מרים לידור
במאמר שפירסם פרופ` אשר מעוז ("שלא יטיפו לנו", 18.6), הוא מתנה את נכונותו להקשיב לעמדת האגודה לזכויות האזרח על הדמוקרטיה, בהתנערותה מדבריו של נשיא האגודה, סמי מיכאל. חשוב להתמודד עם דברי מעוז על עמדת האגודה לזכויות האזרח, המציבה באומץ את תג המחיר על משמעות השליטה זה 40 שנה על בני אדם נטולי דמוקרטיה.
האגודה לזכויות האזרח היא ארגון זכויות אדם ולא גורם פוליטי. לכן, נייר העמדה שהפיצה אינו מתיימר להציג תוכנית פעולה מדינית. את השאלות על ממשלת הרשות הפלשתינית, כמו גם על ההסדרים המדיניים הרצויים, מן הראוי להפנות לממשלה.
מה שמנסה נייר העמדה של האגודה לעשות הוא לגרום לאנשים לפקוח את העיניים למציאות שבה נשלל התוכן המהותי של הדמוקרטיה ממיליוני בני אדם תחת שליטה ריבונית של ישראל. שהרי דמוקרטיה, שבה שוויון לכל הוא אחד מעקרונות היסוד, אינה יכולה להיות סלקטיווית. אי אפשר לשלוט באוכלוסייה של כ-4 מיליון בני אדם יותר מ-40 שנה בלי זכויות דמוקרטיות ולהמשיך להיקרא דמוקרטיה. דומה הדבר למדינה המכנה עצמה דמוקרטיה, אך מעניקה את הזכויות הנובעות מהגדרה זו לגברים בלבד או ללבנים בלבד. זו בפשטות טענת האגודה לזכויות האזרח.
השאלה המהותית שמעלה האגודה היא אם ישראל עדיין ראויה להיקרא דמוקרטיה. מעוז מציין, בצדק, שהאגודה קובעת שכיבוש הוא מצב של שליטה באמצעות כוח צבאי על עם זר. הוא לא מציין שמצב כזה מוכר כלגיטימי במשפט הבינלאומי כמצב זמני: כאשר הטריטוריה מנוהלת לטובת תושביה בלי לשנות את אופיה או ליישב בה את אזרחיה של המדינה הכובשת. לפיכך, לפי כל קנה מידה לא ניתן לקרוא ל-40 שנה מצב זמני.
המחיר שישראל משלמת על המשך השליטה בעם אחר ללא זכויות, הוא כבד. הבנת השלכותיו קשה ומאיימת, אך דיון הגון מחייב להכיר בו. אחרי 40 שנה מן הראוי שנפקח את העיניים ולא ניתן לתחושת האיום המובנת לחסום בנו כל פתח לדיון. יש מקום לבחינה עצמית, להבנה של המחיר שמשלמת החברה בישראל בערכיה, במוסריותה ובקיומה כדמוקרטיה, בשל הכיבוש של עם אחר במשך 40 שנה.
כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו, מן הראוי ששאלות אלה ידירו שינה מעיניו. בנייר העמדה שהפיצה האגודה היא שמה מראה מול המציאות ומכוונת את האור.
הכותבת היא מנהלת המחלקה לפעילות ציבורית ולהסברה באגודה לזכויות האזרח
המאמר פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 20.6.07.