אירועי סוף השבוע באו"ם הביאו לשורה של ניחושים באשר לעתידה של בקשת ההצטרפות הפלסטינית לארגון. הפלסטינים סבורים שזו תאושר בסופו של דבר ואילו בצד הישראלי מאמינים שאין לכך סיכוי. מוקדם עדיין לדעת, אך כבר אפשר להבהיר שמבחינת עתיד זכויות האדם של כל הצדדים באזור, האפשרות שפלסטין תוכר כמדינה פותחת גם אפשרויות חיוביות.
אפילו אם המדינה הפלסטינית לא תתקבל כחברה באו"ם לאור הוטו האמריקאי במועצת הביטחון, היא עדיין תוכל לשדרג את מעמדה משמעותית, כיוון שלפי המשפט הבינלאומי, חברות באו"ם אינה תנאי לקיומה של מדינה.
מבחינת ישראל, בין אם תהיה הכרה ובין אם לא, מעמדה ככוח כובש לא ישתנה, וימשיכו לחול עליה החובות לשמירת זכויות האדם של הפלסטינים הנמצאים תחת שליטתה.
מבחינת המדינה הפלסטינית, אם מספיק מדינות יכירו בה, העצרת הכללית תוכל להזמינה להצטרף לאמנות שונות. אם כך יקרה, יוכלו הפלסטינים להצטרף לאמנות זכויות אדם והסכמי סחר, וכן להצטרף לארגונים בינלאומיים רבים, שאינם דורשים חברות באו"ם כתנאי להצטרפות. כך למשל, יוכלו לפלסטינים להצטרף לאמנות ג'נבה, לאמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ומדיניות, לאמנה לזכויות הילד ועוד.
ההשלכה הישירה של הצטרפות לאמנות אלה היא בראש ובראשונה הטלת חובה על המדינה הפלסטינית לשמור על זכויות האנשים שתחת שליטתה, והכפפתה למנגנוני פיקוח של האו"ם. מבחינה זו, חובותיה של פלסטין כלפי ישראלים ובכללם מתנחלים יעלו דרגה. שכן, המדינה הפלסטינית תישא בחובה למנוע הפרות זכויות אדם מצד רשויות שלטוניות והיא עשויה לשאת באחריות אף לאיומים מצד ארגונים ואזרחים הפועלים בתחומה נגד ישראלים.
אפיק פעולה נוסף שייפתח בפני פלסטין, אם תוכר כמדינה, הוא הצטרפות לארגונים בינלאומיים שונים, ובכללם, בתי משפט בינלאומיים. מבחינת ישראל, החשש המרכזי בהקשר זה הוא שהפלסטינים יצטרפו לבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), שמעמיד לדין חשודים בפשעים בינלאומיים, כמו פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
בית הדין הפלילי מוסמך לשפוט כאשר ישנו חשד לפשע בינלאומי בטריטוריה של מדינה חברה או כאשר האקט בוצע על ידי אזרח שלה. ממשלת ישראל חוששת שהצטרפותה של פלסטין לבית הדין תפתח פתח להעמדת חיילי צהל לדין בפניו. חשש זה מובן, אולם הוא אינו מוצדק. שכן, אם ישנו חשד לביצוע פשעים מוטלת החובה לחקור ולהעמיד לדין את החשוד בראש ובראשונה על מדינתו. אם היא עושה כן באופן ראוי, בית הדין – לפי כלליו הוא – לא יכול להפעיל את סמכותו.
האינטרס הישראלי מתיישב עם החובה הזו, שכן חקירות של פשעים חמורים הן חלק בלתי נפרד מערכי החברה בישראל ומכלליה המשפטיים. ללא כל קשר לקיומו של בית הדין, במקרים של פשעים חמורים ראוי לנהל חקירות ממצות ועצמאיות ולא לתת לפושעים לחמוק מעונשם. לכן, החשש בתחום זה הוא מוגבל למדי – אם יבוצעו עבירות ונחקור, ממילא בית הדין לא יוכל לפעול.
מצד שני, הצטרפות לבית הדין הפלילי תביא לכך שגם פלסטינים החשודים בביצוע פשעים בינלאומיים יוכלו להישפט בפני בית הדין, אם המדינה הפלסטינית לא תעשה את המוטל עליה: תחקור ברצינות ותעמיד לדין במקרים הדרושים. כך, למשל, חשדות לקיומם של מעשי עינויים המבוצעים על-ידי גורמי ממשל פלסטיניים או מטעמם, הרג אזרחים שרירותי, ירי קסאמים לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל, וכן החזקתו של גלעד שליט כבן ערובה, עשויים להיות מובאים לדיון בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובפני ועדות האו"ם הרלבנטיות.
כך, מכל הכיוונים, אמורה כניסתו למערכה של בית הדין הפלילי להעלות את רף המחויבות לשמירה על זכויות אדם של כל הרשויות המעורבות.
העוקץ המפחיד ביותר מבחינת ישראל והצטרפות פלסטין לבית הדין הפלילי הוא החשש מהעמדה לדין של ישראלים האחראים להקמה או הרחבה של התנחלויות. שכן, חוקת בית הדין קובעת כי הַעֲבָרָה של אוכלוסיית המדינה הכובשת לשטח הכבוש, מהווה פשע מלחמה. כדי למנוע זאת יכולה ישראל להגיע להסדר מדיני או להימנע מהקמת התנחלויות והרחבתן.
המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות ב-27.9.11
