". . . אפשר יהא להשיג את האידיאל של בני אנוש חופשיים הנהנים מחופש מפחד וממחסור רק אם ייווצרו התנאים שבהם יוכל כל אדם ליהנות מזכויותיו הכלכליות, הסוציאליות והתרבותיות. . ."
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, 1966
הזכויות הכלכליות והחברתיות כוללות את הזכות לחירות ממחסור, הזכות לתנאי קיום נאותים, הזכות לבריאות, לחינוך, לדיור הולם, לשכר הוגן ולתנאי עבודה ראויים. זכויות אלה מעוגנות כזכויות יסוד במסמכים "הבראשיתיים" אשר כוננו את זכויות האדם במאה ה-20. בראש ובראשונה, ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948) והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (1966). לפי מסמכים אלו מעמדן של הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות זהה למעמדן של הזכויות האזרחיות והפוליטיות, הרציונאלים המשקפים אותן שואבים מאותם מקורות, והתכליות האנושיות העומדות בבסיסן זהות: כבוד האדם, שוויון, צדק, קידמה, חירות, אושר.
מעמדן של זכויות חברתיות נובע אף מההכרה, כי לא יתכן מימוש מלא של זכויות אזרחיות ופוליטיות, המהוות בסיס הכרחי למשטר דמוקרטי, ללא הנאה מזכויות חברתיות. אין אדם יכול לקחת חלק פעיל בעיצוב קהילתו, ללא תנאי קיום, בריאות, דיור והשכלה נאותים; לא תיתכן חברה דמוקרטית מתפקדת, בעלת לכידות בסיסית, כאשר חלקים גדולים מהחברה נדחקים אל שוליה בשל תנאי חייהם החומריים.
בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של צמצום הולך וגובר במחויבותה של המדינה להגן על זכויות חברתיות. התוצאות ניכרות בשורה של מדדים חברתיים-כלכליים, המעידים על מספר הולך וגדל של אנשים המתקשים לקיים עצמם בכבוד: עלייה מתמדת בשיעור העניים, ובפרט בשיעור הילדים העניים; שיעור אבטלה הגדול פי שניים לערך מהממוצע במדינות ה-OECD; שיעור גבוה של עובדים הנמנים על רמות השכר הנמוכות, ושיעור הולך וגדל של עובדים המשתכרים פחות משכר המינימום; שיעור גבוה בהרבה מהמקובל באירופה של עובדים המועסקים באמצעות חברות כוח-אדם, ללא כל בטחון תעסוקתי; ההוצאות לשירותים ציבוריים, דוגמת חינוך ובריאות, שמקורן בתקציב המדינה, נמוכות מהמקובל במדינות המפותחות, ורמת השירותים שניתן לקבל בתחומים אלה הופכת להיות תלויה יותר ויותר ביכולתו הכלכלית של הפרט; ישראל ניצבת בצמרת הפערים החברתיים מבין המדינות המפותחות כלכלית לפי מדד הג`יני (אי השוויון), לצד ארה"ב.
במציאות הכלכלית-חברתית הנוכחית בישראל ניכרת פגיעה שיטתית וגורפת בזכויות יסוד חברתיות, הנוגעות לעצם יכולתם של בני אדם להתקיים בכבוד ולהיות חברים שווים בחברה.
ניתן למנות בקצרה את צורות הפגיעה בזכויות השונות:
- הזכות לקיום אנושי בכבוד – פירוק רשת הבטחון הסוציאלי וקיצוצים חדים בגמלאות הביטוח הלאומי, המורידים אותן אל מתחת למינימום הנדרש לקיום בכבוד.
- הזכות להתארגנות במקום העבודה – דעיכת ההסדרה הקיבוצית של שוק העבודה, והחלשה מכוונת של כוחם של ארגוני עובדים להגן על זכויות העובדים המאורגנים.
- זכות השביתה – נסיונות להגביל בחקיקה את זכותם של עובדים לשבות לשם הגנה על זכויותיהם.
- הזכות לשכר הוגן ולתנאי עבודה ראויים – אי-אכיפה שיטתית של חוקי המגן ויצירת שכבה רחבה של עובדים, שעבודתם אינה מחלצת אותם מחיי עוני.
- הזכות לעבודה – עידוד פיטורים בשם "ההתייעלות" ו"הגמישות", ללא דאגה להיווצרות מקומות עבודה חלופיים, ותפיסת העבודה יותר ויותר כמצרך נסחר שאין מאחוריו אדם.
- הזכות לרווחה – צמצום דרסטי בשירותי הרווחה הארציים והמוניציפליים, קיצוצים בגמלאות הזקנה ובשאר ענפי הביטוח הלאומי.
- הזכות לבריאות – צמצום סל הבריאות, הפרטת הרפואה הציבורית, דרישה לתשלומי השתתפות גדלים והולכים, מניעת נגישות למרפאות ולשירותי בריאות מאוכלוסיות מוחלשות.
- הזכות לחינוך – צמצום החינוך החינם לכל לטובת הפרטה הולכת וגדלה, הכוונה מפלה למסלולי חינוך שונים – מקצועי ועיוני – בחפיפה גבוהה עם רקע אתני ומעמדי, הקצאה בלתי-שוויונית של תקציבים ומשאבים.
- הזכות לדיור – העדרה של תשתית דיור ציבורי של ממש, הריסת בתים ללא חלופת דיור.
- צדק חלוקתי – הפרטה מואצת של קרקעות המדינה, הקצאה בלתי-שוויונית של קרקע ציבורית וחלוקה מפלה של תחומי שיפוט וגבולות מוניציפליים.
פעילות האגודה בתחום – ציבורית, חינוכית ומשפטית – מבקשת להגן על הזכויות החברתיות מפני התפיסות וההסדרים העקרוניים, המעצבים ומאפשרים את הפגיעה בהן.
