בחודש דצמבר 2000 פירסמה ועדת מילגרום את מסקנותיה לגבי זכויות החקלאים על קרקע המדינה. הקרקע הועברה לידי החקלאים על ידי המדינה לשם עיבוד חקלאי, מתוך תפיסה שהחקלאות הינה אינטרס לאומי. שאלת זכויות החקלאים התעוררה לאור הכוונות לשנות את ייעוד הקרקע מחקלאות לקרקע לבנייה.
מדינת ישראל משתרעת על 20.5 מיליון דונם, מתוכם כ- 12.5 מיליון דונם אדמות הנגב, מרבית אוכלוסיית ישראל מרוכזת, אפוא, בשמונה מיליון הדונם הנותרים, בצפיפות שכבר היום היא מהגבוהות בעולם. בהחזקת הקיבוצים המושבים וחברות חקלאיות, למעלה מארבעה מיליון דונם שמיעוטם בנגב ומרביתם באזור זה. אם לוקחים בחשבון שחלקים מאזור זה הינם שמורות טבע מחנות צבא וכד` יוצא שמרבית עתודות הקרקע של כלל האוכלוסיה בישראל מוחזקות בידי מעט יותר ממאה אלף אנשים.
הקרקעות האלו נמסרו לקיבוצים ולמושבים ברובן המכריע לשם עיבוד חקלאי בלבד. בהגדרה בעלת תוקף משפטי של ההסדר בין המדינה לחקלאים נקבע, שיש חובה לעבד את הקרקע, ואם לא ניתן לעשות כן או משתנה ייעודה, הקרקע תחזור לבעלות המדינה, וכי המחזיקים יקבלו פיצוי עבור השקעותיהם החקלאיות בלבד.
בתחילת שנות התשעים, מתוך תחושה שייווצר מחסור בקרקע לבנייה כתוצאה מגלי העלייה מחבר העמים, שינתה המדינה לחלוטין את כללי המשחק. לפי הכללים החדשים קבעה מועצת מקרקעי ישראל, שהקיבוצים, המושבים והחברות החקלאיות יוכלו לקבל לידיהם את כל הקרקע גם אם ישונה ייעודה מחקלאות לבנייה.
תמורת זאת ישלמו החקלאים בכל הארץ 50% מערכה בייעודה החדש למדינה. ערך הקרקע ייקבע על יד השמאי הממשלתי, שהערכתו נמוכה בהרבה מערך הקרקע בשוק.
זהו מהלך בלתי הפיך שמשמעותו העברת משאב לאומי מהמדינה לידי מיעוט קטן.
הקשת הדמוקרטית המזרחית עתרה לבג"צ כנגד מהלך זה בטענה של פגיעה קשה בזכות לשוויון של אזרחי ישראל, כמו למשל דיירי דיור ציבורי, אנשים המשלמים משכנתאות או אזרחים, המחזיקים בבתים, בשכונות אליהן שלחה אותם המדינה אך לא דאגה להסדיר את זכויותיהם.
בעקבות העתירות לבג"צ מונתה ועדה מקצועית ציבורית בראשות הממונה על התקציבים באוצר דוד מילגרום, שישבה על המדוכה ובדקה באופן יסודי ומעמיק את טענות כל הצדדים. הועדה שמעה את עמדותיהן של הקשת המזרחית, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים, ואת אלו של ההתיישבות העובדת. בדצמבר 2000 פרסמה הוועדה מסקנותיה.
לפי מסקנות ועדת מילגרום הקרקע אכן שייכת למדינה ברובה המכריע, ולפי המצב המשפטי במקרה של שינוי ייעוד, הקרקע צריכה לחזור לבעליה קרי המדינה. למרות זאת, ממליצה הוועדה לתת פיצוי לחקלאים, לפי החלוקה הבאה: במרכז הארץ, יינתנו לחקלאים 10% מהקרקע על פי שוויה עם שינוי הייעוד, כאשר אחוז הפיצוי הולך וגדל כלפי הפריפריה עד 31% באזורי עדיפות לאומית א`.
בנוסף לכך תקבל כל משפחה בקיבוץ ובמושב 2.5 דונם בתנאים שהם קרובים לבעלות, המאפשרים חופש פעולה למכור, לפצל, לבנות וכד`, והטבות נוספות.
הקשת המזרחית והאגודה לזכויות האזרח מקבלות את מימצאי הוועדה אך לא את כל מסקנותיה. על פי עמדתן של הקשת והאגודה יש לתת פיצוי לחקלאים אבל על פי השווי החקלאי של הקרקע ובאופן אחיד ושוויוני בכל הארץ. כלומר שקיבוץ גליל ים (ליד הרצליה), שהערך הנדל"ני של אדמותיו גבוה מאוד יקבל פיצוי זהה לזה שיקבלו קיבוצים כמו מנרה או שדה בוקר. על פי עמדה זו על כולם לקבל על כל דונם את אותו הסכום בשקלים ולא באחוזים. זאת מתוך התפיסה שהפיצוי צריך להיות על פי ההשקעה ולפיכך אסור שלערך הנדל"ני תהיה השפעה על גובה הפיצויים, כפי שלא היתה לו השפעה בעת השקעה בעיבוד החקלאי של הקרקע.
יש מקום לעיגון זכותם של חקלאים לבית המגורים שלהם, כמו זכותם של דיירי הדיור הציבורי ובאותם תנאים, אבל תוספת שניים וחצי דונם היא הטבה מופרזת.
לישראל הזדמנות היסטורית לרפורמה חקלאית כוללת שתעשה צדק עם על חלקי האוכלוסיה במדינה – חקלאים, דיירי דויור ציבורי, ערבים, יהודים תושבי עיירות הפתוח ותושבי ישובים מבוססים.
