כפיית אורח חיים עירוני על ערביי הנגב
על פי מדיניות התכנון של רשויות המדינה, קיימות לאוכלוסיה הבדואית בנגב שתי חלופות בלבד: להתגורר בעיירות, שהקימה המדינה עבורם בלא להתייעץ עימם, תוך אימוץ אורח חיים עירוני, הזר למסורתם; או חיים בישוב כפרי על פי מסורתם באופן בלתי-מוסדר ובלתי מוכר, תוך הפרת החוק, אי-קבלת שירותים בסיסיים, וחשיפה מתמדת לזרועות אכיפת החוק. למרות שהישובים הכפריים הבדואים היו קיימים עוד לפני קום המדינה, לאורך כל השנים מתעלמת מדיניות התכנון של המדינה מישובים אלה, שאינם משולבים בתכניות מיתאר כלשהן.
מאז קום המדינה לא נבנה ולו ישוב כפרי אחד עבור האזרחים הבדואים, כאשר, לשם השוואה, עבור תושבי הנגב היהודים נבנו 106 ישובים כפריים, חלקם בעלי מספר תושבים קטן ביותר, שיש להם תכניות מיתאר, הם מחוברים לתשתיות המדינה ונהנים ממלוא השירותים.
הישוב הכפרי הוא צורת הישוב הטבעית לאוכלוסיה הבדואית, אשר עברה תהליך הדרגתי של מעבר מחיי נוודות לישיבת-קבע. תהליך זה התרחש במשך כ- 150 שנה, עד לקום המדינה, כתהליך טבעי ורצוני, אשר הלם את התרבות ואיפשר את הסתגלותה ההדרגתית. הוא נמשך באורח מואץ, לאחר קום המדינה, עם ריכוזם של הבדואים במזרח הנגב.
לעומת זאת, המעבר למגורים עירוניים היה, עבור חלק מהאוכלוסיה הבדואית, הרסני מבחינת השפעתו על המרקם התרבותי והחברתי. הפגיעה הנמשכת בזכותה של האוכלוסיה הבדואית לשמר את אורח-חייה, ולחיות בצורת מגורים התואמת את אורח-חייה זה, באופן חוקי, מתעלמת מהזכות שימור התרבות של אוכלוסיה זו, מזכותה לעצב את סביבת מגוריה בהתאם למסורתה ותרבותה, מכבודה של קהילה זו ומכבודם של היחידים בה.
העיירות שהוקמו עבור הבדואים הפכו למוקדי עוני ואבטלה. מומחים טוענים שהניסיון לכפות על הבדואים מיצה את עצמו ויש להציע להם חלופת ישוב כפרי.
תכנית המיתאר למחוז הדרום הנמצאת בימים אלה בדיונים לקראת אישורה, מנציחה מדיניות תכנונית מפלה זו, ואינה נותנת כל מענה תכנוני סביר לאוכלוסיה, המונה כ- 50,000 תושבים, אשר חיה בישובים בלתי-מוסדרים ובלתי-מוכרים.
כך למשל בכפר אל-סייד, מתגוררים כ- 3,000 תושבים. הכפר מצוי כשלושה ק"מ מזרחית לצומת שוקת שבנגב, והוא קיים כמאתיים שנה. הכפר אינו מוכר, אין לו תכנית מיתאר, וכל בניה בו היא בלתי-חוקית. הכפר אינו מחובר לתשתיות המים, הביוב, החשמל או הטלפון.
מאחר שכל בנייה בישובים אלה היא בלתי חוקית קיים קושי גם בבנית מבנים שמטרתם שרותים לקהילה, כגון בתי ספר, מרפאות, לשכת רוחה, מתנ"סים וכד`. כתוצאה מכך יש מחסור קשה בשרותים בסיסיים אלה בישובים בלתי המוכרים.
לאחרונה הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה בנושא נגד רשויות התכנון. בעתירה נאמר, כי עקרון השוויון על בסיס דת ולאום הוחל גם בהקשר של תכנון ובניה, דיור והקצאת קרקע, ומוסדות תכנון מחוייבים אף הם, כיתר רשויות המדינה, לנהוג בשוויון כלפי קבוצות האוכלוסיה השונות, בדתן ובלאומן.
הישובים הבלתי מוכרים של האזרחים הבדואים בנגב
לפני קום המדינה, חיה בנגב אוכלוסיה של כ- 70,000 ערבים בדואים. עם תום מלחמת 1948, נותרו בנגב כ- 11,000 עד 15,000 בדואים. בתחילת שנות החמישים, הממשל הצבאי ריכז את הבדואים שנותרו בנגב לשטח שכונה "אזור הסייג", במזרח הנגב. כך נוצר מצב, שבו חלק מן התושבים באזור הסייג התגוררו בישובים שהיו קיימים באזור זה לפני קום המדינה, ועל קרקע שהיתה בהחזקתם במשך דורות (כמו הישובים דרג`את ואל-סייד); ואילו חלק מן התושבים התגוררו באזור הסייג במקומות שלא היו מיושבים על-ידם קודם לכן, שאליהם הועברו ממקום מושבם הקודם שמחוץ לאזור הסייג (כמו שבט אל-עזזמה). שני סוגי הישובים לא הוסדרו מבחינה תכנונית, לא הופיעו בתכנון האזורי, ולא הוכנו להם תכניות מיתאר. במישור התכנוני, ישובים אלה היו, איפוא, בלתי-חוקיים. יצוין עוד, כי על אף שלבדואים מסורת נוודית, הרי שבתקופה שקמה מדינת ישראל, חלק גדול מהאוכלוסיה כבר עבר תהליך טבעי ורצוני של התקבעות (שהחל בתחילת המאה ה- 19 והתעצם בתקופת המדנט), ועסק בעיבוד קרקע. על אף המשך העיסוק המסורתי ברעיית צאן, הרי שצורת היישוב הבדואי הכפרי כבר היתה קיימת, והיא התגבשה באופן מואץ בעקבות ריכוז הבדואים במזרח הנגב.
באמצע שנות הששים, התגבשה תכנית לרכז את כל האוכלוסיה הבדואית, המפוזרת באזור הסייג בישובים קטנים, במספר עיירות. עיירות אלה תוכננו והוקמו, שלא ביוזמת התושבים המקומיים, ולרוב אף ללא שיתוף נציגיהם בתכנון. במהלך השנים, הוקמו שבע העיירות תל שבע, רהט (שהיא כיום עיר), כסייפה, ערוער, שגב שלום, חורה ולקיה. לישובים הבדואים הכפריים החקלאיים, לעומת זאת, לא ניתן כל מעמד, ולא הוכנה תכנית מיתאר לאף ישוב כזה. במקביל, עם הקמת המדינה הונהגה מדיניות של פיזור אוכלוסיה, כלפי האוכלוסיה היהודית, ועד היום הוקמו בנפת באר שבע (הכוללת את אזור הסייג) 106 ישובים כפריים יהודים, מוכרים ובעלי תכניות מיתאר.
תכנית שבע העיירות נחלה הצלחה חלקית ביותר: עברו להתגורר בעיירות כמחצית מן התושבים הבדואים של הנגב. העיירות עצמן הוקמו ללא כל תשתית תעסוקתית, והן עומדות היום בראש טבלאות האבטלה, ובתחתית הדירוג החברתי-כלכלי של ישובי מדינת ישראל.
המחצית השניה של האוכלוסיה הבדואית בנגב נותרה בישוביה הכפריים, מבלי שאלה יוכרו, או ישולבו בתכניות המיתאר המחוזיות. כתוצאה מכך, ישובים אלה אינם מחוברים לתשתיות המים, החשמל, הביוב או הטלפון או לרשת הכבישים; הם סובלים ממחסור חמור בשירותי בריאות, חינוך, רווחה ותברואה; וכל בניה בישובים אלה היא בלתי-חוקית, כך שהתושבים חיים תחת איום מתמיד של הריסת מגוריהם ושל נקיטת סנקציות פליליות נוספות נגדם.
לפי מחקר שטח שנערך על-ידי המועצה האזורית לישובים הלא-מוכרים בנגב והמרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, קיימים היום בסך הכל 45 ישובים בלתי-מוכרים בנגב, שאוכלוסייתם עולה על 500 תושבים כל אחד (מתוכם: 28 ישובים שאוכלוסייתם עולה על 1,000 תושבים). נתונים אלה דומים לממצאי סקר שערך משרד הפנים, שהוצגו בדו"ח שהגישה מדינת ישראל לוועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שלפיהם ישנן 40 "נקודות התיישבות גדולות", שיש בהן למעלה מ- 50 יחידות דיור.
