27 באוגוסט, 2006
לכבוד
מר מני מזוז
היועץ המשפטי לממשלה
רח' צלאח א-דין 29
ירושלים
שלום רב,
הנדון: אחריות ישראל להפרות חמורות ונרחבות של זכויות אדם בחברון
עניינה של פנייה זו הוא בפגיעות החמורות והמתמשכות בזכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטח העיר חברון, שבשלן נידונו חייה של אוכלוסייה זו לחיי השפלה ודיכוי, ולכליה חברתית וכלכלית. פניה זו עוסקת באחריותה של ישראל לפגיעות אלו – בשל פעולותיהם של כוחות הביטחון להטלת מגבלות בלתי אנושיות על האוכלוסייה הפלסטינית, ובשל אוזלת ידם ביחס לאלימות שיטתית של מתנחלים נגד פלסטינים ורכושם.
פניה זו באה בהמשך לפניות קודמות אליך בנדון (מכתבה של עו"ד נעה שטיין מ-1.3.2004, וכן מכתביה של הח"מ מימים 29.11.2004, 26.6.2005 ו-2.9.2005), ולאחר עשרות פניות נוספות לרשויות הנוגעות בדבר.
בתשובה לפניותינו אליך, התקבלו אצלנו תשובתו של עו"ד שי ניצן, משנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), מיום 17.11.2005, ותשובת סרן הראל וינברג מלשכת יועמ"ש איו"ש, מיום 16.11.2005, אליה צורפה תשובת המדינה לבג"צ 11235/04 עיריית חברון נ' מדינת ישראל (שעניינו מגבלות התנועה במרכז העיר חברון), מיום 14.11.2005.
כפי שיפורט להלן, התשובות שניתנו מטעמך רחוקות מלהציג תוכנית ועקרונות פעולה, שיש בהם כדי לרפא ולו מקצת מהפגיעות החמורות, המתמשכות, הנרחבות והבלתי-חוקיות בעליל באוכלוסייה הפלסטינית בעיר חברון, להן אחראית מדינת ישראל. לא זו אף זו, אף ה"הקלות", שנכללו במסגרת התוכנית, שהוצגה על ידי מערכת הביטחון בבג"צ 11235/04, טרם יושמו עד היום.
התוצאה היא, כי למרות חלוף למעלה משנתיים ימים מאז פנינו אליך לראשונה בנדון, ממשיכים כוחות הביטחון לפעול להפקעתו של מרכז העיר חברון מאוכלוסיית העיר על מנת לייחדו לשימושם של מתי מעט יהודים, תוך רמיסתם הכלכלית, הפיזית והנפשית של תושבי העיר הפלסטינים ותוך שלילת זכויות האדם שלהם. המדובר הוא בדפוס פעולה ובאמצעים בלתי-חוקיים בעליל, המביאים לפגיעות חמורות בזכויות האדם, שאינם יכולים להיות מוצדקים בשום נסיבות, ובשום מצב.
בנסיבות אלה, ומאחר שסברנו, כי פתרונה של הסוגייה נתון במידה רבה בידיו של הדרג המדיני, וכי מן הראוי ששר הביטחון החדש ייתן דעתו עליה, פנינו בנדון ביום 5.6.2006 לשר הביטחון, מר עמיר פרץ.
עם זאת, מצאנו לנכון לשוב ולפנות אליך, נוכח העובדה, כי מדובר בהפרות חמורות של המשפט הבינלאומי, להן אחראית מדינת ישראל, ונוכח זאת, שלסוגייה היבטים חוקיים משמעותיים ביותר, אשר רבים מהם תלויים ועומדים כיום בפני בג"צ ו/או עתידים לבוא בפניו בזמן הקרוב.
בפניה זו נתמקד בשני הנושאים המרכזיים, העומדים בלב הפגיעות האנושות באוכלוסייה הפלסטינית בחברון – אוזלת ידה של המערכת נוכח אלימות שיטתית ומתמשכת מצד מתנחלים נגד האוכלוסייה הפלסטינית בעיר, וסגירתו הכמעט מוחלטת של מרכז העיר חברון בפני האוכלוסייה הפלסטינית, תוך הפיכתו לאזור המיוחד ליהודים בלבד וגרימת נטישה מסיבית של תושבים פלסטיניים את האזור.
הגם שמדובר בשני נושאים נפרדים לכאורה, שלובים הם זה בזה. במציאות השוררת בעיר, לא תיתכן השבה של מרקם החיים בעיר לתיקונו בהיעדר מענה לשתי בעיות היסוד גם יחד: פתיחת העיר לתנועת פלסטינים ומענה אמיתי לתופעת אלימות מצד מתנחלים.
בהמשך מכתב זה נעמוד על עיקריה של אי-החוקיות הבוטה הגלומה בפעולותיה של ישראל בעיר חברון, ונפרט את הצעדים ההכרחיים הנדרשים לצורך ביטולן של הפרות חמורות אלה.
על קצה המזלג, צעדים אלה כוללים:
א. שינוי מיידי בהיערכותן של כלל מערכות השלטון להגנת התושבים הפלסטינים מפני אלימות ועבריינות מצד מתנחלים – בין היתר, בהתאם להנחיותיו ולקביעותיו של בית המשפט העליון שניתנו בפסק הדין בבג"צ 9593/04 ראשד מוראר נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (פסק-דין מיום 26.6.2006, להלן בג"צ מוראר). בהתאם, על מערכת הביטחון ומערכת אכיפת החוק לנקוט הלכה למעשה בכל האמצעים הנדרשים על מנת לשמור ולהגן על ביטחונם של התושבים הפלסטינים בחברון.
ב. ביטול מגבלות התנועה, שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית בעיר חברון, על פיהן נמנעת תנועתם של פלסטינים במרכז העיר, מגבלות אשר הפקיעו מאוכלוסייה זו את זכות התנועה בעירם שלהם, וליצור את התנאים אשר יאפשרו את שיקום מרקם חייהם של התושבים הפלסטיניים בחברון.
לפנייה זו מצורפים שני מסמכים מרכזיים:
האחד, ריכוז הצעות להתמודדות עם תופעת אלימות מתנחלים בחברון. מסומן כנספח א'.
השני, חוות דעת שהוכנה על ידי מומחים ביטחוניים בכירים, המציגה תוכנית ביטחונית חלופית לאבטחת האוכלוסייה בעיר חברון. מסומנת כנספח ב'.
בקצרה – הפניות הקודמות והתשובות להן
1. 1. בפניותינו הקודמות אליך, התרענו על הפגיעות החמורות באוכלוסייה המקומית הנובעות משורה של פעולות פוגעניות, ישירות ועקיפות, בהן נוקטים כוחות הביטחון, אשר הביאו לשיתוק החיים בעיר ולנטישה מסיבית של פלסטינים את האזור. עמדנו על כך, שבראש הפעולות הללו מצויים ההוראות הבלתי-חוקיות על פיהן נאסרת ונמנעת תנועתם של פלסטינים בחלקים נרחבים של העיר והכשל המערכתי בהגנת האוכלוסייה מפני אלימות מתנחלים המופנית כלפי גופם ורכושם. בנוסף עמדנו על שורה של פעולות שנוקט הצבא נגד האוכלוסייה המקומית – הטלת עוצר, סגירת חנויות, עסקים ומשרדים, תפיסת בתים, עיכובים, חיפושים בבתים ועוד.
2. נוכח חומרתן של הפרות זכויות האדם בעיר חברון, ומכיוון שפניות קודמות לרשויות הנוגעות בדבר לא הביאו לשינוי, פנינו אליך, כאמור, כבר ביום 1.3.2004, ובפניה מקיפה יותר ביום 29.11.2004. בפניות אלה התבקשה מעורבותך האישית בעניין.
3. תשובות לפנייתנו ניתנו אך בחלוף שנה תמימה (ראה פירוט התשובות פיסקה רביעית בעמ' 1).
4. לאכזבתנו הרבה, התשובות שניתנו לפניותינו מטעמך לא רק שלא הבהירו, כי יש לערוך שינוי יסודי בדפוסי פעולת הצבא בעיר, כפי שהדין והמוסר מחייבים, אלא שאף נתנו גושפקנא "חוקית" לדפוס הפעולה הבלתי-חוקי, והנגוע עד צוואר באפליה על בסיס מוצא לאומי, המאפיין את התנהלותן של רשויות השלטון – מערכת הביטחון כמו גם מערכת אכיפת החוק – בעיר חברון.
5. ואכן, כפי שמעיד המצב הממשיך לשרור בעיר – אין בתשובות שניתנו, לנו כמו גם לבג"צ, כל בשורה מבחינתה של האוכלוסייה הפלסטינית.
6. באשר לסוגייה של אי-אכיפת חוק על מתנחלים, והגנת התושבים הפלסטינים ורכושם, לא מצאנו בתשובות אלה כל שינוי באופן היערכותם של גורמי הביטחון ואכיפת החוק. הגם שנמסר על אי אלו תיקים פליליים שנפתחו, חקירות שבוצעו, ואפילו מספר מועט של כתבי אישום שהוגשו, לא שמענו וחשוב מכך לא ראינו כל שינוי מערכתי ממשי הנחוץ לצורך הגנתם של הפלסטינים המתגוררים בחברון. כתוצאה מכך, ביטחונם של התושבים הפלסטינים המתגוררים בסמוך להתנחלויות, או העוברים בקרבתן, ממשיך להיות הפקר.
7. באשר לאיסורי התנועה – בתגובת המשיבים לבג"צ נטען, כי מגבלות התנועה המוטלות על האוכלוסייה הפלסטינית הינן חלק מהאמצעים ההכרחיים לשמירת ביטחונה של האוכלוסייה היהודית בעיר. לתגובה צורפה "תוכנית הגנת היישוב היהודי", אשר כללה "שיפורים" ביחס למצב הקיים (בין השאר, פתיחת רחובות א-שוהדא וא-סהלה לתנועה רגלית פלסטינית, ומתן אפשרות לפתיחת חנויות במספר רחובות נוספים). עם זאת, גם על פי תוכנית זו נותר בעינו האיסור הגורף על תנועת רכבים פלסטינים בכל האזור, והאיסור על פתיחתן של חנויות רבות באזור כולו.
8. בנוסף לכך, כאמור, למרות שתשובה זו נמסרה לנו ולבג"צ כבר לפני כתשעה חודשים, עד היום לא יושם האמור בה. כך, למשל, מרביתם של רחובות א-שוהדא וא-סהלה נותרו אסורים כליל לתנועת פלסטינים. כתוצאה מכך, כל הפגיעות עליהן התרענו שרירות וקיימות, ואף מחריפות עם חלוף הזמן.
9. ואולם, וזה העיקר, אין בתשובה זו, גם אם הייתה מיושמת במלואה, כדי לרפא את עיקר הפגמים והפגיעות האנושות באוכלוסייה הפלסטינית – אין בה כדי לאפשר את חידושו של מרקם החיים הפלסטיני באזור, וכדי לבסס תנאי חיים סבירים לתושבי האזור הפלסטינים, תנאים המאפשרים קיום בכבוד. מעל הכל, יש בתשובה זו כדי לקבע ו"להכשיר" דבר שרץ, שלא ניתן להכשירו – הפקעתו של מרכז העיר מאוכלוסיית העיר על מנת לייחדו לשימושם של מתי מעט יהודים, תוך רמיסתם הכלכלית, הפיזית והנפשית של תושבי העיר הפלסטינים ותוך שלילת זכויות האדם שלהם.
המשך הפרת החובה להגן על ביטחון התושבים הפלסטינים ועל הסדר הציבורי
10. הפקרת ביטחונם של התושבים הפלסטינים בחברון לאלימות מידי מתנחלים הינה תופעה מוכרת מזה שנים ארוכות. גם בתקופה הנוכחית, ההתקפות האלימות שמבצעים מתנחלים נגד פלסטינים המתגוררים בקרבתם או העוברים ברחובות העיר, נמשכות בלא כל שינוי. מצב דברים זה הינו תוצאה ישירה מאוזלת ידם ומהימנעותם של כוחות הביטחון מלנקוט באמצעים הכרחיים העומדים לרשותם והנדרשים לשם הגנת ביטחונם של תושבי העיר הפלסטינים.
הפקרת ביטחונם של התושבים הפלסטינים
11. הפלסטינים תושבי העיר חברון, ובמיוחד אלה המתגוררים בסמוך להתנחלויות היהודיות, ממשיכים לדווח על תקיפות והתנכלויות חוזרות ונשנות, מצד מתנחלים, אשר הפכו זה מכבר לחלק משגרת חייהם. אלימות זו כוללת תקיפות, יידוי אבנים וחפצים אחרים (ובהם אשפה, חול, מים, כלור, וכו') לעבר עוברי אורח, ולעבר אנשים בבתיהם, השחתת רכוש של נכסים בסביבתם (השחתת חנויות, דלתות, ניפוץ חלונות, כריתת עצים) ועוד.
12. אלימות זו נמשכת למרות נוכחות מסיבית של כוחות הביטחון הפרוסים בעיר, ובמיוחד בסמוך להתנחלויות. למרות הבטחות חוזרות מצד גורמי הצבא, כי לכלל הכוחות בשטח מועברות הוראות בדבר חובותיהם לפעול לאכיפת החוק והסדר אף על ישראלים, רבים מאירועי התקיפה וההשחתה מתרחשים לנגד עיניהם של חיילים ושוטרים, בלא שאלה עושים דבר למניעת ההתקפות או לתפיסתם ועיכובם של החשודים בביצועם.
13. בידי האגודה לזכויות האזרח מידע רב באשר לאוזלת היד ולתפקוד הלקוי של כל הגורמים המעורבים – צבא ומשטרה – האחראים להפקרת ביטחונה של האוכלוסייה הפלסטינית. נשמח להעמיד מידע זה ככל שיידרש[1].
חובותיו של המפקד הצבאי
14. כידוע, מחובתו של המפקד הצבאי לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותו לשמור על הסדר הציבורי והביטחון באזור הנתון לשליטתו (תקנה 43 לתקנות האג), להבטיח את ביטחונם של תושבי המקום ולהגן עליהם במיוחד מפני אלימות והתנכלויות (סעיף 27 לאמנת ג'נבה הרביעית). עמד על כך בית המשפט העליון בקובעו: "אין ספק שתפקידו העיקרי של הריבון בשטח מוחזק הוא לשמור על החוק והסדר" (בג"ץ 175/81 אל נתאשה נ' שר הביטחון, פ"ד לה(3) 361, 363).
15. על מושכלות יסוד אלו הנוגעות לחובותיו של המפקד הצבאי בשטח כבוש ביחס לאוכלוסייה המוגנת חזר ועמד בית המשפט העליון בבג"צ מוראר: "אין חולק, כי בשל הפרות חוק אלה (התקפות מצד מתנחלים כלפי חקלאים פלסטינים ורכושם – ל' י') נשללות מן העותרים זכויותיהם היסודיות לביטחון ולקנין. כן אין חולק, כי חובתם של המשיבים היא למנוע פגיעה זו בביטחון ובסדר הציבורי" (פיסקה 30 לפסק-הדין).
16. למרות הצהרות רבות שנמסרו לבית המשפט, בדבר הכרתן של רשויות הביטחון בחובתן להגנתם של הפלסטינים, ובדבר צעדים נמרצים שבכוונתן לנקוט בעניין, קבע בית המשפט, בפסק הדין כי "מצב העניינים רחוק מלהשביע רצון", וכי "העובדות בשטח מדברות בעד עצמן וכי לא נעשה די על מנת להגן על זכויותיהם של העותרים. מצב זה הינו בלתי נסבל, אין ניתן להשלים איתו, ועל המשיבים לפעול לתיקון המעוות באופן מיידי" (פיסקה 32 לפסק-הדין. ההדגשה שלי – ל' י'). לפיכך חוזר בית המשפט וקובע:
"אין אפוא ספק, כי על המשיבים לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותם על מנת להגן על ביטחונם של החקלאים הפלסטינים המגיעים לעבודה באדמותיהם וכן עליהם לפעול על מנת להגן על זכויותיהם הקנייניות של העותרים לבל תיפגענה שלא כדין. הגם שאין בידו של בית משפט זה לקבוע מה יהיה היקף הכוחות שיוקצה למשימות אלה ומה יהיו הפעולות המבצעיות שיינקטו, הרי שבידנו לומר כי ההגנה על ביטחונם וקניינם של התושבים המקומיים היא מהחובות הבסיסיות ביותר המוטלות על המפקד הצבאי בשטח." (פיסקה 33 לפסק-הדין).
17. בהמשך עומד בית-המשפט על העקרונות, שראוי כי ינחו את הצבא והמשטרה בטיפול בסוגיה, ובעיקרם: מתן הנחיות ברורות וחד-משמעיות לכוחות הפועלים בשטח, הקצאת כוחות להגנת הביטחון והקניין של התושבים הפלסטינים, ושכלולם של מנגנוני האכיפה – החקירה וההעמדה לדין.
אחריות כוחות הביטחון להפקרת ביטחון הפלסטינים – אי-נקיטה בצעדים הכרחיים
18. על מנת שישראל תעמוד בחובותיה הבסיסיות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית מחובתן של מערכות הביטחון ואכיפת החוק, לערוך שינוי יסודי ומהותי בתפיסתן ובהיערכותן לטיפול בתופעה.
העיקרון, אשר על פיו המערכות חייבות להנחות עצמן הוא – נקיטה באותם אמצעים חוקיים בהם נעשה שימוש לצורך הגנת הישראלים המתגוררים בחברון אף לשם הגנת ביטחונם ורכושם של הפלסטינים.
19. היערכות המערכת בהקשר זה צריכה לכלול שני נדבכים:
האחד, היערכות למניעת פגיעות בתושבים הפלסטינים וברכושם, וכדי לתת מענה בזמן אמת לאיומים על ביטחונם, ובכלל זה לצורך הגנת גופם ורכושם.
השני, נקיטה בפעולות אכיפת חוק נמרצות נגד המעורבים בעבירות אלימות נגד גוף ורכוש.
20. לעניות דעתנו, אין המערכת נזקקת ל"ייעוץ" בכל הנוגע לדרכים ולאמצעים, בהם יש לנקוט לשם אכיפת החוק. עם זאת, נוכח אוזלת היד המתמשכת, שמגלות מערכות הביטחון ואכיפת החוק בסוגיה הנדונה, מצאנו לנכון לצרף מסמך, המרכז הצעות להתמודדות עם תופעת אלימות מתנחלים בחברון (מצורף כנספח א'). במסמך מפורטים עקרונות מנחים ופעולות קונקרטיות, שיש להערכתנו לנקוט בהם לשם שיפור ההגנה על ביטחונם של הפלסטינים, תוך התייחסות לכל אחד מהנדבכים האמורים.
21. על חיוניותו של הנדבך הראשון – הפעלתו של מערך אבטחה – כמרכיב הכרחי במסגרת האמצעים להגנת ביטחונם של הפלסטינים, עומדים המומחים בחוות הדעת הביטחונית המצורפת (נספח ב').
המומחים עומדים על כך, שעל מערכת הביטחון להעמיד אבטחה קבועה, הן של מקומות המגורים של פלסטינים המתגוררים בסביבת ריכוזי היישוב היהודי, והנתונים להתקפות קבועות מצד מתנחלים, והן של תנועתם באזור. הגנת מקומות מגורי הפלסטינים צריכה להתבצע באמצעות העמדת אבטחה למשך 24 שעות ביממה, וכן באמצעות נקיטה באמצעי מיגון נוספים. הגנת תנועת הפלסטינים צריכה להיעשות באמצעות הצבתם של כוחות תצפית ותגובה מהירה לאורך רחוב השוהדא ותל-רומיידא. הם מציינים, כי משום שלאור הניסיון שנצבר עם השנים, חיילים מן השורה אינם בעלי הכשירות הנדרשת לצורך ביצוע המשימה של אכיפת חוק על ישראלים, יש צורך בהצבתם במקום של כוחות שיוכשרו ויתודרכו במיוחד לביצועה של משימה זו.
22. להיערכות למניעת סיכונים מראש, צריכה להתווסף מערכת אכיפת חוק אפקטיבית כלפי מעורבים בעבירות אלימות. גם בהקשר זה, ככלל, על המערכת לנקוט באותם אמצעים חוקיים בהם היא נוקטת לצורך אכיפת חוק וסדר על כלל תושבי השטחים.
23. באשר לפעולות לאכיפת החוק חייבת להינתן חשיבות עליונה למיידיות הטיפול והתגובה של המערכת בעקבות אירועי אלימות והתנכלות. בכלל זאת, חייב להינתן דגש על יישומן הלכה למעשה של הוראות שיביאו לעיכוב מיידי של חשודים בביצוע עבירות אלימות כלפי פלסטינים (הוראות שצריכות להינתן ולהתבצע לא רק על ידי כוחות המשטרה, אלא גם על ידי כוחות הצבא), ולנקיטה בצעדים מיידיים נגדם (למשל, הרחקה מהאזור, ואף שימוש במעצר עד תום ההליכים במקרים המתאימים).
אי-חוקיותם של האיסורים על תנועת פלסטינים במרכז העיר חברון
24. מחובתו של המפקד הצבאי לבטל לאלתר את כל מגבלות ואיסורי התנועה שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית.
המשך האיסור על תנועת פלסטינים במרכז העיר
25. מאז שנת 2001 אוסרים כוחות הביטחון על פלסטינים לנוע ברחובות המרכזיים של העיר העתיקה בחברון, ועיקרם הרחובות המקשרים בין קרית ארבע למערת המכפלה, ולמרכזי ההתנחלות היהודית בעיר חברון. הרחובות האסורים לחלוטין בתנועת פלסטינים (ברכב וברגל) כוללים, את רחובות א-שוהאדא, וא-סהלה ובאב אל-חאן (בעגה הצבאית מכונים רחובות אלה "ציר דוד המלך", ו"ציר תנובה"), שמהווים את צירי התנועה המרכזיים החוצים את העיר. בנוסף, נאסרה תנועתם ברכב של פלסטינים ברחובות מרכזיים נוספים הכוללים את רחובות שכונת תל-רומיידא, ואדי אל נסארה, השלאלה הגדולה והקטנה ועוד (בעגה הצבאית מכונים רחובות אלה "ציר תרפ"ט", השלאלות, "ציר בית המרקחת", "עיקול 160", "סמטת ארז", "ציר ציון", ו"ציר המתפללים")[2]. בהשתלבם יחד, מהווים רחובות אלה את הרחובות המרכזיים בעיר חברון, אשר שמשו עד לפני מספר שנים כמרכז המסחרי והחברתי של העיר. על פי ההוראות הנאכפות על ידי כוחות הביטחון, התנועה החופשית ברחובות האמורים מותרת ליהודים בלבד.
26. למרות ההצהרות, שהוגשו בעניין זה לבג"צ עוד בחודש נובמבר 2005 (במסגרת בג"צ 11235/04) מצב זה נותר עד היום בלא שינוי. למעט השינוי המשפטי – עיגון איסורי התנועה בצווים רשמיים – ה"הקלות" באיסורים על תנועת פלסטינים בעיר, לא יושמו עד היום.
ואולם, וזה העיקר, אף אילו ייושמו הצהרות אלה, לא צפוי שינוי ניכר במצב הדברים המפורט לעיל ובפגיעות באוכלוסייה הפלסטינית המקומית ובזכויותיה.
27. ראשית, כל רחובות מרכז העיר יוותרו סגורים וחסומים לפלסטינים.
27.1. דה-יורה – מרבית החנויות באזור יוותרו סגורות בצו, ותנועת רכבים פלסטיניים תמשיך להיאסר באופן גורף. כל תנועה ברכב, לרבות כניסתם של שירותים חיוניים, או אספקה של מצרכים חיוניים לתושבי האזור ולבעלי החנויות, תצריך היתר מיוחד, שלא ברור אם יינתן, ובאילו תנאים, ושיהיה כרוך במעמסה בירוקרטית בלתי-נסבלת.
27.2. דה-פקטו – רחובות א-שוהאדא, וא-סהלה, שהינם הרחובות המרכזיים החוצים את לב העיר חברון, והמהווים את לב האזור המסחרי, שבו השווקים המרכזיים ומאות רבות של חנויות, ימשיכו להיות חסומים כמעט כליל גם לתנועה רגלית. זאת, משום, שכל עשרות הרחובות המובילים והמקשרים בין רחובות אלה לסביבתם, ואשר יכולת התנועה בהם הינה תנאי לשיקום ולהחייאת האזור, ימשיכו להיות חסומים באופן הרמטי בגדרות גבוהות. חסימות פיזיות אלה יוצרות מתחם סגור, שגם אם באופן הצהרתי עומדת לפלסטיני רשות "חוקית" להיכנס אליו (רגלית בלבד), הרי שדה-פקטו, יכולת הגישה לאזור נמנעת.
28. שנית, "מתחמי היישוב היהודי" אליהם נאסרה לחלוטין כניסת פלסטינים כוללים בתים ונכסים של תושבים מקומיים וכן רחובות ודרכי גישה לבתים.
כך למשל, בנוגע לאזור תל-רומיידא נמסר לבג"צ, כי תנועת הפלסטינים תושבי השכונה לא תיאסר (סעיף 56 לתגובת המשיבים בבג"צ 11235/04). ואולם, בצו שהוצא על ידי המפקד הצבאי הוכרז האזור, הכולל את כביש הגישה ודרך הגישה לבתי התושבים, כשטח צבאי סגור. הכרזה זו לא חלה על כל מי שרשום במרשם האוכלוסין של ישראל, ולרבות מי שזכאי לעלות לפי חוק השבות. לעומת זאת, היא כן חלה על כל פלסטיני, לרבות תושבי השכונה. משמע, תושבי השכונה, וכן כל קרוב משפחה, מכר או נותן שירותים לו הם נזקקים, חייבים לקבל היתר מיוחד מהמפקד הצבאי, שיתכן שיינתן ויתכן שלא יינתן בהתאם לשיקול דעתו, ואשר יהיה כרוך (כצפוי) במעמסה בירוקרטית בלתי-נסבלת, וזאת להבדיל מכל "ישראלי" או "זכאי שבות" להם שמורה גישה חופשית ומלאה ללא כל תנאי.
29. משמעות הדבר היא, כי אין בעמדה, שהוצגה לבג"צ, כדי לבסס תנאים שיאפשרו לתושבים ולסוחרים באזור לקיים אורח חיים סביר, ולשקם את מרקם החיים במקום.
30. כאמור, למרות עמדת המשיבים בבג"צ, ולמרות שהצווים שאמורים היו ליישמה בשטח פורסמו כבר לפני תשעה חודשים, ממשיכים כוחות הביטחון לאסור את תנועת התושבים הפלסטינים ללא כל שינוי. עד היום, ממשיכים כוחות הצבא למנוע את תנועתם של פלסטינים (גם הרגלית) ברחובות א-שוהאדא וא-סהלה. כן נותרו הכניסות לבתיהם של תושבים, ובכללם תושבים המתגוררים במקבץ בתים בשכונת תל-רומיידא חסומות. בשל כך, תושבים אלה ממשיכים להידרש לטיפוס קשה ומסוכן על מנת לצאת ולהיכנס לביתם. המדובר בקשיי תנועה הגוזרים תנאי כליאה, פשוטו כמשמעו, על קשישים, חולים או מוגבלים בתנועה, שאינם מסוגלים עוד לצאת מביתם, ואשר הביאו תושבים מהאזור לעזוב, בלית ברירה, את בתיהם[3].
31. הנה כי כן, על מנת לשרת אינטרסים של מאות בודדות של ישראלים, שבהרשאתו של המפקד הצבאי הורשו לעבור להתגורר בלב ליבה של העיר חברון, החריב המפקד הצבאי את מרכז העיר והפקיע אותה מתושביה. במסגרת פעולתו לקידומה של מטרה זו – יישוב יהודים בעיר חברון – מורה המפקד הצבאי על סגירתן של מאות חנויות, המשמשות מקור פרנסה לאלפי אנשים, אוסר על תנועת אזרחים ברחובות המרכזיים של העיר, ומכפיף את חייהם של אלפים לבדיקות משפילות, ולקבלת היתרים ממנו, שיהיו דרושים להם לכל צעד ושעל בחייהם.
32. משמעות הדבר היא, כי אף אם ההצהרות שנמסרו לבג"צ, ייושמו, לא צפוי שינוי של ממש במצב השורר בעיר – עיר רפאים, שתושביה הפלסטינים סולקו ממנה, והפתוחה ליהודים בלבד.
אי-חוקיות ההוראות
33. מדובר באיסורי תנועה, המוטלים באופן גורף על כלל התושבים הפלסטינים, השוללים מהם את זכותם לנוע באופן חופשי ברחובות עירם, לצאת ולהיכנס באופן חופשי מבתיהם ולהתפרנס למחייתם. מדובר בפעולות, הגורמות לפגיעות אנושות בזכויות האדם של תושבי העיר, והמבוססות על אפליה על רקע מוצא לאומי. מדיניות, המבוססת על אפליה ממין זה אסורה בתכלית ומוקעת בעולם כמדיניות גזענית (ר' האמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל הצורות של אפליה גזעית, משנת 1966, סעיפים 1, 2, 3, ו-5).
34. אי-החוקיות שבהוראות אלה נגזרת אף ממספר סיבות נוספות:
ראשית, מדובר בפגיעות הומניטריות חסרות תקדים, העולות כדי הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטרי, וכדי "יחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל" (סעיף 7 לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות – ה-ICCPR) .
שנית, תנאי החיים, עליהם אחראי המפקד הצבאי באזור ואשר נפגעים כתוצאה מפעולותיו וממחדליו, מביאים ל"עזיבה בכפיה", השקולה להעברה בכפיה של מוגנים, האסורה לפי סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית.
שלישית, מדובר במניעות תנועה גורפות הנופלות בגדר ענישה קולקטיבית, האסורה באיסור חמור על פי דיני המלחמה בכלל, ועל פי דיני הכיבוש בפרט (ר' תקנה 50 לתקנות האג וסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית).
הנה כי כן, מדובר בהפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי וכן בפגיעות חמורות בזכויות אדם, שאינן יכולות להיות מוצדקות בשום נסיבות ובשום מצב.
35. זאת ועוד, מניעת תנועת פלסטינים במרכז העיר חברון לא רק שאינה חוקית על-פניה, אלא שאף אינה נחוצה ואינם נדרשת מטעמים ביטחוניים לשם הגשמת המטרה של הגנה על ביטחונם של היהודים, המבקשים להתגורר בחברון. לרשותו של המפקד הצבאי עומדים שלל אמצעים חלופיים להשגת מטרה זו. בהקשר זה מן ההכרח להוסיף ולציין, כי עצם ההחלטה לאפשר את נוכחותם של ישראלים בעיר פלסטינית צפופה, ובמיוחד בהתייחס למצב השורר בשנים האחרונות בגדה המערבית, חייבת לקחת בחשבון קיומו של סיכון לשלומם של אנשים אלה (ר' למשל ההכרזות השונות, על פיהן נאסרה כניסתם של ישראלים למרבית השטחים המאוכלסים בגדה המערבית, המצביעות על מודעותו של המפקד הצבאי לסיכונים אלו).
36. לפי חוות דעתם של המומחים הביטחוניים (המצ"ב כנספח ב'), עומדות לרשות מערכת הביטחון דרכים חלופיות להבטחת ביטחונם של היהודים, המתגוררים בחברון או המבקשים לבקר בה, אשר לא פוגעות במידה כה קשה באוכלוסייה המקומית.
37. בחוות דעתם של המומחים מוצעות שתי חלופות להגנת הישראלים:
37.1. החלופה הראשונה כוללת פירוט של האמצעים הנדרשים לצורך הגנת מקומות המגורים של הישראלים, ואבטחת תנועתם. על פי ההצעה, הגנת מקומות המגורים תיעשה באמצעות העמדת שמירה למשך 24 שעות ביממה ותוך שימוש באמצעי מיגון שונים. להערכת המומחים, תספק אבטחה זו מענה ביטחוני הולם להגנת חייהם של הנמצאים במתחמי הישוב היהודי בחברון. אבטחת התנועה הישראלית, בין הריכוזים הישראליים ובינם למערת המכפלה ולקרית ארבע, תבוצע באמצעות מספר אמצעי ביטחון הכוללים תצפיות וכוחות תגובה מהירה לאורך ציר התנועה, ונסיעה ברכב ממוגן ירי. להערכתם, עשויה הגנה זו, ובעיקר התנועה באמצעות רכבים ממוגני ירי, לספק אף הגנה טובה יותר לנוסעים ולהולכי הרגל מאשר זו הקיימת. חשוב לציין, כי מרבית אמצעי האבטחה, למעט רכבים ממוגני ירי, מיושמים כבר כיום על ידי כוחות הביטחון. מכאן, שאיסורי התנועה המוטלים על האוכלוסייה הפלסטינית אינם נדרשים ואינם הכרחיים לצורך הגנת ביטחון היהודים בחברון ועל כן ניתן לבטלם (למעט תנועת רכבים פלסטינים ברחוב א-שוהדא, אשר תוגבל לתושבי המקום ולבעלי היתרים).
37.2. החלופה השניה אליה מתייחסים המומחים (המקבילה בחלקה לחלופה הראשונה) היא חלופה המבוססת על הפרדה בזמן. על פיה ייפתח אזור H-2 כולו לתנועת פלסטינים במהלך שעות היום (למעט הגבלת תנועת רכבים פלסטינים ברחוב א-שוהדא), ואילו במהלך שעות הערב והבוקר ייוותר האזור מיועד לתנועה של יהודים.
38. המומחים מציינים, כי החלופה הראשונה המוצעת על ידם "מעניקה ביטחון סביר ליהודי חברון, מאפשרת תנועה וחידוש של מרקם החיים הפלסטיני אך פוגעת במידה מסוימת בחופש התנועה של יהודי חברון, בעיקר עקב כך שמגבילה את יכולתם להסתובב באופן חופשי רגלית בתוך חברון. ואולם, בהתחשב בגודלה של האוכלוסייה היהודית בחברון, המונה מאות בודדות, ובניתוח מרקם חייה הכולל בעיקר מגורים ולינה במקום, לעומת צרכיה של האוכלוסייה הפלסטינית המונה עשרות אלפים והמקיימת חיי מסחר, חברה ותרבות באזור, נראה כי מדובר בפגיעה שהיא מידתית".
39. באשר לחלופה השניה המוצעת על ידם, המבוססת על הפרדה בזמן, מציינים המומחים, כי היא "מעניקה ביטחון ליהודים ולפלסטינים באזור. הצעה זו מרחיבה את החופש הניתן ליהודים בעיר על חשבון החרפת הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית. הפגיעה במרקם החיים הפלסטיני עשויה להיות סבירה, בתנאי שזמן הפעילות שיוקצה לפלסטינים יענה על עיקרי הצרכים של אוכלוסייה זו, וייקח בחשבון לא רק את העובדה כי הינם הרוב המוחלט במקום, אלא גם את העובדה כי האזור משמש עבורם כמרכז מסחרי, חברתי ותרבותי של העיר כולה, בנוסף על היותו אזור מגורים".
40. חובתו של המפקד הצבאי היא לנקוט באפשרות הפוגעת פחות באוכלוסייה המקומית, ואשר כלפיה הוא מחוייב, מכוח המשפט ההומניטרי הבינלאומי. נוכח זאת, שהחלופה השניה פוגעת יותר באוכלוסייה הפלסטינית המוגנת, ומשקבעו המומחים, כי החלופה הראשונה מספקת ביטחון סביר ליהודים בחברון, ומאפשרת תנועה ככל הנדרש לקיום מרקם החיים, אין המפקד הצבאי רשאי לבחור בדרך פעולה הכרוכה בפגיעה חמורה יותר.
41. למרות העמדה המוצהרת של מערכת הביטחון, לא נסתיר את השערתנו, כי לא שיקולי ביטחון צרופים הם המכתיבים את אופני פעולתם של כוחות הביטחון באזור, והעומדים ביסוד מניעות התנועה הגורפות והקיצוניות, שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית בעיר חברון, כי אם טעמים אחרים, זרים.
42. היותם של שיקולים זרים בין השיקולים העיקריים, המכתיבים את דרך פעולתו של המפקד הצבאי בעיר, מוכח ממספר עובדות מצטברות:
42.1. האיסורים על תנועת פלסטינים מוטלים אף על תושבים פלסטינים, שעברו בידוק קפדני ביותר (הכולל שיקוף וגלאי מתכות).
42.2. בחירתם של גורמי הביטחון שלא לעשות שימוש באמצעים אפשריים אחרים, שפוגעים פחות באוכלוסייה הפלסטינית, כדי להגן על ביטחונם של היהודים בחברון.
42.3. איסורים דה-פקטו, המוטלים על תנועתם של פלסטינים בעקבות התנגדותם של מתנחלים ש"ערבים" יעברו במקום[4].
43. המסקנה היא, כי שיקול מרכזי, המכתיב את אופן פעולת כוחות הביטחון בעיר, הינו חוסר רצונם וחוסר נכונותם להתעמת עם מתנחלים, ולכפות עליהם חוק וסדר.
44. בחינה של דפוסי פעולתם של כוחות הביטחון במקומות רבים ברחבי הגדה המערבית, בהם מצויה אוכלוסיית מתנחלים (ובמיוחד כאשר מדובר בהתנחלויות, מהן יצאו התקפות אלימות נגד פלסטינים) מלמדת, כי שיקול מרכזי המכוון את פעולתם הוא – חששם וחוסר רצונם להתעמת עם מתנחלים ולאכוף עליהם חוק וסדר[5].
45. כניעתם של כוחות הביטחון לגחמות המתנחלים מקוממת ופסולה במיוחד בעיר חברון. זאת, הן לנוכח הפגיעות חסרות התקדים באוכלוסייה הפלסטינית, והן לנוכח העובדה, שבבסיס דרישותיהם של המתנחלים, שרבים מהם משתייכים לתנועת "כך" (אשר זה מכבר הוצאה אל מחוץ לחוק), עומדות תפיסות גזעניות מובהקות ומוצהרות.
46. מכל הטעמים המפורטים לעיל עולה, כי מדובר באמצעים בלתי-חוקיים ובהפרות זכויות אדם שלא ניתן ושאסור להכשירן.
סיכום
הפגיעות האנושות והמתמשכות בפלסטינים תושבי העיר העתיקה בחברון הינן מהדוגמאות הקיצוניות והמחפירות להפרות חמורות של המשפט ההומניטארי ושל דיני זכויות אדם, להן אחראית ישראל בשטחים הכבושים.
שורשיה של מדיניות זו בזלזול בוטה בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים, בהעדפה בוטה ומפלה של האינטרסים של אזרחי מדינת ישראל, ובחששותיהן של הרשויות מלהתעמת עם מתנחלים ומלאכוף עליהם חוק וסדר. תוצאותיה – הגבלות קיצוניות על חירויות יסוד של התושבים הפלסטינים, ואוזלת יד מופגנת אל מול התנהגות קיצונית ואלימה מצד מתנחלים.
משמעותה של העמדה, שהוצגה על-ידי מערכת הביטחון בפני בג"צ היא, כי אין באפשרותה לספק לאוכלוסייה היהודית בעיר חברון הגנה סבירה בדרך, שאינה כרוכה בפגיעה קשה בזכויות היסוד ובמרקם חייה של האוכלוסייה הפלסטינית.
אם אכן להערכת גורמי הביטחון, לשם הגנת היהודים בעיר הכרחי להמשיך ולנקוט במגבלות הדרקוניות ובאמצעים הקיצוניים בהם נעשה שימוש כיום נגד האוכלוסייה הפלסטינית – הרי שמחובתה של ישראל להורות על פינויים המיידי של היהודים מהעיר. ודוק, האפשרות של הותרת היהודים בעיר תוך המשך הפגיעות הבלתי-חוקיות והבלתי-מוסריות באוכלוסייה המקומית איננה נופלת במסגרת האפשרויות החוקיות, העומדות לרשותה של מדינת ישראל.
עשרות הפניות, שהופנו עד כה לרשויות הנוגעות בדבר, לא הובילו להפסקת הפגיעות החמורות והבלתי-חוקיות באוכלוסייה הפלסטינית בחברון.
בנסיבות אלה אנו שבים ופונים אליך, על מנת שתשקול בכובד הראש הראוי את הנושא על היבטיו החוקיים והמוסריים, ותנחה את כל רשויות השלטון המעורבות כיצד מחוייבות הן לפעול, על מנת למחוק את החרפה הזו מדברי ימיה של מדינת ישראל.
בכבוד רב,
לימור יהודה, עו"ד
[1] כמה דוגמאות הממחישות את אחריות כוחות הביטחון להפקרת ביטחון האוכלוסייה המקומית:
א. ביום 26.10.2005 החל משעות הבוקר, הגיעו כ-100 מתנחלים מכיוון קריית ארבע לשכונה הפלסטינית ואדי חסין. המתנחלים החלו לתקוף באבנים את בתי השכונה, חסמו את הכביש המוביל לשכונה באבנים גדולות, תוך שהם מפרקים וזורקים בטונדות שהיו בצידי הדרך. תושבים שניסו לצאת מהבתים הותקפו, ונאלצו לחזור. כתוצאה ממעשים אלה, תושבי השכונה נותרו נצורים בבתיהם, ומפוחדים. למרות כל זאת, במשך יומיים תמימים לא פעלו הצבא והמשטרה, ולא התמודדו עם האלימות המתמשכת על מנת להגן על תושבי המקום. ואולם, גם בדיעבד לא ננקטו על ידי רשויות אכיפת החוק צעדים נגד המתפרעים והתוקפים שהשתתפו באירועים קשים אלה. במענה לפנייתנו השיבה המשטרה, כי כלל לא נפתחו תיקי חקירה בעקבות אירועים אלה. זאת, על אף שלפי ידיעתנו צולמו האירועים על ידי המשטרה בוידאו, ולמרות נוכחות שוטרים וחיילים במהלך האירועים שיכלו להביא למעצר ולהעמדה לדין של מעורבים בהם.
העתק מפניות האגודה בעקבות אירועים אלה, ותשובת המשטרה, מצ"ב מסומנות כנספח ג'.
ב. תושבי תל-רומיידא הפלסטינים, בעניינם פנינו אליך עוד בחודש מרץ 2004, ממשיכים לסבול מהתקפות יומיומיות כלפי גופם ורכושם המבוצעות על ידי מתנחלים מהתנחלות תל-רומיידא. התקפות אלה, ממשיכות להתבצע במהלך כל השנים האחרונות לנגד עיניהם של החיילים המוצבים בעמדה המצויה בצמידות מיידית לבתיהם. במצב דומה נמצאים התושבים הפלסטינים אשר בקירבתן הוקמו ההתנחלויות האחרות בעיר חברון, ואלה שבקרבת קרית-ארבע.
העתק מעדותו של האשם אל עזה המתגורר במקום, מצ"ב מסומנת כנספח ד'.
העתקים ממספר תלונות נוספות שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח ומעדויות תושבים, מצ"ב מסומנים כנספח ה'.
[2] איסורי התנועה נאכפים באמצעות שורה של אמצעים, הכוללים חסימות פיזיות שונות, ובהן שערי ברזל, חומות בטון, גדרות, סלעים ובטונדות, וכן באמצעות כוחות צבא ומג"ב המוצבים באזור והמנועים מהתושבים את הכניסה או המעבר ל"רחובות האסורים" לתנועת פלסטינים. על פי בדיקת ארגון OCHA במהלך חודש יולי 2005, נספרו 101 חסימות באזור H-2.
[3] ראה פנייתנו אליך מיום 1.3.2004, וכן פניותינו מהשנה האחרונה ליועמ"ש איו"ש מסומנות כנספח ו'.
[4] דוגמא לכך ניתנה לח"מ במהלך סיור, שערכנו במקום ביום 12.9.2005. במהלך הסיור, בעת שהתקרבנו לאזור בית הדסה לאורך רחוב השוהדא, הודיע ילד כבן 8, המתגורר בבית הדסה לחיילים שהוצבו במקום: "אני לא מוכן שערבי יעבור ליד הבית שלי". החיילים שבתחילה הודיעו, כי המעבר במקום איננו אסור עלינו, שינו עד מהרה את דעתם והודיעו, כי המקום הינו שטח צבאי סגור.
דוגמא נוספת ניתן למצוא באיסור, שהטילו כוחות הצבא על ילדות פלסטיניות, תלמידות בית הספר קורדובה המצוי באזור 2-H, להגיע לבית ספרן בדרך הראשית, העוברת ברחוב א-שוהדא. בשל כך נאלצות הילדות ללכת בדרך עפר עוקפת תלולה ואף מסוכנת.
[5] ראה בג"צ מוראר, פיסקה 25.
