המעצר.

 לאחר הבאתן של גב' קסטיליו  ושל אופק ל"מתקן המסורבים" שוחחה גב' קסטיליו עם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה ועם עובדת סוציאלית, ואמרה להם כי היא מבקשת לשוחח עם עורך דין. אף על פי כן, הדבר לא התאפשר לה. גב' קסטיליו אף מסרה את שמו המלא של אביה של אופק, וציינה כי הוא נמצא בישראל ברישיון עבודה בתחום הסיעוד. למרות זאת, רשות האוכלוסין וההגירה לא יצרה קשר עם מר מטיאס, ולא ניתנה לו כל אפשרות לשוחח עם גב' קסטיליו ועם בתו, ולהביע עמדתו בעניין גירוש בתו.

 בהמשך לכך, נלקחה גב' קסטיליו לשיחה עם אדם שהציג עצמו בשם איציק, אשר הסביר לה שלא תוכל להישאר בישראל, ושעליה לחתום שהיא רוצה לטוס מישראל. גב' קסטיליו השיבה לאיציק, שאינה רוצה שבתה תהיה בטראומה משהייה במתקן עימה. היא אמרה שהיא מוכנה לעזוב את ישראל, ואולם באופן עצמאי, מביתה, עם בתה. איציק אמר לה, שאם תחתום, שהיא מוכנה לעזוב, כך יהיה. לאחר שגב' קסטיליו חתמה על המסמך שאיציק מסר לה, הושבה לתא המעצר עם בתה. רק לאחר שעתיים נקראה שוב, ונאמר לה שילוו אותה לביתה לצורך איסוף חפצים, ושמשם ייקחו אותה חזרה על מנת לטוס מיד. גב' קסטיליו אמרה שלא כך סוכם. איציק השיב לה, שאין בידיה אלא שתי ברירות: לטוס מיד, ללא איסוף חפציה, או לחזור לביתה לצורך איסוף החפצים, על מנת לחזור עם אנשי רשות האוכלוסין וההגירה ולטוס.

אנשי רשות האוכלוסין וההגירה לקחו את גב' קסטיליו ואת אופק לביתן. הם ליוו אותן כל העת. כשהגיעו לבית ראו אנשי הרשות אנשי תקשורת במקום והזעיקו את המשטרה. מספר שוטרים חמושים ברובי סער ליוו את גב' קסטיליו ואת אופק מאותה עת. גב' קסטיליו בכתה, ובתה הפעוטה היא זו שניחמה אותה וביקשה להרגיע אותה.

גב' קסטיליו ואופק הוחזרו ל"מתקן המסורבים", ומשם הועברו למתקן אחר של רשות האוכלוסין וההגירה (כנראה בתוך הטרמינל בנתב"ג). בהמשך הועלו שתיהן על טיסה להונג-קונג.

בית המשפט המחוזי מרכז נעתר לבקשה בהולה שהוגשה על ידי מר מטיאס, ואסר על גירושן של גב' קסטיליו ושל אופק. הוא אף הורה על שחרורה של אופק בערבות לידיו של אביה. עו"דעודד פלרמן האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהגיש את העתירה הבהולה, מיהר והעביר את הצו לרשות האוכלוסין וההגירה בנתב"ג, ושוחח בטלפון עם מנהל "יחידת עוז", מר יהודה בן-עזרא. מר בן-עזרא מסר, כי הצו לא יכובד משום שגב' קסטיליו ואופק הועלו זה מכבר על מטוס, ואין בכוונתו לעכב את הטיסה. פעילי עמותת "ילדים ישראלים" הצליחו ליצור קשר עם הקברניט, וזה הוריד את גב' קסטיליו ואת אופק מן הטיסה.

אופק נמסרה לאביה, וגב' קסטיליו נלקחה על ידי  אנשי רשות האוכלוסין וההגירה חזרה ל"מתקן המסורבים", תוך שהם מקפידים לציין באוזניה, כי היא "עושה בלאגן", ושמשום כך "חוזרת לכלא". מעתה הוחזקה גב' קסטיליו רוב שעות היממה בתא, ללא טלפון נייד, ללא טלוויזיה, ללא ספרים, ללא עיתונים, וללא אמצעים אחרים להעביר עימם את הזמן. חפציה הוחזקו בנפרד. כאשר חשה ברע (ראשה כאב והיא הקיאה) נלקחה לרופא בנמל התעופה. הרופא אמר לאנשי רשות האוכלוסין וההגירה שאינם נותנים לה די נוזלים, ושהיא אינה שותה מספיק. הוא נתן לה כדורי אקמול, אותם קיבלה מאנשי המתקן לפי בקשתה. ראשה כאב כל העת.

בעת שהייתה במתקן הובאה גב' קסטיליו בפני דיינת בית הדין לביקורת משמורת, הגב'רותי גרינברג, אשר אמורה לבחון את צו המעצר. גב' קסטיליו מסרה לדיינת את שמו של עורך דינה, והדיינת גרינברג השיבה כי היא מכירה את בא כוחה, וכי הוא מארגון זכויות אדם, ואף ציינה זאת בפרוטוקול הדיון. אף על פי כן, המשיכה הדיינת גרינברג בדיון. היא לא הזמינה את בא כוחה של גב' קסטיליו, ואף לא הודיעה לו על הדיון.

בדיון בעתירה בפני בית המשפט המחוזי מרכז הציגה רשות האוכלוסין וההגירה בפני בית המשפט את הדו"ח שחיברה העובדת הסוציאלית ב"מתקן המסורבים" בעניינן של גב' קסטיליו ושל אופק. למותר לציין, כי מעולם לא נתבקשה הסכמתה של גב' קסטיליו להעביר את הדו"ח לידי אנשי הרשות.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, בקובעו כי אין עילה לעכב את הגירוש, ואולם הדגיש בפסק דינו: "הליך מזורז אשר כזה אינו יאה ולא צריך להתקיים במדינה מתוקנת. בני אדם אינם צאן ויש לאפשר להם לעכל את עובדת הרחקתם מן הארץ ולהתארגן בצורה סבירה". עוד הוסיף: "בהחלט ניתן לחשוב כי הפרוצדורה המלווה את הרחקתן מן הארץ תעשה בדרך מעודנת יותר ותתפרש על זמן ארוך יותר".

 

בחינה מחודשת של הליך המעצר

בעקבות הערות בית המשפט בפסק הדין בעניינן של גב' קסטיליו ושל אופק חדלה רשות האוכלוסין וההגירה ממעצר של אימהות עם ילדיהן, וזאת לצורך בחינת מדיניותה וגיבוש נהלי עבודה. אף נערכו מפגשים עם נציגי הארגונים, שפרסו בפני בכירי הרשות את ממצאיהם לגבי האופן בו נערכים מעצרים, ואת עמדתם בדבר החובה לבחון וליישם חלופות.

בעניין זה הודגש, כי מקום בו עלולות להיפגע זכויות יסוד באופן קשה ובלתי מידתי אין רשות האוכלוסין וההגירה מחויבת לעצור דווקא על מנת לפעול להרחקה מן המדינה. במקרים אלה, על הרשות לעצב כללים מידתיים, אשר נמנעים ממעצר ומביאים בחשבון את זכויות היסוד של מי שאמורים להיות מורחקים. כך בכלל, וכך ודאי עת עניינם של קטינים עומד על הפרק, וטובתם היא שצריכה להנחות את הרשות. השיקול של טובת הילד הוא שיקול על במשפט הישראלי, וגם האמנה בדבר זכויות הילד, שישראל הינה צד לה, מעגנת את עיקרון טובת הילד ורואה בו שיקול ראשון במעלה.

זכויות הילד, המנויות באמנה, מובטחות לכל ילד ללא הפליה משום סוג, לרבות בשל מעמדו או מעמד הוריו.  בין הזכויות הנתונות לכל ילד, אשר על המדינה מוטלת חובה אקטיבית לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיחה, היא זו הקבועה בסעיף 37 לאמנה, ועל פיה: "מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר". הטעם לכך, שמעצרו של ילד ישמש לעולם רק אמצעי אחרון, כמו אמור להיות ברור מאליו: ההשלכות של מעצר על ילדים עלולות להיות הרסניות. ילדים אינם מבינים מדוע נעצרו ומדוע נשללה חירותם, והמעצר מייצר חרדה קשה, היכולה לעורר תגובה טראומטית קשה. ילדים שנעצרו מצויים בסיכון גבוה לסבול מדיכאון, בלבול, שינויים בהתנהגות, ירידה במשקל, חוסר שינה ומחלות נשימה. יתרה מזו – ילד שנוכח בהליך מעצר עם הוריו רואה אותם מבוהלים וחסרי אונים מול הרשויות. יש בכך פגיעה חמורה בתשתית תחושת הביטחון הקיומי שמעניקים הורים לילדיהם.

המחקר המשווה מלמד על פתרונות שונים, שאומצו על ידי מדינות שונות כדי להימנע ככלל ממעצר ילדים עם הוריהם. ברבות מן המדינות מודיעים תחילה על הכוונה להרחיק מן המדינה, ומאפשרים למשפחה לטעון טענותיה בעניין, ובהמשך לערער על ההחלטה (ככל יש בידה עילה). לאחר מכן על המשפחה לעזוב בכוחות עצמה בתוך פרק זמן סביר, בטרם יינקטו צעדים. ככל שהמשפחה אינה עוזבת, אומצו במדינות שונות הסדרים, שתכליתם להימנע ממעצר ילדים (כך, בין היתר, מנחות עצמן בלגיה, איטליה, אירלנד, הונגריה, אוסטריה, דנמרק, הולנד, בריטניה, צרפת, שוויץ, גרמניה, פינלנד, נורבגיה, שבדיה, לטביה, קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה, ברזיל, ונצואלה, יפן, הפיליפינים והונג קונג לבחון פתרונות אלטרנטיביים). ברבות מן המדינות גובשו הסדרי עזיבה מרצון, ולפיהם מעודדת המדינה את המהגרים להיקלט מחדש במדינות המוצא על ידי הכנה להשתלבות במדינת המוצא, הכשרה מקצועית, סיוע פיננסי, כיסוי הוצאות הנסיעה וכו' (כך, למשל, נוהג הסדר העזיבה מרצון בגרמניה). במקרים אחרים על המהגרים לעזוב בעצמם תוך פרק זמן שנקבע, ולצורך כך מופקדת ערובה או מוצמד אמצעי מעקב אלקטרוני, ניתנת כתובת מגורים ועל ההורים להתייצב תקופתית אצל הרשויות במועדים שנקבעו. בבלגיה אומץ הסדר של מעבר ל"דיור פתוח" עד לעזיבת המדינה. המדובר ביחידות דיור שהיציאה מהן חופשית, ובליווי מדריכים עוזבים המהגרים את המדינה. בשבדיה נהוג מודל דומה של מקלטים פתוחים, שהמשפחות השוהות בהם נדרשות בדיווח יומי לרשויות. בהונגריה אומץ מודל של "בתים קהילתיים", המנוהלים על ידי ארגוני המגזר השלישי, בהם שוהות משפחות לקראת עזיבה. המחקר המשווה מלמד עוד, כי, הכרת קהילת המהגרים והבנת צרכיהם של המהגרים ופגיעותם מסייעים במציאת פתרונות אינדיבידואליים יעילים.

המדינות השונות, שאימצו הסדרים ליציאת משפחות, בהם מעצר משמש אמצעי אחרון בלבד, מתמודדות עם היקפי הגירה גדולים ורחבים מישראל. ביסוד החלטת הממשלה 2183 מיום 1.8.2010, הקובעת "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל", עמדה ההערכה, כי בישראל שוהים לכל היותר 1,200 ילדי מהגרים, וכי מעמדם של כ-800 מהם יוסדר בעקבות ההחלטה. על פי ההערכות, עסקינן בכ-400 ילדים שאינם עומדים בתנאי ההחלטה, והם אלה המיועדים לגירוש עם הוריהם.

חרף הדברים הללו, בחרה עד כה המדינה באמצעי הקיצוני ביותר לאכוף הרחקתם של ילדים והוריהם מישראל – במעצר. המדינה הפכה אמצעי זה מאמצעי אחרון של לית ברירה לאמצעי של ברירת מחדל. תחת להודיע למשפחה, אותה רשות האוכלוסין וההגירה שוקלת לעצור, על כך שנבחנת אפשרות להרחיקה, ולתת לה פרק זמן להיערך לעזיבה בכוחות עצמה, בטרם ינקטו צעדי האכיפה, רשות האוכלוסין וההגירה עוצרת ילדים עם אימותיהם ככלל, והיא  עושה כן תוך פגיעה חריפה בזכויותיהם.

נבקש מן הוועדה לעקוב אחר התיקונים במדיניות שמגבשת הרשות, ולהבטיח כי אלה יעמדו באמות המידה שמחייבים המשפט הישראלי והבין-לאומי, ובכלל זה, כי ילדים לא ייעצרו.

 

 בכבוד רב,

רותם אילן

עמותת ילדים ישראלים

אסנת כהן-ליפשיץ, עו"ד

מוקד סיוע לעובדים זרים

עודד פלר, עו"ד

האגודה לזכויות האזרח בישראל

 העתקים: חברות וחברי הוועדה

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: זכויות ילדים,ילדים ישראלים,מבקשי מקלט ופליטים,מהגרי עבודה

סגור לתגובות.