לכבוד
מר אברהם פורז
שר הפנים
משרד הפנים
רחוב קפלן 2
ירושלים 91950
שלום רב,
הנדון: הצעת חוק לשלילת פיצויי הלנת שכר מעובדי הרשויות המקומיות
אנו פונים אליך בדרישה לחזור בך מכוונתך לקדם הצעת חוק ממשלתית, שתשלול מעובדי הרשויות המקומיות, ששכרם מולן מזה חודשים ארוכים, את זכותם לפיצויי הלנה.
בתדהמה קראנו הבוקר, כי בכוונתך להביא לאישור הממשלה את הצעת החוק האמורה, ולרמוס באמצעותה את המעט שנותר מכבודם של עובדי הרשויות המקומיות. החוק המוצע פוגע פגיעה בלתי מידתית בזכויות היסוד, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומכאן שגם אם יאושר אין לצפות שישרוד את שבט הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון. אך מעבר לכך – עצם יוזמת החקיקה משדרת זלזול בזכויות אדם, בכבודם של עובדים, בשלטון החוק, ובעקרונות של מוסר ושל צדק.
ניתן לשער, כי הצעת חוק זו לא היתה באה לעולם, אלמלא השקט היחסי, שבו הגיבה החברה הישראלית עד כה, לנוכח ההתעמרות בעובדי הרשויות המקומיות. מזה כשנה מסתובבים בינינו אלפי עובדים, שאינם זוכים לראות את פרי עמלם, ושנשלחים לחזר על הפתחים רק משום שהם מבקשים לקבל את השכר, המגיע להם כדין. רבים מהם הגיעו לפת לחם, ונקלעו למציאות של עוני ושל השפלה יום-יומית. רבים מוסיפים להגיע למקום העבודה תוך שהם יודעים, שלא יקבלו עבורה שכר, רק על מנת להמשיך בשגרת חייהם בעבר, שבה עבדו והשתכרו בכבוד, ולא הועמדו ככלי ריק וכקבצנים. וגם אם נשמע מעת לעת הד קלוש לזעקתם של העובדים, דומה ששוועתם נבלמת על דופן הזיגוג הכפול של חלונות השלטון המרכזי – אותו שלטון שאחראי, גם אם לא לבדו, למצב אליו נקלעו העובדים שלא באשמתם.
שהרי אין מדובר בקורבנות של אסון טבע או אסון כלכלי, שאין למדינה יד וחלק בהם. השלטון המרכזי נושא באחריות לא מעטה למצב הנורא. מזה שנים הסירה המדינה מעצמה אחריות לחלק הולך וגובר של השירותים הציבוריים, ובכלל זה – שירותי הרווחה לנזקקים ולחלשים ביותר, והעבירה את הנטל להספקתם אל כתפי הרשויות המקומיות. במקביל הועמדו רשויות מקומיות רבות, רובן בפריפריה, בפני שוקת שבורה, לאחר שקוצצו באופן חד מענקי האיזון והתקציבים, שנועדו לפצות אותן על העדר הכנסות, שמקורן בפעילות כלכלית ענפה או באוכלוסייה מבוססת. כך מצאו עצמן עשרות רשויות מקומיות במשבר ובגירעונות תקציביים חסרי תקדים, ועקב כך – הופקרו אלפי עובדים ששכרם מולן. אכן, קרוב לוודאי שהמשבר אליו נקלעו רשויות מקומיות מסוימות נובע גם מניהול כושל ומבזבוז כספי ציבור, ואולם גם בעניין זה מוקנות לשלטון המרכזי סמכויות וחובות פיקוח, שאחריות בצידן, ולבטח אין הדבר פוטר את השלטון המרכזי מלפעול לפתרון המצוקה.
הצעד היחיד אותו נקטה המדינה עד כה, בניסיון לסייע בפתרון המשבר, היה לחוקק חוק, המתנה העברת תקציבים, שיאפשרו את תשלום השכר המולן, בעריכת תכניות הבראה. במהלך זה, שעדיין לא הביא מזור למצוקתם של מרבית העובדים, ממשיכה הממשלה לקדם את יעדיה הכלכליים וה"חברתיים" ולהתכתש עם גורמים שלטוניים אחרים על גבם של עובדי הרשויות.
על רקע זה, קשה שלא להתקומם לנוכח העובדה, שדווקא שעה שמדובר בפגיעה נוספת בזכויות היסוד של עובדי הרשויות, מזדרזת הממשלה לגלות מעורבות ואחריות ולחוקק חוק שאך יעצים את מצוקתם של אלפי העובדים.
יתר על כן, החקיקה שיזמת באה בתגובה לפסיקה של בית הדין לעבודה, ונועדה לרוקן אותה מתוכן, וזאת ב"מיטב" המסורת של ניסיונות לסלילת חוקים "עוקפי בית משפט". לנוכח המצוקה הקשה שאליה התדרדרו עובדי הרשויות ששכרם הולן, לא ברור מדוע הופתעו במשרד הפנים בסוף השבוע שעבר, לאחר שבית הדין ארצי לעבודה החליט לזכות את עובדי עיריית לוד במקצת מפיצויי ההלנה המגיעים להם על פי הדין. אין המדובר בהלכה חדשה או בחקיקה שיפוטית, שלעיתים מזמינות התערבות לגיטימית של הריבון, אלא במימוש מאופק ומרוסן (יש שיאמרו – מרוסן מדי) של הדין הקיים ושל הזכויות שקופחו. אנו רואים אפוא בדאגה את הכוונה להשתמש בכלי החקיקה, לצורך שלילת זכויות יסוד ושינוי הדין הנוהג רק בשל כך שיישומם במקרה הנדון אינו נוח לרשות המבצעת.
לבסוף, מצערת מאוד האבחנה שערכת, ולפיה הדין המזכה עובד בפיצויי הלנת שכר נועד לסקטור הפרטי ולא לזה הציבורי. אכן, במדינה מתוקנת מצפים במיוחד מהרשויות ומאנשי השלטון להקפיד על שלטון החוק, על כיבוד זכויות האדם ולנהוג ביושר ובהגינות. אך לבטח שאין לגזור מצפייה זו את המסקנה כאילו נועד הדין לרסן רק את התנהגותם של השחקנים ב"שוק החופשי" ובה בעת לאפשר לשלטון להתנער לחלוטין מחובותיו כמעביד. השלטון בדרך התנהלותו הוא שמנחיל לסקטור הפרטי ולחברה האזרחית בכללותה את הדרך שבה יש לנהוג בזכויות עובדים ובזכויות אדם.
לפיכך, אנו קוראים לך לחזור מיוזמת החקיקה שהעלית ולהביא למעורבות ממשלתית שתשים קץ להלנת השכר ולעוול הנורא שנגרם לעובדי הרשויות המקומיות. "לא תעשוק שכיר, עני ואביון, מאחיך, או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו, הוא נושא את נפשו" (דברים כד, יד-טו).
בכבוד רב ובברכה,
אבנר פינצ`וק, עו"ד
