בג"ץ 293/00
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בפני:
כבוד השופט ת` אור
כבוד השופט י` זמיר
כבוד השופטת א` פרוקצ`יה
העותרות:
1. פלונית
2. פלונית
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2. בית הדין הרבני האזורי חיפה
3. פלוני
4. היועץ המשפטי לממשלה
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה: י"א באלול התש"ס (11.9.00)
בשם העותרות: עו"ד אילת גולן-תבורי
בשם המשיבים 2-1: עו"ד רוט אשר
בשם המשיב 3: עו"ד מרים שנק
פסק-דין
השופט י` זמיר:
1. בית הדין הרבני הוציא צו האוסר על העותרת 1 להפגיש את בנותיה עם העותרת 2. האם היתה לבית הדין הרבני סמכות להוציא צו זה?
2. העותרת 1 והמשיב 3 היו נשואים משנת 1983. מן הנישואין נולדו להם שלוש בנות, שהן כיום כבנות 17, 13, ו- 10 שנים (להלן – הבנות). הם התגרשו בשנת 1996. במסגרת הגירושין הם ערכו הסכם שקיבל מבית הדין הרבני האיזורי בחיפה תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הבנות תישארנה בחזקת העותרת 1 עד שתהיינה בנות שמונה עשרה שנים. סעיף 6 להסכם הסדיר, כפי שנקבע בכותרת לסעיף, "ענייני רכוש וממון". וכך נאמר בסעיף זה:
"א. הצדדים מצהירים כי הסדירו ביניהם לשביעות רצונם מתוך רצון חופשי והבנה מלאה את כל זכויותיהם בענייני רכוש וממון משותפים ו/או הנוגעים להם ו/או למי מהם.
ב. הבית הנמצא בישוב… ירשם על שם הצדדים בחלקים שווים, הבעל מקנה את זכויותיו בבית זה לאשה, וללא תמורה מצידה.
….
ד. האשה מתחייבת לא להכניס גבר זר לבית זה אלא אם נישאה כדת וכדין.
….".
בהתאם להסכם, העותרת 1 והבנות המשיכו להתגורר, לאחר הגירושין, בבית המשפחה (להלן – הבית).
3. העותרת 2 מתגוררת באותו ישוב בו מתגוררת העותרת 1. יש לה שני בנים, שהם כיום כבני 12 ו- 9 שנים. הבנים לומדים באותו בית ספר בו לומדות שתיים מן הבנות. בין הבנים לבין הבנות קיימים קשרי חברות.
לאחר שהעותרת 1 התגרשה מן המשיב 3, נוצרה בין העותרת 1 לבין העותרת 2 מערכת יחסים אינטימית. הן מגדירות עצמן, בעתירה זאת, כנשים לסביות, המקיימות ביניהן קשר זוגי, ואינן מסתירות קשר זה, לא מפני משפחותיהן, לרבות ילדיהן, ואף לא מבני היישוב בו הן מתגוררות.
במסגרת היחסים שבין העותרת 1 לבין העותרת 2, הן היו נוהגות להיפגש זו עם זו, בין היתר, בבית העותרת 1, לא פעם בנוכחות הבנות.
4. בחודש ספטמבר 1998, כשנתיים לאחר הגירושין, פנה המשיב 3 לבית הדין הרבני האזורי בחיפה בתביעה להפחתת סכום המזונות שהוא חוייב לשלם לבנות. כחודש לאחר מכן הגיש המשיב 3, במסגרת התביעה, שתי בקשות. הבקשה הראשונה היתה להחזרת חפצים. הבקשה השניה, היא הבקשה שהולידה עתירה זאת, היתה לצו מניעה שיאסור על העותרת 1 "להכניס את המאהבת ]היא העותרת 2 [ לביתה וכן שלא תפגיש את הילדים עם המאהבת בכל צורה או בכל מקום שהוא".
בית הדין הרבני נתן החלטה בבקשה כדלקמן:
"הופיע והוסבר לו בענין בקשתו למתן צו מניעה שלא להכניס את הגב` הנ"ל לדירה שאין מקום לבקשה זו מאחר והתגרשו הצדדים. במועד הקבוע תידון הבקשה שלא להפגיש הילדים עם הגב` הנ"ל".
5. בדיון שנתקיים בבית הדין הרבני ביום 28.12.98, לאחר שנשמעו טענות הצדדים, ובהן טענת העותרת 1 כי לבית הדין אין סמכות לדון בתביעה להפחתת המזונות, החליט בית הדין כי אין לו סמכות לדון בבקשה להחזרת החפצים, כיוון שהצדדים כבר התגרשו; כי הוא לא ידון בתביעה בענין המזונות, אלא אם המשיב 3 יגיש אסמכתאות לפיהן בית הדין מוסמך לדון בתביעה כזאת לאחר מתן הגט; וכי בענין הבקשה לצו מניעה יקיים בית הדין דיון לשמיעת הוכחות.
6. הדיון בבקשה לצו מניעה נתקיים בבית הדין הרבני כפי שנקבע, ובעקבות הדיון נתן בית הדין פסק דין, ביום 12.5.99, ובו נאמר, בין היתר, כך:
"הואיל והאם מנהלת מערכת קשרי אהבה עם שכנתה, חברתה לחיים, בביתה בנוכחות הילדים, התנהגות זו היא בלתי-מוסרית ופוגעת קשות בנפשם ובחינוכם של הילדים.
טובת חינוך הילדים דורשת כי האם תמנע מלקיים מערכת יחסי אהבה עם חברתה בנוכחות הילדים כדי לשמש מופת לחינוך הילדים לערכים מוסריים.
לאור כך אנו פוסקים:
מוציאים צו המורה לאם להמנע מלהפגיש את הילדים עם המאהבת שלה הגב`…
ניתן ברוב דעות".
ראוי לציין כי בית הדין לא אמר מה היתה דעת המיעוט.
ראוי עוד להוסיף כי בית הדין לא הסתמך בפסק הדין שנתן על ראיות, אלא רק על טענות הצדדים, וכי בעתירה נטען כי המשיב 3 לא הציג בפני בית הדין כל ראיה או חוות דעת מקצועית לתמיכה בטענותיו.
ולבסוף ראוי לציין כי העותרת 2 לא צורפה כצד לדיון בפני בית הדין, ובית הדין לא שמע אותה כלל.
7. העותרת 1 הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול. היא טענה בכתב הערעור, בין היתר, כי לבית הדין הרבני אין סמכות בעניין הנדון, ולגוף העניין כי בעת הפגישות עם העותרת 2, בנוכחות הבנות, היא נוהגת בצניעות יתר, ואין בהתנהגותה כדי לפגוע בבנות. בית הדין הרבני הגדול נתן את פסק הדין בערעור, ביום 8.11.99, וכך נאמר בו:
"אחרי ששמענו טענות הצדדים ואחרי העיון בהסכם הגירושין, נראה לנו שצדק בית הדין האזורי בפסק דינו שאסר על האם להפגיש את הילדים עם המאהבת שלה, וזה משום שהדבר יפגע בחינוכם התקין של הילדים. והדבר מובן לכל בר דעת ואין צורך לפרט.
אשר לשאלת הסמכות, נראה שהיה לבית הדין הסמכות לכך, בשים לב לסעיף 6ד` של הסכם הגירושין, שבו נאמר: `האשה מתחייבת לא להכניס גבר זר לבית זה אלא אם נשאה כדת וכדין`. וברור שהנימוק לסעיף זה הוא שלא לפגוע בנפש הילדים בראותם את אמם חיה עם גבר זר ללא חופה וקידושין. וכמדומה שהוא הדין והוא הטעם בנדוננו כאשר תפגיש האם את הילדים עם המאהבת שלה, ודאי שהדבר יפגע בנפש הילדים. וא"כ אפוא גם מכח הסכם הגירושין היא מנועה מעשות כן. ומבחינה זו יש לבית הדין סמכות לאסור את הדבר.
לפיכך הערעור נדחה".
8. כנגד פסק דין זה הוגשה העתירה. בעתירה מתבקש בית המשפט לבטל את פסקי-הדין שניתנו על ידי בית הדין הרבני האזורי ועל ידי בית הדין הרבני הגדול. הבקשה מתבססת על טענות אחדות. בראש ובראשונה מעלה העתירה טענה של חוסר סמכות. לפי טענה זאת, לבית הדין הרבני לא היתה סמכות לדון בתביעת המשיב 3, שכן העותרת 1 והמשיב 3 התגרשו כבר שנים אחדות קודם לכן, ומכאן שהעניין הנדון אינו עניין של נישואין וגירושין, ואף אינו כרוך בתביעת הגירושין, כמצוות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. ואמנם, גם בית הדין הרבני האזורי החליט שלא לדון, מטעם זה, בתביעת המשיב 3. ראו לעיל פיסקה 5. כיוון שתביעת המשיב 3 נדחתה על ידי בית הדין הרבני בשל חוסר סמכות, חייב היה בית הדין לדחות, בשל אותו טעם, כל בקשה שהוגשה במסגרת אותה תביעה, כלומר, את הבקשה לצו מניעה.
זאת ועוד. העותרות טוענות כי הבקשה לצו המניעה, אפילו היתה מוגשת כתביעה נפרדת, אינה מצוייה בסמכות בית הדין הרבני. מדוע? שהרי בקשה זאת היא, לפי מהות הבקשה, עניין של חינוך הילדים. הלכה היא שבעניין של חינוך הילדים (להבדיל מעניין החזקה בילדים) אין סמכות לבית הדין הרבני, אלא אם עניין זה נכרך במפורש בתביעת הגירושין. כאן לא היתה כריכה כזאת, וגם מטעם זה לא היתה לבית הדין הרבני סמכות בעניין הנדון.
9. בית המשפט הוציא צו על-תנאי כמבוקש, אך דחה את הבקשה להוציא צו ביניים, המשעה את תחולתו של צו המניעה אשר הוצא על ידי בית הדין הרבני. לבקשת העותרות, על מנת להגן על הפרטיות של ילדי העותרות, הוציא בית המשפט גם צו האוסר פרסום השמות ומקום המגורים של העותרות. צו זה עומד בתוקפו.
ניסיון לגישור בין העותרת 1 לבין המשיב 3 עלה בתוהו. לפיכך נדרשת הכרעה של בית המשפט בשאלת החוקיות של צו המניעה שהוצא על ידי בית הדין הרבני.
10. הדיון בפני בית המשפט התמקד בשאלת הסמכות של בית הדין הרבני. במהלך הדיון ביקש בית המשפט לשמוע מה העמדה של היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים בשאלה זאת. היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים הציע שבית המשפט יבקש לשמוע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט החליט אם כן, ביום 11.9.00, להפנות את השאלה אל היועץ המשפטי לממשלה, וציין בהחלטה כי אם דעתו של היועץ המשפטי לממשלה תהיה כי לבתי הדין הרבניים לא היתה סמכות במקרה הנדון, יוכל בית המשפט להכריע בעתירה ללא טעון נוסף.
ביום 19.1.01 נתקבלה בבית המשפט עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. עמדתו היא, כי ההחלטות של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול במקרה הנדון ניתנו בחוסר סמכות. וכך נימק היועץ המשפטי לממשלה את עמדתו:
"לאור התנגדות העותרת מס` 1 לסמכות בית הדין הרבני לדון בעניין ולאור העובדה כי הליכי הגירושין בין בני הזוג הסתיימו מספר שנים קודם לכן, קבע בית הדין הרבני האזורי כי אין לו סמכות לדון בתביעת המזונות. אולם למרות האמור לעיל המשיך בית הדין הרבני ודן בבקשה למתן צו מניעה שנספחה לתביעת המזונות. עד כי ביום 12.5.99 הוציא צו המורה לאם (העותרת מס` 1) להימנע מלהפגיש את הילדים עם בת זוגה (העותרת מס` 2)…
עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה כי משקבע בית הדין כי אין בסמכותו לדון בתביעה העיקרית, קרי התביעה להפחתת המזונות שהגיש המשיב 3, הרי שאין בסמכותו לדון בעניינים נוספים שהתעוררו אגב הדיון בתביעה העיקרית.
לאור האמור לעיל, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי בנסיבות העתירה, לא קמה לבית הדין הרבני סמכות להוציא את צו המניעה נשוא העתירה".
11. העותרות והמשיב 3 נתבקשו על ידי בית המשפט להמציא תגובה לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. העותרות, שטענו מלכתחילה כי לבית הדין הרבני לא היתה סמכות במקרה הנדון, סמכו ידיהן על עמדת היועץ המשפטי לממשלה, וביקשו כי בית המשפט יפסוק בהתאם. המשיב 3 הודיע כי הוא מבקש שבית המשפט יכריע בעתירה, על יסוד החומר שבפניו, ללא טעון נוסף.
12. בשאלה זאת, לדעתי, הדין עם העותרות ועם היועץ המשפטי לממשלה. אם התביעה העיקרית שהוגשה לבית הדין הרבני האזורי נופלת בשל חוסר סמכות, כפי שבית הדין הרבני עצמו החליט, אין תקומה גם לבקשות שהוגשו על ידי התובע לבית הדין במסגרת התביעה העיקרית. די בכך כדי לקבוע כי לבית הדין הרבני לא היתה סמכות להוציא את צו המניעה.
13. נראה כי גם בית הדין הרבני הגדול, שדן בערעור על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בעניין צו המניעה, סבר כי פסק דין זה ניצב על בסיס רעוע. לפיכך ביקש בית הדין הרבני הגדול להשתית את סמכות בית הדין הרבני האזורי על בסיס שונה לחלוטין. הוא התבסס, לצורך הענקת הסמכות, על סעיף 6ד` בהסכם הגירושין, שקבע לאמור: "האשה מתחייבת לא להכניס גבר זר לבית זה אלא אם נישאה כדת וכדין". ראו לעיל פיסקה 2. מלשון סעיף זה הסיק בית הדין הרבני הגדול שהצדדים להסכם התכוונו שלא לפגוע בנפש הילדים. אם כך, לדבריו, מכוח הסכם הגירושין היתה לבית הדין הרבני סמכות להוציא את צו המניעה. ראו לעיל פיסקה 7.
מכאן השאלה אם סעיף 6ד` להסכם הגירושין הקנה לבית הדין הרבני סמכות לתת את צו המניעה שנתן.
14. שלא כפי שבית הדין הרבני הגדול קבע בפסק הדין, סעיף 6ד` בהסכם הגירושין אינו מקנה לבית הדין הרבני סמכות לתת את צו המניעה שנתן. כדי להגיע למסקנה זאת, אין צורך לפסוק כי סעיף זה אינו חוקי ולכן הוא בטל, כפי שהעותרות טוענות. די בכך שסעיף זה, לפי לשונו ולפי תכליתו, אינו חל על המקרה הנדון. מסקנה זאת נסמכת על טעמים אחדים. ראשית, הכותרת של סעיף זה היא "ענייני רכוש וממון", ויש בה כדי ללמד כי מטרתו של הסעיף היא להסדיר עניינים כאלה בלבד, להבדיל מענייני החזקה, מזונות וראיה של הבנות. אין בסעיף זה אחיזה לקביעה של בית הדין הרבני הגדול כי הוא נועד להגן על נפש הבנות. שנית, בסעיף זה העותרת 1 מתחייבת שלא להכניס גבר זר לבית אלא אם נישאה כדת וכדין. אין בכך בסיס לצו מניעה גורף, כפי שבית הדין הרבני נתן, האוסר על העותרת 1 להפגיש את הבנות עם העותרת 2 בדרך כלל, בלי שהצו יתייחס לבית ובלי שיוגבל לבית. שלישית, לפי סעיף זה העותרת 1 מתחייבת שלא להכניס גבר זר "לבית זה". אולם בינתיים בית זה נמכר על ידי כונס נכסים, ונראה כי העותרת 1 כבר אינה מתגוררת בו. גם מטעם זה אין בסיס לצו המניעה. רביעית, הסעיף מדבר על "גבר זר" שלא יוכנס לבית "אלא אם נישאה כדת וכדין". מכאן שאין הוא חל על כניסת העותרת 2 לבית. ונוסף לכל אלה, בית הדין הרבני האזורי, אף שנתבקש על ידי המשיב 3 לתת צו מניעה האוסר על העותרת 1 להכניס לבית את העותרת 2, נמנע מלתת צו כזה. צו כזה, אילו ניתן, אף כי אינו נתפס על ידי לשון הסעיף, היתה לו קירבה מסויימת לסעיף, ואפילו חפיפה חלקית עם הסעיף. אך הצו שבית הדין הרבני נתן אינו מונע בעד העותרת 1 להכניס את העותרת 2 לבית. הצו שנתן אינו אוסר על העותרת 1 אלא להפגיש את הבנות עם העותרת 2. צו כזה נמצא מרחק רב מן הסעיף. אין כל חפיפה בין הצו לבין הסעיף. ברור לגמרי כי בית הדין הרבני לא הוציא צו זה במסגרת ההסדר של ענייני רכוש וממון לפי הסכם הגירושין, אלא רק, כפי שנאמר בפסק הדין, "לטובת חינוך הילדים". אולם סעיף 6ד` בהסכם הגירושין לא עסק בחינוך הילדים, מכל מקום הוא לא קבע הסדר למצב שנוצר במקרה הנדון, ואף אין בהסכם זה שום סעיף אחר המסדיר מצב מעין זה. לפיכך לא היה מקום לבסס את סמכותו של בית הדין הרבני לתת את צו המניעה שנתן על סעיף זה בהסכם הגירושין.
במאמר מוסגר אפשר להוסיף כי לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, לבית דין רבני נתונה סמכות לדון ביחסים בין בני הזוג (ולעתים גם בזכויות של ילדי הזוג), אך לא בזכויות של צד שלישי. במקרה הנדון, צו המניעה שניתן על ידי בית הדין הרבני פגע גם בעותרת 2, שאינה ולא היתה בת זוג של המשיב 3, ואף לא היתה צד להליכים בפני בית הדין הרבני.
15. העותרות העלו טענות נוספות בנוגע לסמכות של בית הדין הרבני לתת את צו המניעה. בין היתר, הן טענו כי לבית הדין הרבני לא היתה סמכות לדון בבקשה לצו המניעה, שנים לאחר הגירושין, משום שבקשה כזאת אינה בגדר ענייני נישואין וגירושין, ואף לא בגדר עניין הכרוך בתביעת גירושין, לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. ראו בג"ץ 6103/93 לוי נ` בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 604-603. העותרות הוסיפו וטענו כי לבית הדין הרבני אין במקרה הנדון סמכות נמשכת, שכן בית הדין לא עסק ולא פסק בנוגע לחינוך הילדים בעת הגירושין. ראו שם, בעמ` 610-608. ראו גם ע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 ורבר נ` ורבר, פ"ד נב(5) 817, 838-837. נוסף לכך טענו העותרות כי בית הדין הרבני, שביסס את סמכותו על עניין חינוך הילדים, היה חסר סמכות בעניין זה. ראו בג"ץ 5507/95 אמיר נ` בית הדין האזורי בחיפה, פ"ד נ(3) 321, 331; בג"ץ 6012/96 גרייבר (סגל) נ` בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ"ד נ(5) 397, 401.
לכאורה, אלה הן טענות רציניות. העותרות הוסיפו טענות המתייחסות, לא לעצם הסמכות של בית הדין הרבני, אלא לתוכן ההחלטה של בית הדין הרבני. הן טענו כי ההחלטה אינה מתיישבת עם חובת בית הדין לפסוק לטובת הקטין, שכן בית הדין עירב בהחלטתו שיקולים זרים, וכי ההחלטה אף פוגעת בזכויות יסוד של העותרות. אך בית המשפט אינו צריך לדון ולהכריע בטענות אלה. כדי להכריע בעתירה זאת, די בכך שבית הדין הרבני הגדול טעה כאשר סבר כי סעיף 6ד` להסכם הגירושין מקנה לבית הדין סמכות לתת את צו המניעה שנתן. טעות זאת שומטת את הבסיס מפסק הדין של בית הדין הרבני.
התוצאה היא שאנו עושים צו מוחלט, המצהיר כי פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול ניתנו ללא סמכות, ולכן הם בטלים.
המשיב 3 ישלם את הוצאות המשפט לעותרות בסכום כולל של 5,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ת` אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת א` פרוקצ`יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י` זמיר.
ניתן היום, כ"ד באדר תשס"א (19.3.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן – מזכיר ראשי
00002930.I09/צש
