תוכנית "אורות לתעסוקה" (שנקראה בתחילה "תוכנית מהל"ב" וידועה בכינוי "תוכנית ויסקונסין") החלה לפעול בישראל באוגוסט 2005 במטרה לשלב מקבלי גמלאות הבטחת הכנסה בשוק העבודה. לאחר שנים ארוכות בהם קוצצו תקציבי שירות התעסוקה והוקטנו סמכויותיו, ביקשה ממשלת ישראל מחברות פרטיות הפועלות למטרות רווח למלא את תפקידו. אלא שלחברות הפרטיות הוצבו מטרות מוצהרות ותמריצים כלכליים בעיתיים ביותר. כמו כן, הועברו לידיהן סמכויות מרחיקות לכת של כוח ושיקול דעת שלטוניים, הנוגעות לעצם קביעת זכאותם של אלפים לקצבאות הקיום.
תוכנית "אורות לתעסוקה" נקבעה כניסוי, משברור היה שהיא מהווה שינוי עמוק ומהותי בתפישת תפקידה של המדינה את אופן טיפולה בתובעי ובזכאי קצבת הבטחת הכנסה, שהיא קצבה משפחתית המהווה את רשת הביטחון האחרונה לקיום בכבוד בישראל.
במסגרת הניסוי, מרכזי התעסוקה שהקימו החברות הפרטיות החליפו את שירות התעסוקה בכל הקשור לטיפול באוכלוסיית מקבלי גמלת הבטחת ההכנסה והשלמת הכנסה בארבעת האזורים שנקבעו: ירושלים, אשקלון ושדרות, נצרת ונצרת עילית וחדרה. עובדי החברות למטרות רווח במרכזי התעסוקה הופקדו על ביצוע "מבחן התעסוקה", אחד משלושה תנאים לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, שנועד לוודא כי דורש העבודה אכן מובטל וזמין לעבודה. "מבחן התעסוקה" במסגרת התוכנית עובה והורחב הרבה מעבר לזה שהופעל בידי שירות התעסוקה.
לעובדי החברות הפרטיות ניתנה הסמכות לקבוע תוכנית בת 30-40 שעות שבועיות לכל משתתף, והסמכות לקבוע בתום כל חודש האם משתתף קיים את תוכניתו. קביעה כי המשתתף לא קיים את תוכניתו הובילה לשלילתה של קצבת הבטחת הכנסה שלו למשך חודש או חודשיים, תלוי בעילה.
כשנתיים לאחר הפעלתה, עקב ביקורת קשה שיצאה נגדה ולאחר עתירה שהוגשה נגד הארכת החוזים להפעלתה, תוקנה התוכנית בחלק מהיבטיה. בין היתר הושבו בני 45 ומעלה לטיפולו של שירות התעסוקה, נקבעו בה מסלולים ייחודיים, ותוקן מודל התגמול הכלכלי של החברות. תיקון התוכנית הוביל להארכת תוקפה לארבע שנים.
אולם גם במתכונתה החדשה, תוכנית "אורות לתעסוקה" הוסיפה לספוג ביקורת קשה. הסמכות השלטונית על האחריות למובטל נותרה מופרטת, התוכנית לא סיפקה הכשרה מקצועית אמיתית או השכלה שתאפשר השתלבות טובה יותר בשוק העבודה, ולא קודמה מדיניות תעסוקה שתדאג להקמת מקומות עבודה.
האגודה לזכויות האזרח יחד עם העמותה לסנגור קהילתי, שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם והקשת הדמוקרטית המזרחית, פעלו נגד התוכנית עוד קודם להקמתה. הטענות העקרוניות המרכזיות שהעלו היו נגד ההפרטה של סמכויות ליבה של המדינה והעברתם לגופים פרטיים, על כל המשתמע מכך. התנגדות הארגונים להמשך הפעלת התוכנית התבססה גם על כשלים חמורים בהתנהלותה ועל עדויות על השפלה של עובדים, על הטרדות מיניות, על חוסר יעילות התוכנית, ועוד.
למרות ביקורת נוקבת מצד מבקר המדינה, משתתפי התוכנית, הארגונים וחברי כנסת, המשיכה לפעול התוכנית עד לאפריל 2010, תאריך פקיעת הוראת החוק. במועד זה סירבה ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת להאריך את התוכנית במתכונתה הקיימת.
עם הנחתן של הצעת חוק התקציב והצעת חוק ההסדרים באוקטובר 2010 על ידי הממשלה, התברר כי הונחה ביחד עימן הצעת חוק להפעלתה של תוכנית ויסקונסין חדשה ("פרק ח: שילוב מקבלי גמלאות בעבודה (הוראת שעה)"), שהיתה אמורה להיות מובאת לקריאה ראשונה ביחד עם הצעות החוק הנ"ל. ההצעה היתה שונה אך במעט מאותה ההצעה שנפסלה רק ששה חודשים קודם לכן על ידי הכנסת, וקידומה נבלם.
כמעט שנה לאחר מכן, באוגוסט 2011, שוב הובאה הצעת חוק ממשלתית, אשר כמו בהצעת החוק הקודמת שנפסלה, עדיין הותירה בידי פקידי תאגידים פרטיים סמכויות מרחיקות לכת של שלילת קצבאות הבטחת הכנסה. עומקה של ההפרטה במסגרת הצעת החוק איימה להמשיך ולפגוע בזכויותיהם של מאות אלפים לכבוד, לקיום בכבוד, לחירות, לקניין ולפרטיות, ועמדה בניגוד לעקרונות שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם במקרה זה מנעה ועדת העבודה את קידום החקיקה. חברי הוועדה הדגישו שבמשרד האוצר עושים כל שביכולתם לייבש את שירות התעסוקה במטרה להכשילו ולהפכו ללא יעיל, כך שבסופו של דבר יוכלו להצדיק את הכוונה להפריטו, וכי הם לא יתנו יד להשבת תוכנית שפגעה באלפי בני אדם ולא באמת סייעה להם לצאת לעבודה.
כל המסמכים על תוכנית ויסקונסין באתר האגודה
