דובית אטר
חלקה הראשון של הכותרת לקוח מכותרתו של דו"ח הביניים על חינוך לאזרחות לכל תלמידי ישראל ("דו"ח קרמניצר"), בו הובעה באופן שאינו משתמע אחריותה של מערכת החינוך "ליצירת מחויבות למשטר דמוקרטי ולהפנמת תפישת עולם של זכויות אדם כנחלת כל בני האדם."
אכן, בחדרי המורים ובמשרד החינוך מרבים לדבר על מחויבות לזכויות אדם. ואולם, בה בעת אנו עדים לתופעות הסותרות אמירות אלה. מתוך חשש מוטעה שדיון והעלאת סוגיות הקשורות לזכויות האדם והילד עלולים לערער את מעמדו של המורה, ומתוך השקפה מוטעית שדיון בזכויות אדם הוא ביטוי להזדהות עם צד כזה או אחר של המפה הפוליטית, מעדיפים אנשי חינוך להימנע מעיסוק ומדיון בזכויות אדם בכלל, ובזכויות ילדים ותלמידים בפרט. ברם, חינוך למחוייבות לזכויות אדם אינו חייב להיות כזה כלל וכלל.
על מערכת החינוך מוטלות היום, יותר מאי פעם, הזכות והחובה להצמיח ציבור בוגר שיהיה ער לשאלות המהותיות שבבסיסה של החברה הדמוקרטית. על מערכת החינוך לעודד דרכי חשיבה שאינן פופולריות (אבל רציונליות), ולעצב תרבות חינוכית המאפשרת יכולת הידברות בקרב אזרחים חופשיים ושווים. על החינוך בבית הספר לספק כלים לפיתוחו של שיקול דעת החיוני לביקורת ההליכים הדמוקרטיים ועליו לעודד את הרצון להפעילו. על בית הספר להוות סביבה שבה יוכלו התלמידים לחוות חירות ובטחון בעת הבעת דעה שונה; עמדות תישמענה מתוך כבוד הדדי, ללא דיכוי וללא אפליה. רק שיח הנשען על עקרונות של זכויות אדם, הוא שיח המעצים את התלמידים ומחנכם להתנהגות דמוקרטית גם בבגרותם.
החברה הישראלית (ומערכת החינוך כאספקלריה שלה) מתקשה להתמודד עם שוויון ושונות; לפי התפיסה הרווחת `רק מה שזהה לי – מקובל עליי`. יש לנטוע בתוכניות החינוכיות – מן המפגש הראשון עם הילד בגיל הגן ועד לסיום לימודיו בתיכון – ערכים דמוקרטיים ובראשם תפיסה מוסרית המחייבת כיבוד של זכויות אדם. על מערכת החינוך לשמש דוגמא להתמודדות ראויה עם שונות מכל סוג – עדתית, לאומית, מגדרית, מעמדית או אידיאולוגית.
הדוגמא האישית היא האמצעי החינוכי היסודי ביותר להכרה בחשיבותן של זכויות האדם. תפקידו של המעשה החינוכי לתרגם חוויות חינוכיות למחויבות לערכים. תלמידים ערים לכך במיוחד, ויש לשים לב לתגובותיהם. תלמידים מרבים להלין בפני מוריהם: `אתם לא פיירים`. בכך הם מבטאים את תחושת חוסר השוויון והעדר הכבוד מצד המורה. נחוצה התנהגות מחנכת המטפחת הוגנות בסיסית, שעל פי תפיסת רבים היא המקור הראשוני, האינטואיטיבי, להצדקתן של זכויות האדם.
דילמות יומיומיות שונות עשויות להיות מקור לדיון: האם לגיטימי להעניש את כל תלמידי הכיתה בשל התנהגותם הרעה של אחדים? ומה באשר לאיסור עישון בבית הספר בשעה שחלק מן המורים מעשנים? ופרסום בעלון בית הספר העלול לעלוב באחד המורים? בירור של דילמות אלה ואחרות במסגרת מערכת החינוך ייתן ביטוי למגוון רחב של זכויות: הזכות להליך הוגן, הזכות לשוויון והזכות לכבוד הדדי, זכותם של התלמיד ושל המורה להגן על שמם הטוב, והזכות לחופש הביטוי כאפשרות למימוש עצמי. שיח שכזה אינו רק שיח זכויות, הוא מפתח מקוריות ואומץ מוסרי – תכונות שמערכת החינוך מעלה על נס.
כבכל תהליך חינוכי יפותחו המיומנויות וההכרה בחשיבות העיסוק בהיבטים של זכויות אדם, בשלבים שונים של העשייה החינוכית. מערכת המושגים תתפתח בהדרגה. כך, למשל, תסוגל אט-אט התובנה כי שוויון אמיתי אין משמעו ביטול ההבדלים בין היחיד לרוב, וכי יש לקבל את השונה והאחר כשווה. כך, יבוטל הקישור המוטעה שעורכת מערכת החינוך בין זכויות לחובות. `זכויות נותנים ומקבלים` גורסת כרזה שמופצת בין בתי הספר – ולא היא: אין להתנות מימוש זכויות האדם במילוי חובות. על בית הספר לחנך למילוי כל החובות, ואולם חלילה ליצור קישור התולה את מימוש זכויות האדם בקיום החובות.
רק השימוש בשפת זכויות האדם, והניסיון לפתור דילמות בשיח העולה בקנה אחד עם שמירת זכויות האדם, ייצרו אצל התלמידים מודעות להיותם אזרחים בחברה דמוקרטית, בעלי יכולת לשנות ולהשפיע. מערכת חינוך בחברה נאורה תשכיל להנחות את דרכה בעקרונות אלה.
