על זכויות האדם
כללי
לכל אדם, באשר הוא אדם, מוקנות זכויות טבעיות, ללא קשר לתכונותיו (או תכונותיה), או להשתייכותו לקבוצה זו או אחרת. זכויות האדם אינן מוענקות על-ידי השלטון, ומשום כך אין השלטון רשאי לשלול אותן או לפגוע בהן ללא הצדקה.
תפקידה של המדינה, בהקשר זה, הוא כפול: מצד אחד, מוטלת עליה החובה להימנע מלפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם – חופש התנועה, חופש הדת, המצפון והאמונה, חופש הביטוי ופרטיות. ומצד שני, מחויבת המדינה לנקוט אמצעים שונים ולפעול על מנת להגן על זכויות האדם – על חייו, בטחונו וכבודו, ולהבטיח לתושבים ולאזרחים במדינה תנאי מחיה נאותים ונגישות לשירותים חברתיים.
נהוג למיין את זכויות האדם לקבוצות הבאות:
הזכויות האזרחיות-מדיניות, ובהן:
- הזכות לחיים ולביטחון אישי
- הזכות לכבוד
- הזכות לחירות
- הזכות לשוויון
- הזכות להליך הוגן
הזכויות הכלכליות-חברתיות, ובהן:
- הזכות לעבוד והזכות לתנאי עבודה הוגנים
- הזכות לתנאי מחיה נאותים
- הזכות לחינוך
- הזכות לבריאות
לעיתים נוצרת התנגשות בין זכות אדם אחת לאחרת (למשל, חופש הביטוי עשוי להתנגש עם הזכות לפרטיות והזכות לקניין עשויה להתנגש עם הזכות לשוויון), או בין זכות אדם לאינטרס ציבורי חשוב (חופש התנועה עשוי לסגת בפני הצורך לשמור על סדר ציבורי בדרכים, חופש הפולחן עשוי לסגת בפני צרכי ביטחון). העיסוק בזכויות האדם הוא במקרים רבים עשייתם של איזונים שונים מסוג זה, תוך הבטחת ההגנה על זכויות האדם.
זכויות אדם והמשפט הבינלאומי
זכויות אדם מוכרות במשפט הבינלאומי כזכויות אוניברסליות, שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להן. משמעות ההכרה הזו היא, כי מדובר בעניין המצוי מעל, או מחוץ, למשפט הפנימי ולשליטה הפנימית של כל מדינה. תביעה ממדינה שלא להפר את זכויות האדם לא תיחשב אפוא כהתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה.
במהלך המחצית השניה של המאה ה-20 התפתחה מערכת עניפה של מסמכים בינלאומיים בדבר זכויות האדם, שמטרתם להגדיר מערכת של נורמות וסטנדרטים שלגביהם קיימת הסכמה רחבה בקהילייה הבינלאומית. אלה המסמכים העיקריים:
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם התקבלה באו"ם ב-10 בדצמבר 1948, תחת הרושם הכבד שהותירו זוועות מלחמת העולם השנייה והפגיעות הקשות בזכויות האדם של מיליוני אנשים. רוב מדינות העולם הצטרפו להכרזה, ו-10 בדצמבר מצוין מאז ברחבי העולם כ"יום זכויות האדם".
למרות שאין היא מסמך מחייב מבחינת המדינות החברות באו"ם, מהווה ההכרזה מקור השראה לפעילות בתחום זכויות האדם, והיא נחשבת כמסמך הבסיסי המגדיר את מכלול זכויות האדם המוכרות.
ההכרזה פותחת בהצהרה, כי כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם, ומפרטת בשלושים סעיפים את זכויות האדם, ביניהן: הזכות לחיים, חירות וביטחון אישי, איסור על עבדות ועל עינויים או עונשים אכזריים, הזכות לשוויון, חופש הביטוי, הדת והאמונה, הזכות להינשא ולהקים משפחה, הזכות לחינוך, רווחה ואמצעי קיום מינימליים.
אמנות בינלאומיות אמנות הן מסמכים הנחתמים על ידי המדינות השונות, כאשר בחתימה על האמנה ואישרורה מתחייבת המדינה לכבד את הזכויות הכלולות באמנה, להתאים את החוק הפנימי של המדינה להוראות האמנה, להקים מנגנוני אכיפה ולדווח לגופים הבינלאומיים באופן תקופתי על קיום הוראות אלו. האמנות העיקריות בתחום זכויות האדם הן:
- האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1966)
- האמנה בדבר זכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות (1966)
- האמנה בדבר ביעור כל סוגי ההפליה הגזעית (1966)
- האמנה בדבר ביטול כל סוגי ההפליה נגד נשים (1979)
- האמנה נגד עינויים (1984)
- האמנה בדבר זכויות הילד (1989)
בשנת 1991, לאחר שנים רבות בהן היתה חתומה על חלקן מבלי שאישררה אותן, אישררה מדינת ישראל את האמנות. אישרור האמנות מהווה צעד חשוב ביותר, ומצביע על מחויבות גדולה יותר של המדינה להגן ולשמור על זכויות האדם. נציין, כי ישראל הגישה הסתייגויות ממספר סעיפים באמנות שאישררה, העיקריים שבהם הם הסעיפים המבטיחים את החופש להינשא ולהקים משפחה ללא הפליה.
זכויות אדם ודמוקרטיה
שיטת המשטר הדמוקרטית מספקת ערובות להגנה על זכויות האדם באופן הטוב ביותר. זאת, בתנאי שמתקיימת דמוקרטיה במובנו הכפול של מושג זה – שמירה על עיקרון שלטון הרוב, בד בבד עם הגנה על ערכים בסיסיים ועל זכויות המיעוט מפני פגיעה על-ידי הרוב.
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. מתקיימות בה בחירות חופשיות לכנסת ולראשות הממשלה מדי ארבע שנים (לפחות). לכל אזרח מעל גיל 18 יש זכות להשתתף בבחירות לכנסת, הרשות המחוקקת של המדינה, ולכל אזרח מעל גיל 21 הזכות להיבחר לכנסת.
עיגון זכויות האדם בחקיקת יסוד
מדינות רבות בחרו לעגן את זכויות האדם במסמך חוקתי מחייב. בישראל נכשלו עד עתה כל הניסיונות לעגן את זכויות האדם בחוק יסוד. עיקר ההתנגדות לחקיקת חוק יסוד: זכויות האדם היה על רקע התנגדותן של המפלגות הדתיות לחקיקה העלולה, להערכתן, לפגוע במעמדה של הדת ובתחולתן של נורמות דתיות בישראל, מחד גיסא, ומטעמים בטחוניים ורצון הרשויות לשמר חקיקה (כגון תקנות ההגנה לשעת חירום), המקנה סמכויות רחבות לפגוע בחירויות האזרח מטעמי ביטחון, מאידך גיסא.
היעדרה של חוקה נוקשה בישראל לא מנע במרוצת השנים את גיבושן של זכויות האדם לנורמות משפטיות בסיסיות, באמצעות בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע, כי מהיותה של ישראל דמוקרטיה חופשית נובע, כי שמורות בה לכל אדם חירויות היסוד – חופש הביטוי, הדת והאמונה, שוויון בפני החוק והזכות להליך הוגן. יחד עם זאת לא היה בית המשפט מוסמך, בהיעדר חוקה, לפסול חוקים שחוקקה הכנסת או שירשה שיטת המשפט הישראלית מימי המנדט הבריטי, הפוגעים בזכויות אדם בסיסיות.
למרות שלא נחקקה בישראל חוקה, כאמור, או מגילת זכויות אדם שלמה, נעשה ניסיון לעגן באופן הדרגתי, בחוקי-יסוד, את הזכויות לגביהן קיימת הסכמה פוליטית רחבה. בשנת 1992 נחקקו חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
חקיקת חוקי היסוד הביאה לשינוי במעמדן של זכויות, שנמנו בחוקי היסוד באופן מפורש, וביניהן הזכות לחיים, חירות וכבוד, הזכות לפרטיות, זכות הקניין, הזכות לנוע מחוץ למדינה ואליה, וחופש העיסוק. חוקי היסוד גם הסמיכו את בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית על חקיקה של הכנסת, ולבטל חוקים אשר פוגעים בזכויות יסוד המנויות בחוק היסוד. בחוקי היסוד לא מוזכרות זכויות בסיסיות אחדות, כגון הזכות לשוויון, הזכות לחופש הביטוי והזכות לחופש הדת והמצפון, ולא ברור אם ההגנה בחוקי היסוד חלה עליהן. בית המשפט העליון טרם קבע באופן חד-משמעי את עמדתו בשאלה זו אולם מפסיקת בית המשפט העליון והתבטאויות אחרות של שופטים עולה מגמה להכיר בזכות לשוויון, בחופש הביטוי ובחופש הדת והמצפון, כחלק מהזכות לכבוד.
זה שנים אחדות נידונות בכנסת ובמשרד המשפטים הצעות לחוקי-יסוד נוספים, הבאים להוסיף על הזכויות המנויות בשני חוקי היסוד הקיימים. ביניהן:
- הצעת חוק-יסוד: זכויות במשפט, הקובע זכויות בסיסיות של אדם במסגרת הליך פלילי.
- הצעת חוק-יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, המעגן את חופש הביטוי והדעה, ההפגנה, התהלוכה והיצירה.
- הצעת חוק-יסוד: זכויות חברתיות, הבאה לעגן מספר זכויות של עובדים (התארגנות, שביתה) וכן את זכותו של כל תושב לקיום בתנאים של כבוד אנושי.
גם כאן בולטות בהעדרן הזכות לשוויון וחופש הדת והמצפון, זכויות-אדם חשובות ביותר, שבלעדיהן לא ניתן לראות את מגילת זכויות האדם בישראל כמסמך שלם, אולם ההנחה היא שלא ניתן, כיום, להגיע להסכמה לגביהן עם המפלגות הדתיות.
להיעדרה של חוקה או חוק יסוד המעגנים את זכויות האדם כנורמה חוקתית על-חוקית, יש השלכה על זכויות האדם בשני תחומים עיקריים:
א. פקודות וחוקים מנדטוריים היעדר חוקה מאפשר גם המשך קיומן של פקודות וחוקים מנדטוריים, המקנים סמכויות מינהליות רחבות לבעלי סמכות שונים לפגוע בחירויות הפרט. דבר החקיקה החמור ביותר מסוג זה הוא תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. תקנות אלו – שמעמדן כשל חקיקה ראשית – נחקקו כחקיקת חירום על-ידי שלטון המנדט הבריטי, והוקנו בהן לנציב העליון סמכויות מנהליות רבות לשלול את חירויות האזרח בדרך של מעצר, צווי הגבלה, צנזורה, הגבלות על התבטאויות והגליה. לאחר קום המדינה הושארו תקנות ההגנה על כנן, והפכו לחלק מן המשפט התקף במדינה.
בשנת 1979 בוטלה סמכות הגירוש מכוח התקנות, והסעיף שהיקנה סמכות לעצור אדם במעצר מנהלי ללא הגבלה וללא ביקורת שיפוטית הוחלף בחוק המסדיר את הסמכות לעצור במעצר מנהלי, תוך הגנה טובה יותר על זכויות העצור. יחד עם זאת, סמכויות מנהליות רבות הושארו על כנן, והן קיימות עד היום. אף כי לא נעשה בהן שימוש תכוף, מדי פעם משתמשות הרשויות בסמכויות המינהליות לצנזר פרסומים ודברי דואר, ולהגביל את תנועותיהם של אנשים מטעמי בטחון.
בנוסף לתקנות ההגנה מצויים בספר החוקים בישראל עוד דברי חקיקה מנדטוריים, המעניקים לרשויות סמכות להגביל את זכויות האזרח מטעמים בטחוניים, וביניהם פקודת העיתונות (המתנה הוצאת עיתון בקבלת רישיון מראש). חוקים מנדטוריים אלה לא בוטלו עד היום והם ממשיכים להיות תקפים בשיטתנו המשפטית.
ב. מעמד אישי תחום נוסף בו היעדר חוקה או חוק יסוד כולל מונע תקיפתה של חקיקה הפוגעת בזכויות האדם הוא נישואים וגירושים. בישראל אין נישואים וגירושים אלא על פי הדין האישי, שהוא הדין הדתי. משמעותו של הסדר זה היא, שהגורם המוסמך לערוך נישואין בישראל הוא רק מי ששר הדתות (ולגבי יהודים, יחד עם הרבנות הראשית) הכירו בו כרושם נישואים מוסמך לעניין זה, ושהדין החל בענייני נישואים וגירושים הוא, בנוגע ליהודים הנישאים בישראל – "דין תורה". מצב זה, השורר במדינה מאז הקמתה, מונע בפועל מאנשים רבים בישראל לממש את זכותם להינשא ולהתגרש באופן חופשי, על פי בחירתם ומצפונם.
