פרופ' רות גביזון
אנחנו חיים בדמוקרטיה, ומחויבות לה היא חלק מן האמונה הכללית שלנו. יש הרואים מחויבות לזכויות אדם ואזרח כנובעת הכרחית וכקשורה בטבורה בדמוקרטיה. למעשה צמחה המסורת של זכויות האדם במשטרים שלא היו דמוקרטיים, וחשוב לראות כי מסורת כזאת יכולה ואף חייבת להיות קיימת לא רק בדמוקרטיות. בני-אדם חיו וחיים שלא תחת שלטון דמוקרטי, וגם להם יכולות וצריכות להיות זכויות אדם ואזרח: צריכות, מפני שמקור התוקף של הזכויות אינו המצב המשפטי הנוהג בחברה, אלא צרכיהם הבסיסיים של בני האדם, ואלה אינם משתנים מצורת משטר אחת לשנייה; ויכולות, מפני ששליטים לא-דמוקרטיים נאורים לא-מעטים הכירו בזכויותיהם הטבעיות של נתיניהם. מצד שני, חשוב גם לראות כי יש קשרים הדוקים, הן הגיוניים והן היסטוריים, בין תפישה של זכויות אדם ובין אמונה בדמוקרטיה.
המקור של מסורת זכויות האדם הוא הרצון להגביל את כוח השלטון ואת יכולתם של פרטים אחרים להתנהג באופן הנראה כפוגע בצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי לכל אדם. חלק מן הבעיה בהצגת הקשר בין מסורת זו ובין הדמוקרטיה היא אי-הבהירות הקיימת לגבי איפיון הדמוקרטיה וצידוקה. אין ספק כי חלק מרכזי ממשמעות המושג הוא צורת משטר המכירה בזכותם של הכפופים לה להשתתף באופן פעיל בהכרעות הנוגעות לעניינים הציבוריים שעל סדר היום. ענייני המדינה מתנהלים בדמוקרטיות באמצעות נציגים נבחרים, העומדים לבחירה חופשית מחדש על-ידי כל המבוגרים הכפופים לשיטה, בתקופות זמן קצובות. איפיון מינימלי ופורמלי של הדמוקרטיה יהיה, בהתאם, משטר המקיים בחירות כלליות כאלה בתקופות זמן קצובות, ומאמץ עיקרון של הכרעת רוב של נציגים בתקופות שבין בחירות. אי-הבהירות נובעת מן השאלה האם מושג הדמוקרטיה כולל גם תפישה מסוימת של החברה והאדם, תפישה של שוויון וכבוד, או שמא הדמוקרטיה מצטמצמת כעיקרון של הכרעת רוב בתקופות שבין בחירות.
גם לפי התפישה הצרה, הפורמלית, של דמוקרטיה, יש חשיבות ראשונה במעלה לכמה מזכויות האדם והאזרח הקלאסיות: הזכות לבחור ולהיבחר, חופש האמונה והדעה, הדיבור וההתארגנות הפוליטית הלא-אלימה, חופש הביקורת והמחאה הציבוריים, הזכות למידע. בלי יכולת סבירה לממש את כל אלה לא תהיה לנו דמוקרטיה אמיתית אף במובן הצר של חופש שכנוע עם הסכמה להחלטת הרוב. הדמוקרטיה הפורמלית אינה תומכת בחופש ביטוי בגלל הקשר שלו לחירות ולכבוד אנושיים, אולם היא חייבת לתמוך בחופש ביטוי כדי לתת משמעות לעקרון של הכרעת הרוב. הכרעת הרוב מקבלת את תוקפה המצדיק מכך שהיא נעשית, לפחות, על רקע כללי של חירות לנסות לשכנע את הרוב, על בסיס מידע אמין, לתמוך בעמדות פוליטיות מסוימות. רק לפי התפישה הרחבה יותר, המהותית, של דמוקרטיה, ככוללת בתוכה גם מחויבות לכבוד האדם, ערכו השווה, וחירותו הכללית יש חפיפה שלמה בין זכויות אדם ובין דמוקרטיה.
שאלת היחס בין דמוקרטיה ובין זכויות אדם נראית בכל מורכבותה אם נזכיר לעצמנו כי מכוח הדמוקרטיה הפורמלית ניתן להגביל אותן זכויות אדם שאין ביניהן ובין הדמוקרטיה הפורמלית קשר מושגי, בעיקר זכויות השוויון: מבחינת הדמוקרטיה הפורמלית אין בכך שום פסול שהמחוקק יעביר חוקים, בהחלטת רוב, השוללים אותו חלק מזכויותיו של המיעוט שאינו קשור ישירות ליכולתו של המיעוט לממש את זכותו להשתתף בהליך המדיני. ויש אומרים כי אף שלילת זכויות הבחירה של המיעוט בהחלטת רוב היא החלטה דמוקרטית למהדרין לפי הדמוקרטיה הפורמלית. לפי תפישה זאת, האידיאלים של דמוקרטיה וזכויות אדם הם אכן מובחנים, ובמקרים מסויימים יש ביניהם התנגשות. הויכוח יהיה, במקרים כאלה, באיזה מן הערכים המתנגשים עלינו לדבוק. מחויבות לדמוקרטיה, לפי תפישה זו, עלולה להביא אותנו להצדיק פגיעה בזכויות האדם, ממש כפי שהגנה על זכויות אדם, לפי תפישה זו, עלולה לדחוף אותנו לעמדות לא-דמוקרטיות. ההתנגשות בין דמוקרטיה פורמלית ובין זכויות אדם יכולה להיראות בישראל גם בהקשר "החקיקה הדתית", כגון החוק המוצע עתה לאסור מכירה ושיווק של חזיר ומוצריו. האיסור הוא הגבלה של חירות הפעולה של אלה הרוצים ליצר, למכור, ולצרוך מוצרים כאלה. יש בו חשש של כפייה דתית או תרבותית. יחד עם זאת, אם יעבור החוק בכנסת הוא יהיה מחייב מבחינה משפטית, וכשר מבחינת הדמוקרטיה הפורמלית.
לפי הדמוקרטיה המהותית ההתנגשות בין הגנה על זכויות ובין החלטת הרוב היא התנגשות פנימית, הדומה לסוגי ההתנגשויות בין חירות ובין שוויון בין זכויות האדם עצמן. לפי תפישה מהותית של דמוקרטיה, כל פגיעה בשוויון היא פגיעה בערכים המצדיקים את הדמוקרטיה מלכתחילה, אותם ערכים שהם הבסיס לנכונותנו לקבל את הכרעת הרוב. דמוקרטיה מהותית עשויה לכן לבקש להגביל את הדמוקרטיה הפורמלית שבתוכה על-מנת שלא תיפגענה אותן זכויות אזרח (בעיקר של מיעוטים) שהעיקרון הרובני הרגיל לא היה מבטיח את הגנתן. אחת מן הדרכים בהן מקובל לעשות זאת היא חקיקתה של מגילת זכויות נוקשה המגבילה את כוחו של המחוקק להגביל בהצבעת רוב זכויות יסוד של המיעוט. ואחד מן הויכוחים הגדולים בתורת-המדינה הוא האם הגבלה כזאת מתיישבת עם הדמוקרטיה. הויכוח הוא, כמובן ויכוח בין הדמוקרטיה הפורמלית והמהותית. מבחינת ההגנה על זכויות האדם, התפישה המהותית של הדמוקרטיה היא זו המאפשרת גיוס מלא, יציב ועמוק יותר של המערכת המשפטית, בשיטה של דמוקרטיה פורמלית תוגנה זכויות האדם של מיעוטים, מזדמנים או קבועים, רק במידה שהרוב יסכים, מרצונו, שלא לפגוע בהן.
מצד שני, למרות שניתן וצריך להיאבק לזכויות אדם גם במשטרים לא דמוקרטיים, ולמרות שגם בהם ניתן לעתים להגיע להישגים לא מעטים בהגנה על זכויות אלה, הדמוקרטיה המהותית היא המשטר המשקף בצורה הנאמנה ביותר את השאיפות והערכים העומדים ביסוד מחויבות לזכויות אדם: שלילת זכותו של אדם ליטול חלק בהחלטות הנוגעות לחייו היא הגבלה חמורה של חירות וכבוד, אותה "חירות חיובית" הנותנת ממד של שליטה בקיום לחיים. אין זה פלא שזכות זו כלולה בין זכויות האדם שבהכרזה הבינלאומית. אין זה גם פלא שמדינות רבות שבהן לא קיימת דמוקרטיה פורמלית "אמיתית" (למשל, מפני שיש שם רק מפלגה אחת) מקפידות להרגיש את היסודות המצדיקים, לדעתן, לראות את משטריהם כדמוקרטיים וכמגינים על זכויות אדם.
הקשר בין זכויות אדם ודמוקרטיה מהותית אינו רק קשר מושגי: למעשה מתחייבת הן תמיכה בזכויות אדם והן בחירה בדמוקרטיה מאותן אמונות בסיסיות על החיים הטובים וההסדרים החברתיים הראויים. אדם שכבודו נשמר הוא אדם חופשי הנוטל חלק בהכרעות הקובעות את גורלו ותחומי אחריותו. זהו האדם אותו מניחה התורה הדמוקרטית. לכן אין זה פלא כי דמוקרטיות הן אלה שבהן המחויבות לזכויות אדם היא אמיתית ועמוקה, אף אם התביעה להגנת זכויות אלה מושמעת בתוקף גם בשיטות משטר אחרות.
