בלי הגה

תארו לכם אבא, ותארו לכם ילד מוגבל פיזית. תארו לכם צורך בטיפולים פיזיותרפיים, בתי חולים ואפילו סתם בילוי בקניון הקרוב. ותארו לכם איך זה לעשות את כל זה בלי רישיון נהיגה – כי האבא הוא ערבי פלסטיני

טלי ניר

תארו לכם אבא, ותארו לכם ילד מוגבל פיזית. תארו לכם צורך בטיפולים פיזיותרפיים, בתי חולים ואפילו סתם בילוי בקניון הקרוב. ותארו לכם איך זה לעשות את כל זה בלי רישיון נהיגה. לא כי האבא לא יודע לנהוג או כי יש לו מוגבלות כלשהי, אפילו לא כי פג תוקף הרישיון שלו, אלא כי הוא ערבי פלסטיני.

במדינה שבה כל תייר מזדמן יכול לקבל אישור נהיגה – למי שהוא פלסטיני אסור לנהוג. האיסור הזה רלוונטי לאלפי פלסטינים, שמורשים להתגורר בתחומי המדינה מתוקף היותם בני זוג של אזרחים ישראלים. הנימוק לכך הוא כמובן וכרגיל – בטחוני.
גם אם בדוחק צלחנו את השאלה על הקשר בין נהיגה לבין ביטחון, כמו גם את השאלה היותר משמעותית, למה די בהיותך פלסטיני כדי להגדיר אותך כסיכון ביטחוני, הרי שיש מענה גורף לצרכי הביטחון גם בלי שלילת רישיון: כל הפלסטינים הנשואים לישראלים עוברים בדיקות ביטחוניות מקיפות כל חצי שנה כתנאי להארכת היתרי השהייה שלהם. אם מתקבל מידע מודיעיני על חשש למסוכנות ביטחונית של מי מהם (או מבני משפחתם המורחבת), מורחק בן הזוג ממשפחתו מיידית ומוחזר אחר כבוד לשטחים. המנגנון הביטחוני עובד כל הזמן.

אבל מערכת הביטחון לא מסופקת. כל פלסטיני נוהג הוא מבחינתה סכנה. הלאום הוא הקריטריון היחיד. המסננת הביטחונית הקפדנית שעוברים אלו שניתן להם להתגורר בארץ לא מספיקה. נדמה ששוכחים שיש כאן בני אדם שצריכים לחיות, לגדל ילדים, ושבסופו של דבר יש להם המון מה להפסיד אם רק יחשבו לעשות בעיות.

קחו לדוגמה את משפחת אבו כאלד מלוד. אב המשפחה, נהיל, במקור מהגדה, נשוי כבר עשר שנים לנאז`יה, אזרחית ישראלית מלוד. מאז שנישאו הם חיים בלוד, מגדלים ארבעה ילדים. הבכור שבהם, בן תשע, סובל מנכות קשה ומפיגור שכלי וזקוק מפעם לפעם לטיפולים רפואיים דחופים. ככה זה, למשל, כשיש התקף אפילפסיה באמצע הלילה. אבל לנהיל אסור לנהוג. וזה אומר להמתין לאמבולנס ולשלם עליו בכל פעם שהילד בהתקף.

נאז`יה מספרת איזה פחד נורא וחוסר אונים זה כשיש התקף והאמבולנס לא מגיע ואין מה לעשות. ובכלל, שאין לה ולילדים חיים נורמליים ככה. בלי האפשרות לנהוג, נהיל לא מצליח למצוא עבודה. בלי האפשרות לנהוג גם אי אפשר לקחת את הילדים לשום מקום. והם כל כך מבקשים לנסוע לטיול או לבריכה. "מדינת ישראל חשובים לה הילדים, נכון או לא?" היא מקשה. "אז למה לא דואגים גם לילדים שלי?".

והשאלה היא באמת למה, שהרי כאמור נהיל עובר בדיקה ביטחונית כל שישה חודשים. חוץ מזה, רשות הרישוי יכולה לתת לפלסטינים היתרי נהיגה "מטעמים מיוחדים". ניתן היה לחשוב שאפשרות זו תנוצל להקלות במקרים הומניטריים. אלא שבסיפור הזה אין שום הקלות. בדיון שהתקיים בבג"ץ בשבוע שעבר בעתירת האגודה לזכויות האזרח התברר שעד היום לא ניתן אפילו היתר מיוחד אחד. אפילו קריטריונים לטעמים מיוחדים לא הוגדרו מעולם.


טלי ניר היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח בישראל

המאמר פורסם בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 18.11.07

  • LinkedIn
  • Twitter
  • Facebook
  • Print
  • email

תגיות:

קטגוריות: זכויות האדם בשטחים הכבושים,שונות

סגור לתגובות.