עמירם גיל
סדרת הכתבות של רותי סיני "העובדים העניים" חשפה את פניה האמיתיים של ה"חזרה לעבודה", שבה מתגאה כל כך משרד האוצר: מאות אלפי עובדים נאלצים לעבוד תמורת שכר מינימום או פחות, במשרות חלקיות שאינן מאפשרות להם להתקיים בכבוד. לפי נתוני משרד התמ"ת יותר מ-81% מהעובדים, שהצטרפו לשוק העבודה ב-2004, משתכרים עד 4,500 שקל, שהוא קו העוני למשפחה עם שני ילדים. כבר ב-2002 קבע הביטוח הלאומי כי כמעט 40% מהמשפחות העניות היו כאלה שבהן ראש המשפחה עבד, ודו"ח העוני החדש, שצפוי להתפרסם בשבועות הקרובים, יצביע ככל הנראה על גידול בשיעור זה.
כיצד יש להתייחס לנתונים הללו? הטעות הגדולה ביותר שניתן לעשות היא להסיק מהם "כישלון" או "הוכחה שמדיניות האוצר לא עובדת". מדיניות האוצר עובדת גם עובדת, ומבחינתו אין מדובר בכישלון כלל ועיקר. נהפוך הוא: בעיני קובעי המדיניות מדובר בהצלחה גדולה, כלכלית ואף מוסרית. ובמה דברים אמורים?
הקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי לא נועדו ולו לרגע "להפסיק את העיוות בתשלומי העברה", או "להפסיק בטלנות על חשבון המדינה". תכליתם האמיתית של הקיצוצים, בישראל כמו במרבית מדינות העולם, היא הוזלת עלות ההעסקה והפיכת העבודה למצרך. פירוק רשתות הביטחון הסוציאלי נועד ליצור שכבה של עובדים עניים, שבלית ברירה יאלצו לעבוד בכל עבודה שתוצע להם – בשכר מינימום ופחות, בחלקיות משרה, לאורך שעות ארוכות. כך תיווצר עתודה של כוח עבודה זול וזמין. זהו אחד מעיקרי הכלכלה הגלובלית ושווקי העבודה שהיא מייצרת.
התעמולה הבלתי פוסקת, המציירת את העובדים העניים כ"פרזיטים", משרתת אף היא את המטרה הזו: בהינתן אווירה ציבורית צינית ומנוכרת לא יוכלו העניים אלא למלא את התפקיד שאותו מצפים שימלאו – חוטבי עצים ושואבי מים "ושיגידו תודה".
זו גם התפישה המוסרית העומדת מאחורי ה"מעבר מקצבאות לעבודה". בתמצית, ניתן להגדיר את התפישה הזו כ"דרוויניזם חברתי" – תפישה המניחה אי-שוויון בין בני אדם. לפיה, יש כאלה ש"נולדו" להצליח ולהתעשר (או לפחות "עבדו קשה"), ועלינו לשאוף להיות כמותם. אותם יש לעודד, להם יש לסייע – וכל האמצעים כשרים. הם זקוקים לכוח עבודה זול? בבקשה. זקוקים לעובדים שישבו בשקט, לא יתארגנו וישתכרו פרוטות? נדאג להם. לעומתם, יש כאלה שהם "לוזרים" מטבעם. אוכלי חינם, שמעדיפים לחיות על חשבון כולנו. המעט שאנו יכולים לעשות בעבורם הוא להכריח אותם לעבוד בזול. ממילא הם ירוויחו כך יותר ממה שהיו משתכרים בעצמם (הרי עכשיו גם נטלנו מהם את הקצבאות ואין להם כל הכנסה). כפי שניסחה זו פעם מרגרט תאצ`ר: "לא, אני לא חושבת שכל בני האדם שווים. חלק מסוגלים ליותר מאחרים".
לאן מובילים הדברים הללו? בחסות ה"צמיחה" הופך שוק העבודה הישראלי לזירה מרכזית של הפרת זכויות אדם, כר פורה לניצול כוח עבודה זול – בדומה למתחולל באסיה, בדרום אמריקה ובאפריקה. מדינת הרווחה נתפשת יותר ויותר כמכשול בדרך להשגת "גמישות" ו"צמיחה". זכויות היסוד הכלכליות-חברתיות של האדם מתוארות כ"ארכאיות". בישראל זוכה המדיניות הכלכלית השמרנית הזו לתמיכה מקיר לקיר – בין אם כאידיאולוגיה המוצהרת של המרכז-ימין ובין אם בשתיקה ובהנהון של המרכז-שמאל. זהו הקונסנזוס, ובניגוד למגמות באירופה ואפילו בארה"ב, לא מתקיים בפוליטיקה הישראלית שיח חלופי כלשהו. מכאן, שהיווצרות שכבה רחבה של עובדים עניים אינה "תקלה" או "כישלון" כי אם פועל יוצא של מדיניות מכוונת ושל סולם ערכים מסוים.
לפיכך, מי שמבקש להתנגד למגמות הללו חייב לקרוא תיגר על עצם המסלול שבו פוסעות הכלכלה הגלובלית והישראלית – ולא להסתפק בקריאה לשינויים קוסמטיים או ל"תיקון תקלות". העובדים העניים כבר מזמן אינם "כשל שוק" אלא קורבנותיה של שיטה.
הכותב הוא משפטן באגודה לזכויות האזרח בישראל ופעיל ב"קו לעובד" ובפורום לאכיפת זכויות עובדים.
פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 8.11.04
