ימים נוראים

מבוא

דו"ח זה עוסק בפעולת כוחות המשטרה¹ במהלך העימותים בין האזרחים הפלסטינים בישראל למשטרת ישראל בתחילת אוקטובר 2000.

המחאה בקרב הציבור הפלסטיני בישראל התעוררה לראשונה בעקבות ביקורו של השר שרון במתחם המסגדים שעל הר הבית (29.9.00), שנתפס כפרובוקציה, במיוחד על רקע שמועות שנפוצו בשבועות שקדמו לביקור שרון, על סכנה הנשקפת למסגד אל-אקצא. עימות של כוחות הביטחון עם מתפללים בהר הבית, שהסתיים בהריגת שישה פלסטינים (30.9.00), ופירסום הריגתו של הילד מוחמד א-דורה, בידי חיילי צה"ל (1.10.00), הגבירו עד מאוד את הזעם².

שלושה-עשר אזרחים ערבים נהרגו בעימותים אלה ועשרות נפצעו. זו תוצאה חסרת תקדים בהתמודדות של משטרה עם אזרחים במדינת ישראל ונדירה מאוד גם בהשוואה לעימותי משטרה עם תושבים במדינות אחרות.
היכולת המקצועית של כוחות המשטרה לאכוף את החוק, לשמור על הסדר במדינה, ולהגן על זכויות האדם של כל המעורבים, עומדת למבחן דווקא כאשר המשטרה נדרשת להתמודד עם מחאה אזרחית, המתבטאת גם בדרכים אלימות. היערכות נכונה מבעוד מועד וגישה מרוסנת, הרואה במשטרה גורם מתווך ומרגיע, יכולה לסייע בעמידה במבחן זה, בעוד שתפיסה מלחמתית, הרואה באזרחים המתקוממים כוח אויב, מובילה לתוצאות הרות-אסון.
כפי שנראה בהמשך, משטרת ישראל בכלל ומשטרת מחוז הצפון בפרט, נקטה גישה לוחמתית, שיצרה רושם כי המטרה היא לא לשמור על הסדר אלא "ללמד לקח". למרות הציפייה למחאה אלימה³, המשטרה לא נערכה למיגון השוטרים שנשלחו ליישובים; לא ניסתה להידבר עם נציגי ציבור ולהשיג פתרונות שקטים ולא הצטיידה באמצעים לא-קטלניים לפיזור הפגנות. כאשר המחאה גלשה לפסים אלימים הפעילה המשטרה אמצעים המיועדים לשדה-קרב, לרבות ירי לא מבוקר לעבר המפגינים והצבת צלפים. שימוש בירי חי מותר, על פי נהלי משטרת ישראל, רק במצב של סכנה ברורה ומיידית לחיי השוטר היורה או לחייו של אדם אחר. כפי שיפורט בהמשך, ברובם המכריע של המקרים הפתיחה באש היתה בלתי מוצדקת והמשטרה פעלה בניגוד לנהליה-שלה, המגדירים שימוש מודרג בכוח.
מהדיווחים בתקשורת נוצר הרושם שדרכי הפעולה של המשטרה בעימותים נקבעו בעיקר בדרגי הפיקוד המחוזיים והמקומיים אך הדרג המדיני נתן להם גיבוי. בבוקר ה-2.10.00 אמר ראש הממשלה, אהוד ברק⁴, כי נתן למפכ"ל המשטרה ולגורמים האחרים אור ירוק לעשות הכל "כדי להחזיר את הסדר על כנו". באותו יום נהרגו רוב ההרוגים (שמונה מתוך 13) באירועים. רק כעבור יומיים נפגש ראש הממשלה עם ראשי הרשויות הערביות ובעקבות הפגישה הודיע כי ינחה את המשטרה להתרחק ממרכזי היישובים⁵.
הממשלה מינתה בתחילה ועדה לבדיקת האירועים ורק לאחר מחאה ציבורית נרחבת והודעה של ראשי הציבור הערבי כי לא ישתפו פעולה עם ועדת הבירור, נענה ראש הממשלה לתביעות להקים ועדת חקירה ממלכתית⁶, שהיא בעלת מעמד בלתי תלוי משום שהרכבה נקבע על ידי נשיא בית המשפט העליון ובראשה עומד שופט בית המשפט העליון. כארגוני זכויות אדם אנו רואים חובה בדו"ח זה להעמיד לרשות ועדת החקירה הממלכתית מידע שיאפשר לה לרדת לחקר האמת ולהפיק לקחים ולהסיק מסקנות אישיות וכלליות; להצביע על ליקויים חמורים בפעולת המשטרה לצורך הפקת לקחים פנימית ולהביא בפני הציבור הישראלי בכללותו תמונה שונה על האירועים מזו שהוצגה בפניו בתקשורת, שברובה היתה חד-צדדית.
הדו"ח מבוסס על עשרות עדויות-ראייה ותצהירים שגבינו מתושבים ביישובים שבהם אירעו עימותים בין תושבים לבין המשטרה. העדויות מוגבלות, מטבע הדברים, לזכרונם של העדים, שאינם צופים נייטראליים ולאירועים היתה השפעה עליהם (לפעמים עד כדי הלם), כשכל אחד מהם ראה רק חלק קטן מהתמונה הכוללת. העובדה שאין לנו גישה לעדים מהדרג המדיני ומקרב כוחות המשטרה, ולמסמכים של גורמים אלה, אף היא מגבילה את יכולתנו להצליב את המידע ולהציג תמונה מלאה של האירועים (יש להביא בחשבון שגם דיווחי שוטרים אינם בהכרח מדויקים. על פי דו"ח שפירסמה לשכת המדען הראשי של המשרד לבטחון פנים "במחקרים רבים, דו"חות שוטרים נמצאו כבלתי מלאים ובלתי מהימנים. השוטרים הגזימו והוסיפו נופך דרמטי למה שארע על מנת להצדיק את התנהגותם החריגה, האלימה"⁷.)
מכל מקום, העדויות מספקות מידע נרחב באשר לפעולות המשטרה בעימותים – הן החלטות פיקודיות והן התנהגות שוטרים בודדים. מידע זה נבדק על רקע פקודות הקבע של המשטרה ביחס לשימוש בכלי ירייה; הנוהל המבצעי לגבי הטיפול המשטרתי בהפרות סדר ובהפגנות; הסטנדרטים הבינלאומיים להתנהגות כוחות ביטחון באירועי הפרות סדר וכן – סקירה השוואתית לגבי אופן ההתמודדות של כוחות משטרה במדינות שונות בעולם בנסיבות דומות.
הדו"ח מתמקד בפעולת המשטרה במהלך הארועים, ומובאים בו בעיקר מקרים קשים, שהסתיימו בפגיעות בגוף ובנפש. הדו"ח אינו עוסק בסוגיות חשובות כגון מניעת פינוי פצועים, מדיניות המעצרים של המשטרה וחקירת הארועים בידי מח"ש, ואין הוא מכסה את כלל פעולות המחאה של הציבור הערבי בימים הראשונים של חודש אוקטובר – שבחלק מהמקרים היתה מחאה אזרחית שקטה – ואת התנהגות המשטרה באירועים אלה.

אמות-מידה לטיפול משטרתי בהפרות סדר

עיקרון מנחה חשוב בנוגע להתמודדות המשטרה עם הפגנות והפרות סדר הוא שימוש מודרג בכוח, כאשר כל אמצעי ננקט רק לאחר שאמצעים חמורים פחות לא הועילו, ותוך עדיפות ברורה לפתרונות מוסכמים המושגים בהידברות עם נציגי המוחים, על-פני שימוש בכוח.
אחת הדילמות המרכזיות היא שיש, לכאורה, סתירה ביו הפעלת סמכותה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע פגיעה בחופש התנועה של כלל הציבור, ברכוש ובחיי אדם, לבין הידיעה שלעתים נוכחות משטרתית גורמת להסלמת האלימות.
במקרים כאלה יש להפעיל את מבחן הסבירות. על המפקדים האחראים לשקול היטב את דרך הטיפול באירועים כאלה, לפני הגעת שוטרים למקום ובמהלך האירוע, ולבחון לא רק אם הדרך שהם נוקטים בה היא בסמכותם אלא גם אם השימוש בה בנסיבות האמורות הוא שימוש סביר. כאשר המשטרה משתמשת בכוח שהוא מעל להכרחי להשגת המטרה הרי מדובר באלימות, בכוח מופרז שאינו לגיטימי. במקרים רבים אפשר למנוע את העימות או את החמרתו, באמצעות הידברות עם מנהיגים מקרב הציבור המוחה.
כפי שיפורט להלן, פקודות המשטרה עולות, ככלל, בקנה אחד עם הסטנדרטים הבינלאומיים. הליקויים העולים מדו"ח זה נובעים לא מהפקודות אלא מאי-יישומן.

הפקודות והנהלים של משטרת ישראל

א. פקודת המטה הארצי לגבי השימוש בכלי ירייה

בפקודות הקבע של המשטרה מפורטים תנאים וסייגים לשימוש בכלי ירייה בידי שוטרים. מסעיף 3, העוסק בפיזור מתפרעים, ברור כי גם כאשר אנשים מתקהלים ו"מתנהגים באופן, שמפר בצורה חמורה את השלום ואת הסדר הציבורי" אין לירות לעברם. לאחר הזהרת המתקהלים מותר לעשות שימוש מודרג בכוח, כאשר האמצעי החמור ביותר הוא ירי באוויר, ומודגש: "גם אם הירי באוויר אינו מועיל לפיזור המתפרעים, אין לירות לעבר אדם."
סעיף 4 לפקודה מתיר ירי על-פי הסייגים המקובלים בסטנדרטים הבינלאומיים (ראו להלן):

• כאשר יש חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף
• אין דרך אחרת למנוע את הפגיעה
• נדרש מיתאם בין הפגיעה שמנסים למנוע לבין הפגיעה שעלול הירי לגרום.

ב. נוהל מבצעי לטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות

מסמך נוסף המחייב את השוטרים הוא נוהל מדצמבר 1999, הקובע כללי פעולה לשוטרים בבואם לטפל בהפרות סדר, לרבות הגדרת הסמכויות והאמצעים שמותר להפעיל. לפי נוהל זה:

• השלב הראשון, לפני נקיטת פעולות הכרוכות בהפעלת סמכות ושימוש בכוח, הוא הידברות חסרת-פניות של המפקד הבכיר בשטח עם המפגינים ומנהיגיהם.
• כאשר נסיונות שכנוע באמצעות הידברות אינם מועילים רשאים השוטרים להפעיל סמכויות מעצר ועיכוב.
• לפני כל שימוש בכוח לפיזור התפרעות – אלות, סוסים, זרנוקי מים, גז מדמיע – על המפקד הבכיר בשטח לפנות למפגינים באמצעות מערכת כריזה הולמת, להזדהות בשמו ובדרגתו ולהורות להם להתפזר בשקט תוך ציון העובדה שהם מבצעים עבירה פלילית, שהם צפויים למעצר, שהמשטרה תשתמש בכוח הדרוש לפיזור ההתפרעות ולביצוע המעצרים.
• שימוש בכדורי גומי (הכוונה לכדורי מתכת מצופים גומי) ייעשה רק אם יש חשש ממשי לפגיעה בחיי אדם; אין באמצעים פחותים בחומרתם למנוע את הסכנה לשלום הציבור; השימוש באמצעי זה אינו מסכן אנשים תמימים; אין לירות לטווח של פחות מארבעים מטר (ירי מתחת לטווח זה עלול לגרום להרג) או לטווח של יותר מששים מטר (בשל חוסר יעילות מעבר לטווח זה).

הנוהל המבצעי אינו מתייחס כלל לירי באש חיה, אך גם אין בו איסור מפורש. עובדה זו פותחת פתח לפרשנות עצמאית של מפקדים ושוטרים בשטח.

סטנדרטים בינלאומיים

שני מסמכים עיקריים, שהתקבלו על-ידי מוסדות האו"ם, מתווים כללים מנחים לאנשי אכיפת החוק בבואם להתמודד עם הפרות סדר. אף שלמסמכים אלה אין מעמד מחייב הם משקפים הסכמה רחבה לגבי כללי התנהגות ראויים, שיש ליישמם ולהתחשב בהם בניסוח החקיקה הפנימית.
המסמכים הללו קובעים באופן חד-משמעי את העיקרון ששימוש בכוח הוא מוצא אחרון, ואת העיקרון שחייב להיות מיתאם (פרופורציה) בין מידת הסכנה לחומרת התגובה.

1. כללי התנהגות לאנשים הממונים על אכיפת החוק

כללים אלה, שהתקבלו על-ידי עצרת האו"ם ב-1979,@9@ @10@ קובעים בין היתר כי:

• הממונים על אכיפת החוק, במסגרת מילוי תפקידם, יכבדו ויגנו על כבוד האדם.
• הממונים על אכיפת החוק ישתמשו בכוח במקרים חיוניים בלבד ורק במידה הדרושה לבצע את תפקידם.
• השימוש בכוח הוא היוצא מן הכלל, והשימוש בנשק חם הוא אמצעי קיצוני ביותר.
• ככלל, אין לעשות שימוש בכלי ירייה אלא אם הממונים על אכיפת החוק מותקפים בכלי ירייה או שנשקפת להם סכנת חיים, שלא ניתן להתגונן מפניה באמצעים פחות אלימים.
• לאחר שימוש בנשק חם, יש למלא דו"ח מדויק המתאר את הנסיבות.

2. עקרונות יסוד לשימוש בכוח ובנשק בידי אנשי אכיפת החוק@11@

להלן העקרונות העיקריים הנוגעים לנושא דו"ח זה:
1. על ממשלות ורשויות אכיפת החוק לפתח טווח רחב ככל האפשר של אמצעים הכוללים נשק ותחמושת מסוגים שונים, לרבות נשק לא-קטלני, לשימוש במצבים מסוימים, כדי להפחית את הפגיעה בבני אדם ולמנוע סכנת מוות.
2. על אנשי אכיפת החוק להיות מצוידים באמצעים להגנה עצמית, כגון מגינים, קסדות, אפוד למניעת חדירת כדורים וניידות משוריינות, כדי לצמצם את הצורך בשימוש באש חיה.
3. יש לבחון בזהירות פיתוח והפעלה של נשק לא-קטלני, כדי לצמצם את הפגיעה באנשים שאינם מעורבים בתקרית. השימוש בכלים אלה חייב להיות תחת פיקוח זהיר.
4. הממונים על אכיפת החוק ישתמשו במהלך תפקידם, ככל האפשר, בנשק לא-קטלני, בטרם יחלו בשימוש באש העלולה להרוג.
5. שימוש באש חיה ייעשה רק כאשר השימוש בנשק מסוג "אל-הרג" אינו יעיל, או שאינו משיג את המטרה הרצויה.
6. כאשר לא ניתן להימנע משימוש בכוח ובנשק העלול להרוג, על הממונים על אכיפת החוק לעשות שימוש מרוסן בכלי הנשק, וכן להגיב במידתיות בהתאם לצורך, וזאת כדי לצמצם את הפגיעה ולכבד ולנסות לשמור על חיי אדם.
7. על הממונים על אכיפת החוק לוודא כי סיוע רפואי יוגש לכל אדם שנפגע, במהירות האפשרית. ליידע קרובים או חברים קרובים של הפצוע או האדם שנפגע, על הפציעה.
8. הממונים על אכיפת החוק לא ישתמשו באש חיה נגד בני אדם למעט במקרים של הגנה עצמית או הגנה על אחרים בעת איום מיידי או סכנת מוות או פגיעה קשה, על מנת למנוע ביצוע של פשע חמור המהווה סכנת חיים. ככלל, שימוש מכוון בירי העלול להרוג יתבצע רק כאשר הוא בלתי נמנע ורק על מנת להגן על חיי אדם.
9. כאשר נדרש שימוש בכלי נשק, יזדהו הממונים על אכיפת החוק ויצהירו בצורה ברורה על כוונתם לעשות שימוש בנשק שכזה, ורק לאחר פרק זמן סביר יחלו לירות, למעט במקרים של סכנת מוות.
10. חוקים ותקנות באשר להוראות הפתיחה באש צריכים לכלול את הקווים המנחים הבאים:

• פירוט הנסיבות בהן מותר לירות, ופירוט סוגי כלי הנשק והתחמושת המותרים לשימוש בכל מצב.
• הסדרת כללי פיקוח, איחסון והנפקת כלי נשק, לרבות הוראות פתיחה באש.
• קביעת מערכת דיווח לאחר כל שימוש בכלי נשק.

11. בפיזורן של הפגנות אלימות, רשאיות רשויות אכיפת החוק להשתמש בכלי נשק, רק כאשר אמצעים אחרים אינם יעילים, ורק על פי מידת הצורך.

סקירה משווה

מחקרים הראו כי "למצבי המון יש שלבים, תהליכים ודפוסים, שלגבי כל אחד מהם יש לדאוג למניעת הסלמה. לעתים המשטרה היא הגורם המאיץ המביא ליצירת מצב ההמון ממצב של התקהלות גרידא. לאחר מכן, בשלב השני – שלב העימות – התנהגות השוטרים יכולה להפכו להמון סוער העשוי להידרדר לשלב השלישי (שלב ה"קרנבל") – של שוד, ביזה והרס. כבר בשלב זה ובשלב האחרון (שלב ה"מלחמה") המצב מתערער לארועים אלימים."@12@
במסגרת התחקיר לדו"ח זה ערכנו בדיקה השוואתית לגבי אופן ההתמודדות של כוחות משטרה במדינות שונות בעולם בנסיבות דומות. בין המדינות שנבדקו אירלנד, הודו, ארצות-הברית וצרפת@13@. מהבדיקה עולים מספר מאפיינים לפעולות שיטור וממשל שגויות המובילות לריבוי נפגעים ולשבירת האמון בין המשטרה/המדינה לאזרחיה. מאפיינים אלה תואמים במידה רבה את מה שהיינו עדים לו במהלך אירועי "הימים הנוראים":
1. שוטרים נשלחים להתמודד עם הפרות סדר ללא הכשרה מתאימה, שתאפשר להם להתמודד עם המצב באיפוק.
2. העדר ציוד מיגון הולם לשוטרים (אפודי מגן, קסדות, מגינים).
3. פריסה לא נכונה של הכוחות – דבר הגורם לנחיתות מספרית של שוטרים לעומת ההמון ומציב שוטרים במצב של סכנת חיים.
4. הצבת שוטרים מול מפגינים באופן מעורר פרובוקציה (למשל העמדת פלוגת יורים עם נשק מכוון מול המפגינים).
5. חד-צדדיות של השוטרים בעימות (אהדה להינדים ולא למוסלמים בהודו, ליוניוניסטים ולא לנשיונליסטים באירלנד ואפליה בטיפול המשטרה בהפרות סדר בין אנגליה לאירלנד) – ככלל ניתן לומר שבכל מקום שבו המפגינים/מתפרעים שייכים לקבוצה הנתפסת כאוייב ולא כאזרחים מן השורה – יש סיכון גבוה לפגיעות בנפש.
6. שימוש בנשק קטלני – אש חיה, כדורי פלסטיק וגומי ולא באמצעים משטרתיים כגון זרנוקי מים, גז מדמיע ונשק בלתי-קטלני.
7. גורמים שמקשים על חקירת אירועים המוניים: שוטרים שאינם עונדים תגי זיהוי, העדר שרשרת פיקודית ברורה המובילה אל הגורם הנושא באחריות לשימוש בכוח.
8. טיוח, חקירה לא-אובייקטיבית ולא-מקצועית של אירועים ואי מיצוי הדין על הפרות זכויות אדם – יוצרים קרע בין המשטרה לקהילה ועלולים להוביל להתפרצות מחודשת של אלימות.

יחסי משטרת ישראל עם האזרחים הפלסטינים במדינה

היחסים בין המשטרה לבין האזרחים הפלסטינים בישראל מתאפיינים במתח רב ובחשדנות הדדית. סקר שנערך ביישובים ערביים בצפון, בהזמנת המשטרה, העלה כי יותר ממחצית מהפלסטינים אזרחי ישראל מביעים אי אמון, או אמון מסוים בלבד, במשטרת ישראל@14@. בשנים האחרונות חלה הסלמה באווירה הטעונה ממילא. אפשר למנות שלושה גורמים מרכזיים לאווירה זו:

1. בכמה ארועים בשנים האחרונות הפעילה המשטרה אלימות קשה כלפי מפגינים ערבים ופיזרה הפגנות באמצעים שאינה משתמשת בהם נגד מפגינים יהודים.

למשל, בספטמבר 1998 התעמתה המשטרה במשך שלושה ימים עם מפגינים באום אל-פחם, שמחו על הפקעת אדמות א-רוחה, השייכות לחקלאים מאום אל-פחם, לטובת שטח צבאי. במהלך העימותים נפצעו למעלה משלוש מאות בני אדם, שנפגעו מגז מדמיע, מאלות, מכדורי מתכת מצופי גומי, מכדורי פלסטיק ובמקרים אחדים גם מירי קליעים חיים. המשטרה טענה כי תגובת השוטרים הלמה את חומרת המעשים. המחלקה לחקירת שוטרים, שחקרה תלונות שהוגשו בעקבות האירועים סגרה את התיקים מאחר שלא היתה אפשרות לאתר את השוטרים. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להתערב בהחלטות המשטרה ומח"ש@15@.
במקרים של מחאה אלימה של יהודים, לרבות מקרים של חסימת כבישים, נוקטת המשטרה יד רכה יחסית. שוטרת משמר-הגבול נתנה אישור לכך בדבריה על מהומות של יהודים בטבריה: "מאות יהודים אלימים שסגרו כביש ראשי וזרקו עלינו בקבוקי תבערה. כמעט הציתו מכונית שלנו… היו השלכות אבנים, פיצוץ חזיזים וזריקת בקבוקי זכוכית שהתנפצו לנו בין הרגליים… האלימות שם היתה ממש כמו באום אל-פחם. לפי חוקי הפתיחה באש, במקרה של בקבוק תבערה, יש אישור לירות. אבל בהתפרעות של יהודים אנחנו מטפלים אחרת. להפגנה כזו ברור שמראש אנחנו באים בלי נשק. אלה ההנחיות מגבוה והשתמשנו רק בגז."@16@ (ההדגשה שלנו)

2. התבטאויות של מפקדי המשטרה לא תרמו ליצירת אמון בין הצדדים.

מוביל בהתבטאויות הללו מפקד המחוז הצפוני של משטרת ישראל, ניצב אליק רון. בספטמבר 2000 כינס רון מסיבת עיתונאים שבה חשף מעצר של עשרות תושבים מאום אל-פחם החברים, לדבריו, בהתארגנות לאומנית הקשורה לתנועה האיסלאמית. רק לאחר שכתבי "הארץ" בדקו את תוכן כתבי האישום שהוגשו בפרשה, התברר שמדובר בעניין פלילי ולא לאומני@17@. בהזדמנויות אחרות יצא רון בהתקפות פומביות נגד אישי ציבור ערבים, תוך שימוש בביטויים חריפים שלא נשמעו כמותם ביחס לאישים יהודים, בוודאי לא מפיו של משרת-ציבור. התבטאות חריפה מאין כמותה השמיע גם מפקד משטרת עירון, סגן ניצב יקי אזולאי, שאמר לפני שנה (על פי ציטוטים, שלא הוכחשו, בתקשורת), בין היתר, כי "ערבי יהיה מוכן להילחם על הנשק ולא לוותר עליו בעוד שעל אשתו יוותר בלי בעיה"@18@.
חמור במיוחד הגיבוי שנותנים מפכ"ל המשטרה והשר לבטחון פנים להתבטאויות אלו, ולו בכך שהתבטאויות מסוג זה חוזרות ונשנות, ללא תגובה של ממש מצידם.

3. התחושה, שרבים בציבור הערבי שותפים לה, שמשטרת ישראל אינה פועלת במידה הראויה נגד גורמים פליליים ביישובים ערביים@19@.

תיאור הארועים

התיאורים שלהלן מבוססים בעיקרם על עדויות ותצהירים שמסרו עדי-ראיה. אין כאן תיאור מקיף וממצה של כל העימותים בין אזרחים למשטרה, אלא סקירה כרונולוגית של חלק גדול מהאירועים, שתוצאותיהם היו קטלניות וכמה מקרים מייצגים של התעמרות בעוברי אורח.

נצרת 1.10.00
ד"ר נסרין אסילה מוכה בידי שוטרים בלבוש חאקי

בשעות הצהריים, באיזור המעין במרכז נצרת, היתה התקהלות ספונטאנית של תושבים. ד"ר נסרין אסילה עמדה במקום בחברת אחותה, ד"ר ח`ולה ח`ורי וחברתה זהירה סבאג`. לא נזרקו אבנים אך שוטרים בלבוש כחול ובלבוש חאקי מתמקמים בסמוך לנשים ויורים לכיוון הנגדי.
לפי עדותה של ד"ר אסילה: "שמעתי ירי של רימון והרחתי גז באוויר. אז ראיתי שכוחות יס"מ בלבוש חאקי מסתערים לעברנו. באופן טבעי רצתי אחורה, אך נזכרתי שאחותי נשארה במקומה. החיילים הגיעו אליה. עצרתי וחיכיתי. החיילים התקרבו אלי. אז חשבתי שאין סיבה שאני ארוץ אחורה, שהרי לא עשיתי כלום ואין בידי כל חפץ שהחיילים יחששו ממנו. אף אמרתי לחיילים שאין בידי כלום ולא נשקפת עליהם סכנה כלשהי ממני. צעקו עליי, דחפו אותי וציוו עליי ללכת הביתה. אמרתי שאעזוב את המקום רק עם אחותי. בשלב זה ראיתי שהחיילים התקהלו מסביב לאחותי. חזרתי למקום, פתחתי את ידי ואמרתי לחיילים שאין לי כלום בידיים ושאני רק רוצה את אחותי. אז החלו להכות אותי. נפלתי ארצה. היכו אותי בכל גופי באמצעות אלות ורובים. בעטו בי ברגליהם. חשבתי לקום ולהגן על עצמי. אז עלו בראשי אותן תמונות של שבירת עצמות המפגינים בתקופת האינתיפאדה. ידעתי שהם מכים אותי לאותה מטרה (שבירת עצמות). חשבתי שהם הורגים אותי. אחד החיילים היה מרים את הרובה מעלה ומנחית עליי מכות. הוא חזר על זה שוב ושוב. היו מסביבי הרבה חיילים. בשלב מסוים קמתי, אך החיילים המשיכו להכות ולבעוט בי אז שוב נפלתי והפעם על אבן גדולה שבצד הכביש. החיילים (אתם הייתה חיילת) לא הרפו ממני ושבו והכו אותי ברובים ובאלות. אז הרגשתי שנשברו לי העצמות בכתף. הרגשתי שלעולם לא אצליח לקום. כמעט ואיבדתי את הכרתי. לא ראיתי כלום מסביבי. רק שמעתי קולות. התעוררתי לרגע רק משהייתי במרחק 10 מ` מהמקום. לא ידעתי מה קרה ברגע זה. מאוחר יותר התברר שחברתי זהירה היא זו שהעבירה אותי למרחק של כ- 10 מ` משם."
זהירה סבאג`, חברתה של ד"ר אסילה: "משראיתי אותם בועטים בה באכזריות ניסיתי להתקרב תוך שאני צועקת לעברם שיעזבו אותה. כל פעם שהייתי מתקרבת למקום, החיילים היו דוחפים אותי אחורה. ראיתי איך שנסרין מנסה לקום ואיך שאחד החיילים בועט בה בכל כוחו ומפיל אותה חזרה ארצה.
בשלב מסוים משנדחפתי שוב אחורה, ראיתי חיילים מכים בד"ר ח`ולה. ניסיתי לעזור לח`ולה אך החיילים הכו אותי ואותה באלות. רובה אחד כוון לעברי ממרחק של כ-30 ס"מ מהחזה. הייתי בטוחה שיהרגו אותי. הרמתי את הידיים ואמרתי: "תהרגו אותי אם זה מה שאתם רוצים". אני זוכרת שגם חיילת אחת הכתה אותי באכזריות. בשלב זה הצלחתי לראות שוב את נסרין. ניסתה לעמוד על הרגליים כשחייל אחד דוחף אותה לצד הדרך ומפיל אותה שוב. חששתי מאוד לשלומה. חששתי שראשה יפגע באבן השפה. אני זוכרת שאותו חייל הרים למעלה את רובהו ונתן לנסרין מכה חזקה בכתף שמאל.
בשלב זה ראיתי חיילים אחרים שיורים לעבר אנשים שהיו במקום אחר. ניסיתי להרחיק את נסרין מהמקום. תוך שאני מנסה להרחיק את נסרין מהמקום קראתי גם לח`ולה. הרגשתי שהשוטרים, מהחשש מזריקת אבנים לעברם, מנסים להשתמש בנו כמגן.
החייל הדומיננטי והאכזרי ביותר היה רזה, גבוה, עור בהיר ועדין ועיניים עגולות. חייל אחר היה נמוך וכהה. שניהם הכו את נסרין באכזריות. הם אלה שהכו אותה שוב ושוב ברובה."
עדים אחרים שניסו לעזור סולקו באלימות. אלבר אבראהים עבאיה, בן 65: "ראיתי חיילים בלבוש חאקי מתקהלים סביב נסרין. הם היכו אותה באכזריות. ניסיתי להתקדם ולעזור לה. אחד השוטרים צעק לעברי: "אם לא תסתלק מפה אני יורה בך". אמרתי לו שאין עליי נשק כלשהו, "על סמך מה תירה בי". לא רצה לשמוע אותי. כיוון לעברי רימון גז וירה ממרחק של כ- 5 מטרים. הרימון לא פגע בי, אך הרגשתי כוויות במצח ואודם בעיניים. הסתלקתי משם."

שאלות:
מהעדות עולה כי שוטרים (כנראה מיס"מ) תקפו אזרחית, היכו אותה וגרמו לה פגיעות קשות, ואיימו על אזרחים אחרים, שביקשו לבוא לעזרתה. האם אותרו השוטרים שהיו מעורבים במקרה זה? אילו צעדים ננקטו נגדם?

אום אל-פחם 1.10.00
שימוש בכוח מופרז נגד מפגינים ומיידי אבנים, בלא שנשקפה סכנה לחיי השוטרים. שני צעירים נהרגו מירי השוטרים.

11:00 לפני הצהריים, על כביש הכניסה לאום אל-פחם ועל ההרים מסביב לצומת הכניסה לאום אל-פחם, התאספו כ 150-100 מתושבי אום אל-פחם, חלקם יידו אבנים לכיוון השוטרים אבל בשל המרחק הרב בינם לבין השוטרים לא יכלו האבנים לפגוע בשוטרים.
לפי העדויות המרחק בין הצעירים לשוטרים היה בין 200-700 מטר. כל העדים ציינו כי השוטרים לא קראו קריאות אזהרה ברמקולים ולא השתמשו בזרנוקי מים אלא רק בגז מדמיע וירי כדורי מתכת מצופי גומי ובהמשך גם ירי קליעים חיים.
בסביבות 12:30 הגיעו כמה עשרות שוטרי משמר הגבול, מכיוון היער, דרך בית הבד. חלקם עלו על גג ביתו של קאסם קחאוש, שנמצא על ההר, מעל צומת הכניסה לאום אל-פחם, וחלקם התפזרו מסביב לבית. הם היו מצוידים ברובים עם כוונת והצטרפו לירי על הצעירים.
חבר מועצת העיר, פריד מחמד שקיר, פנה אל מפקד המשטרה במקום והתחייב בפניו לדאוג לפינוי הצעירים אם יורה לשוטרים לעזוב את המקום, אך המפקד סירב.

מוחמד אחמד ג`בארין נורה מאחור

בסביבות 14:00 על גבעת קחאוש, מוחמד אחמד ג`בארין, בן 24, התקרב אל השוטרים והחליף קללות עם אחד השוטרים כשהוא מסתתר מאחורי שולחן פלסטיק. כשניסה לרוץ חזרה למקום בו היו שאר הצעירים, נורה מאחור, ככל הנראה על-ידי צלף מבית קחאוש. קליע חי פגע בצד שמאל של העכוז@20@. פינו אותו בתחילה לבית החולים עמק בעפולה ומשם לרמב"ם אך הוא נפטר בדרך כתוצאה מדימום פנימי.

אחמד איברהים סיאם ג`בארין נורה בעינו

שלושה צעירים, שניים מהם תלמידי כיתה י"ב בבית הספר התיכון המקיף באום אל-פחם וחברם, תושב הכפר הסמוך מועאוויה, הגיעו לגבעת קחאוש, על-פי תצהירים שמסרו שניים מהם, לאחר שניסו לברוח ולהימנע מהיתקלות עם שוטרים. ליד ביתו של יוסף שפיק קחאוש עצרו לשתות מים מברז בחצר הבית, כחמישים מטר מביתו של קאסם איברהים קחאוש, שעליו ניצבו צלפי משמר הגבול. על-פי העדות, הם עמדו שם לבדם, לא ניסו לפגוע בשוטרים ולא זרקו אבנים. המרחק מכביש ואדי עארה היה 150 מ`, כך שלא ייתכן שנשקפה סכנה מהם למכוניות בכביש או לשוטרים שמוקמו על הכביש. לפתע נשמעו יריות, אחד הנערים, אחמד איברהים סיאם ג`בארין (תושב מועאוויה), נפגע מכדור שחדר לעינו השמאלית. הוא הועבר במצב קשה לבית-החולים רמב"ם ונפטר שם למחרת. לדברי ד"ר מנשה זהרור מרמב"ם: "הכדור חדר דרך העין השמאלית, עבר חצי מאורך הגולגולת וגרם לפציעה מוחית קשה."@21@
כששים בני אדם נפצעו באום אל-פחם במהלך אותו יום, רבים מהם נפגעו בפלג הגוף העליון (ביניהם ראש העיריה, ראאד סלאח, שכדור מתכת מצופה גומי פגע בראשו). ירי הצלפים על גג בית קחאוש נמשך עד שעות אחר-הצהריים. במקום נותרו אחר כך תרמילים רבים של גז מדמיע ושל אש חיה.

שאלות:

• מדוע לא ניסו מפקדי המשטרה במקום להידבר עם מנהיגים מקרב הציבור ומדוע דחו את פניות מנהיגים אלה אליהם?
• מדוע לא קראו השוטרים קריאות אזהרה לפני תחילת הירי?
• מהעדויות עולה כי הצעירים שיידו אבנים עמדו במרחק רב מהשוטרים, וכי לא נשקפה סכנה לשוטרים. מי הורה לפתוח באש חיה במצב זה והאם נקטו צעדים נגדו?
• מוחמד אחמד ג`בארין נהרג כתוצאה מירי בגבו. ברור שלא נשקפה לשוטרים או לכל אדם אחר סכנה מפניו. האם אותר השוטר שירה בו והאם ננקטו צעדים נגדו?

עכו העתיקה 2.10.00
מפקד משטרת עכו: "לירות בכל מה שזז"

אחסאן רייס, עד ראייה: "ביום שני 2.10.00 בסביבות שעה 13:30 עמדתי עם מספר חברים ליד בנק דיסקונט מול מסגד אלגזאר בעכו העתיקה. שם עמדו מספר שוטרים. שניים במדים בצבע ח`אקי חמושים ברובים מהם ירו גז מדמיע בנוסף לשני שוטרים אחרים במדי מג"ב חמושים בנשק ממנו יורים כדורי גומי על קומץ של בחורים מן הצד השני. עם השוטרים היה מפקד תחנת המשטרה בעכו במדים כחולים ועל ראשו חבש קסדה ושמו רוני עטיה. אני מכיר אותו בהיותו מפקד המשטרה בעיר.
ברגע מסויים שמעתי את המפקד עטייה נותן הוראה לשוטרים "לירות בכל דבר זז!" ברגע זה התערב ראש העיר שמריהו בירן וביקש מרוני עטייה שלא לירות "אני מבקש ממך לא לירות". עטייה השיב לראש העיריה: "אני בתפקיד ואתה מפריע לי" וראש העיר שתק. ברגע זה התערבתי ואמרתי למפקד עטייה: "אבל מה זה לירות בכל דבר זז? תן לנו הזדמנות לטפל בנושא". תשובתו של עטייה היתה: "אתה עצור" . אכן הגיעו שני שוטרים בכחול ולקחו אותי אל התחנה למשך חצי שעה. חזרתי למקום אחרי חצי שעה ראיתי את האמבולנס עומד ליד המשטרה ונמנע ממנו להתקרב כדי לקחת את הפצועים. האמבולנס שייך למגן דוד אדום.@22@

שאלות:
האם נחקר מפקד משטרת עכו לגבי הוראתו לשוטרים? אילו צעדים ננקטו נגדו?

עראבה 2.10.00
שימוש בכוח מופרז, לרבות ירי קליעים חיים, נגד מפגינים ומיידי אבנים, בלא שנשקפה סכנת חיים לשוטרים. שני צעירים נהרגו מירי השוטרים, בנסיבות חמורות במיוחד.

בשעות הצהריים התקהלו מפגינים רבים על הכביש בכניסה הצפונית לעראבה. הם חסמו את הדרך המובילה לוואדי סלמה וקראו סיסמאות מחאה.
סמוך לשעה 14:30 הגיעה ניידת משטרה מדרך עפר ליד הצומת, מכיוון המזבלה. שוטר שישב ליד הנהג ירה באקדח לעבר המפגינים, דרך חלון המכונית. המפגינים הסתתרו בין הסלעים שבצדי הדרך והניידת המשיכה בנסיעה. כעבור דקות אחדות הגיעו, מאותה דרך עפר, שני ג`יפים ועצרו על הכביש, כ-20 מ` מצפון למפגינים. כמה מאות מטרים מהם, במעלה הכביש עמדו 5-6 שוטרים, במדים כחולים וירו גז מדמיע וכדורי גומי לעבר המפגינים. אחד העדים דיווח: "השוטרים והחיילים התחילו ללעוג למפגינים על שאינם מצליחים לפגוע בהם עם האבנים, תוך שהם ממשיכים לירות גז וכדורי גומי."@23@

עלאא נסאר נורה בפניו

לפי עדי ראיה, בסביבות השעה 15:00 הגיע ג`יפ מסוג "טויוטה" או דומה לו, בצבע ירוק, שעליו כתוב "סיור כפרי". הג`יפ עצר על הכביש, וירדו ממנו 3-4 שוטרים במדי חאקי וכובעי מצחייה. הם נשאו בידיהם רובים מכוונים כלפי המפגינים. הם התקרבו אל המפגינים ואז התחילו לרוץ. המפגינים התרחקו, חלקם על הכביש וחלקם בצדי הכביש, בין העצים. לא היה יידוי אבנים בשלב הזה. כשהיו במרחק של כ- 20 מטר מהמפגינים, קפצו שניים מהצלפים מעל המעקה ורצו מערבה, בתוך מטע הזיתים, בעוד שני חבריהם המשיכו לרוץ על הכביש לעבר המפגינים.
לדברי עד ראיה: "אחד המפגינים, בחור צעיר, רץ ועבר את דרך הכורכר שמובילה אל המזבלה, לכיוון דרום מזרח. הוא נעמד בין מספר סלעים והסתכל לכיוון ממנו הגיע, כלומר לכיוון צפון. פתאום שמעתי קולות ירי מבין עצי הזית וראיתי אותו נופל. שמעתי מספר יריות נפרדות, לפחות שלוש. אחר כך שמעתי מספר יריות נוספות מכיוון אחר, איני בטוח מאיזה כיוון. שניות לאחר מכן ראיתי שלושה שוטרים במדי חאקי, הולכים חזרה בין עצי הזית לכיוון הכביש. הם היו כ-50 מטרים מהמקום בו אני ישבתי וכ-20 מטרים מהמקום בו נפל הבחור. ראיתי שהם חזרו למקום בו עמדו השוטרים במדים הכחולים. צעקתי בערבית "הבחור נפגע" ורצתי למקום בו הוא שכב. ]…[ אחר כך התברר לי שזה עלאא נסאר, בנו של חאלד מנסור נסאר."@24@ עלאא נסאר מת מפציעתו.

אסיל עאסלה נורה בעורפו מקרוב, כשהוא שוכב על הקרקע

אסיל עאסלה נורה ממש בסמוך להריגתו של עלאא נסאר. הוא ישב בצד הכביש וצפה בעימות, אך לא לקח חלק בו. אחד העדים, שראה אותו זמן קצר קודם אמר: "ראיתי את אסיל יושב על האדמה, מאחורי הגבהה שלצד הכביש, ומסתכל על המתרחש. אני זוכר שחשבתי שאסיל נראה כמו עיתונאי שבא לסקר את האירוע." שלושה מהשוטרים שהגיעו בג`יפ רצו לכיוון המקום בו ישב אסיל וכנראה שרק אז הוא הבחין בהם.
במרחק של שלושה מטרים מן המקום בו תפסתי מחסה, הבחנתי באסיל עאסלה ]…[ מתחת לאחד מעצי הזית, ובאותם רגעים התקרבו אליו שלושה שוטרים בריצה ותוך כדי מנוסתו מפניהם השיגו אותו הוא נפל ארצה וירו בו תוך כדי שכיבתו על הקרקע.
אני מצהיר בזה, כי ראיתי במו עיני את פעולת הירי של השוטרים בעורפו של אסיל עאסלה, ולאחר מכן השוטרים עזבו את המקום. אחרי עזיבת השוטרים, ניגשתי לאסיל שאמר "קטלוני", כלומר: רצחו אותו.
אני מצהיר בזה כי הקהל שהיה על הכביש לא נקט בכל פעולה אלימה כנגד הכוח המשטרתי שעמד במרחק כשלוש מאות מטר, חוץ מסיסמאות מחאה. כמו כן, אסיל עאסלה לא נקט בכל פעולה אלימה נגד אותם שלושה שוטרים שביצעו את הירי כלפיו.
אני מציין בהקשר זה ומדגיש כי הוא ניסה לברוח מהם, ולמרות זאת הוא נורה מאחור כאשר היה במצב של שכיבה. אני מצהיר כי הייתי בקשר עין מתמיד עם אסיל, מן הרגע שהגעתי למקום, עובר להגעת שלושה השוטרים וכלה בפעולת הירי בו, ואני מדגיש כי לא היתה כל פעולה שיש בה אלימות כנגד השוטרים מצידו של אסיל.
אני מצהיר כי כאשר התקרבתי אל אסיל לאחר שנורה, השוטרים שביצעו את הירי באסיל ירו שוב ופגעו בו בשנית כאשר הייתי סמוך אליו ]…[ ."@25@

מעדותו של סגן ראש מועצת עראבה@26@ עולה כי ב-1.10 הידברות של הנהגת היישוב עם מפקד משטרת משגב הביאה להשגת פתרון מוסכם ולהפסקת ההתנגשויות. למחרת נכח במקום מפקד לא-מוכר לתושבים אשר דחה את נסיונות המנהיגות המקומית להביא להתרחקות הדדית ולהפסקת האלימות. על-פי עדותו: "ביקשנו מאנשים להפסיק לזרוק אבנים כדי שנוכל לדבר עם הכוח ]…[. כשהגענו ראינו שאנחנו לא מכירים כלל אף אחד מהחיילים או מפקדים אף אחד לא היה מאזור משגב ]…[. ראש המועצה דיבר עם מפקד הכוח המשטרתי. כשראש המועצה הציג עצמו וביקש לדבר איתו הניח את ידיו על אוזניו והתחיל לדבר ואמר "אני נותן כאן פקודות ולא שומע פקודות. הפקודה שלי שכולם ילכו הביתה לא רוצה לראות כאן אף אחד".
אביו של אסיל, חסן עאסלה, היה עד לאירוע: "אנשים נוספים רבים הגיעו למקום מהכפר. ביניהם ראיתי את בני אסיל שבלט בחולצתו הירוקה ובקומתו הגבוהה. ראיתי שהוא התיישב בצדו המערבי של הכביש, ליד עץ זית, במרחק של כ- 40 מטר מהמקום בו אני עמדתי.
]…[ לפתע ראיתי ששלושה מלובשי מדי החאקי קמו במהירות והתחילו לרוץ במורד הכביש לעבר המפגינים, כשהרובים שלהם שלופים ומופנים אל המפגינים. היריות המשיכו כל הזמן ואיני יודע מי ירה האם רק לובשי מדי החאקי שנותרו שכובים על הכביש או גם לובשי מדי החאקי שרצו לכיוון המפגינים.
ראיתי שאסיל עדיין יושב לצד הדרך וצופה במפגינים כשגבו אל לובשי מדי החאקי. צעקתי אליו שיקום ויחזור אחורה, אלי. ראיתי שהוא שמע אותי והתחיל לקום אבל באותו הרגע כבר התקרבו אליו שלושה מלובשי מדי החאקי שרצו לכיוון המפגינים. ראיתי את אסיל רץ כ- 10 מטר לכיוון העצים ואז ראיתי ששלושת לובשי מדי החאקי השיגו אותו והקיפו אותו ואז ראיתי כיצד אחד מהם הניף את הרובה שלו והכה את אסיל בקת הרובה על גבו. מעוצמת המכה אסיל נפל קדימה על האדמה בין העצים. לא ראיתי אותו יותר אבל שמעתי אותו צועק "אבא אבא". כעבור שניות שמעתי קול של יריה מבין העצים וראיתי את 3 לובשי מדי החאקי עוזבים את המקום. אני זוכר שהתפלאתי איך זה שהם עוזבים ולא לוקחים את אסיל איתם ואז הבנתי את שקרה והתחלתי לצעוק "אסיל הבן שלי הלך".
התעלפתי והתעוררתי כעבור מספר דקות לאחר שאנשים שפכו עלי מים. שאלתי על אסיל אבל לא ענו לי ורק לאחר זמן מה האנשים אמרו לי שלקחו את אסיל למרכז רפואי אל-חיאת בסח`נין."

שאלות:

• האם אותרו השוטרים שירו למוות בעלאא נסאר ובאסיל עאסלה? אילו צעדים ננקטו נגדם?
• התנהגותו של מפקד הכוח שנכח בעראבה ב-2.10 נוגדת בבירור את הנוהל המשטרתי המקנה עדיפות להידברות על-פני שימוש בכוח, ושונה מגישתו של מפקד משטרת משגב, שהיה במקום יום קודם. האם ננקטו צעדים נגדו בעקבות התנהגותו והתוצאות הקטלניות של פעולת המשטרה בעראבה באותו יום?

סכ`נין 2.10.00
שימוש בכוח מופרז, לרבות ירי קליעים חיים, נגד מפגינים ומיידי אבנים, בלא שנשקפה סכנת חיים לשוטרים. צלף ירה בצעירים שניסו להימלט ובאחרים שניסו לסייע לחבריהם הפצועים. שני צעירים נהרגו מירי השוטרים.

בשעות הצהריים התקהלו צעירים בכניסה המערבית של העיר סכ`נין, מצפון לרחוב הראשי ועל הכביש עצמו. שוטרים ירו לעברם כדורי גומי. השוטרים לא קראו למפגינים להתפזר, השוטרים לא נקטו אמצעי מיגון למניעת כניסה לסכנת חיים, כגון חבישת קסדות ואחיזה במגיני פיברגלס ועשו שימוש מועט – אם בכלל – באמצעים חמורים פחות כגון גז מדמיע.
שוטר יחיד@27@, במדים כחולים וללא קסדה או אמצעי מיגון אחרים, התייצב מול המפגינים, על גבעה המרוחקת מהם כ- 150-200 מ`, כיוון רובה לעבר המפגינים וירה, כאשר מדי פעם מופיע מאחוריו שוטר אחר, אף הוא במדים כחולים, והחליף את נשקו. במקרה אחד הופיע שוטר מאחורי הצלף והושיט לו טלפון נייד. הוא דיבר כמה דקות ושב לאותה עמדה.
הצלף ירה כאשר לא היה נתון בסכנת חיים, בתחילה כדורי מתכת מצופים גומי ולאחר מכן תחמושת חיה, לעבר אנשים שניסו להסתתר והמשיך לירות לעברם כשניסו להימלט מזירת האירוע ואף כאשר ניסו לפנות פצועים במצב קשה. אחד העדים מסר "הייתי במקום בין שעה לשעה וחצי ולא ראיתי אף רימון גז שנורה לעברנו. גם לא היה ניסיון לפנות אותנו באמצעות רמקולים. להיפך, ראיתי את השוטר יותר מפעם אחת מתגרה במפגינים, עושה סימנים בידיים, מקלל את המפגינים. שמעתי אותו אומר: "הנביא מוחמד חזיר".@28@

וליד עבד אל מנעם אבו סאלח נפגע מירי כדור חי במותנו ומת אחר כך מפצעיו

קבוצת מפגינים ניסתה לסגת לעבר השטח הבנוי של העיר. אחד מהם, וליד עבד אל מנעם אבו סאלח, נשמע צועק ונפל, בהיותם במרחק כ- 250-300 מטר מהשוטר. לחבריו שחשו לעזרתו התברר שהוא נפגע במותן שמאל. השוטר התחיל לירות ירי מסיווי לעבר המקום שווליד נפל. לדברי עד: "דקות ספורות אחר כך פסק הירי לעברנו אך ראיתי שהשוטר מכוון את הרובה לעבר מפגינים אחרים שהיו מימיני. ראיתי שהשוטר יורה בכל מפגין שניסה לצאת ממחבואו."@29@ רק לאחר שנפסק הירי הובהל הפצוע באמבולנס למרכז הרפואי חיאת בעיר סכ`נין. לאחר מכן הועבר לבית החולים בנהריה במצב אנוש ושם נפטר.

עימאד ג`נאים נהרג מירי כדור חי שחדר למצחו

דקות ספורות אחרי הפגיעה בווליד, נפגע עימאד ג`נאים מכדור שחדר למצחו ויצא מעורפו. בחור נוסף נפגע בפניו מכדור מתכת מצופה גומי. למרות שהשוטר המשיך לירות לעברם בעודם מנסים לפנות את הפצועים הצליחו הצעירים להעביר את עימאד אל הכביש, משם העביר אותו אמבולנס למרכז הרפואי חיאת בסכ`נין ומשם לבית החולים בנהריה, שם נקבע מותו.
על-פי עדותו של מוצטפא אבו ריא, ראש עירית סכ`נין@30@ במהלך העימות פנה למפקד משטרת משגב, גיא ריף, וביקשו להרחיק את השוטרים אך לא נענה. מאוחר יותר הגיע לתחנת המשטרה עם נציגי ציבור אחרים שם ביקשו מקצין משמר גבול שהיה במקום שהמשטרה תצא כדי שיוכלו להשתלט על המפגינים אך נענו: "קודם תרחיקו את המפגינים ואחר-כך אנחנו נתרחק".

שאלות:

• מהעדויות עולה כי צלף שהוצב מול המפגינים ומיידי האבנים ירה במשך זמן רב, כאשר לא נשקפה סכנת חיים לו או לשוטרים אחרים. הצלף מתואר בפירוט בעדויות. האם אותר? אילו צעדים ננקטו נגדו?
• אילו צעדים ננקטו נגד המפקד שהיה אחראי להצבת הצלף?

נצרת 2.10.00
איאד לואבנה נורה למוות בחזהו

בין 15:00- 16:00 בשכונה המזרחית של נצרת התעמתו צעירים עם שני שוטרים במדי חאקי. לפי עד ראיה@31@: "המרחק בין שני הצדדים היה כ- 60 מטרים. השוטרים יורים והערבים זורקים אבנים ומרחיקים מעצמם את רימוני הגז המדמיע. אחד השוטרים התחיל לזרוק רימוני גז ביד ולא ברובה והרימון מגיע עד האמצע בין שני הצדדים. וכאשר מנסה אחד הבחורים להרחיק את הרימון יורה עליו השוטר האחר. ברגע מסוים ניגש איאד בסתר מצד שמאל בניסיון להרחיק את רימון הגז אשר זרק השוטר לעברנו, חששתי שזו שיטה לפיתוי כדי להתקרב אליהם, כל מי שהיה שם הזהיר את איאד מחשש שהשוטר האחר יירה בו. הרימון היה במרחק של כ-20 מ` מן השוטרים. איאד שם את ידו על אפו והתקרב במהירות אל רימון הגז כדי להרחיקו מאיתנו, פתאום ירה בו השוטר השני. איאד נפגע, שם את ידו על חזהו ורץ לכיוון שלנו למרחק של ארבעה או חמשה מטרים שם הוא נפל. שדה הראיה בינינו לבין השוטרים היה צר מאוד, הם זרקו את הרימון בדיוק לנקודה הנוחה להם לירות. רצתי עם אחרים לכיוון איאד לחלץ אותו, ואנשים אחרים התחילו לחפש מכונית להעבירו לבית החולים, השוטרים המשיכו לירות עלינו עד שהעברנו אותו לאוטו."
לואבנה נפגע מכדור חי שחדר לחזה בצד שמאל ופגע בשריר הלב.
גופתו של איאד לואבנה הובאה למסגד אלסלאם משם יצאה תהלוכה. לפי עדותו של סגן ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, כשהגיעה התהלוכה לכיכר המעיין, פתחה המשטרה באש חיה ממרחק 30 מ` לעבר המשתתפים בתהלוכה, ללא אזהרה וללא שום התגרות מצידם. המפגינים נמלטו לכל עבר, כשרבים נפצעים מהירי. המשטרה הקיפה את בניין אלצדאקה (מול הכיכר) אליו נמלטו חלק מהפצועים, וסירבה במשך כשעה להרשות לאמבולנסים להיכנס כדי לחלץ את הפצועים.

שאלות:

• בעת שנורה איאד לואבנה לא יידה אבנים לעבר השוטרים. אם אכן ניסה להשליך חזרה לעבר השוטרים רימון גז שהשוטרים זרקו לעברו, לא נשקפה סכנה לשוטרים מצידו. מדוע ירו בו?
• מדוע פתחה המשטרה בירי לעבר משתתפי תהלוכת האבל?
• אילו צעדים ננקטו נגד האחראים על הירי ועל מניעת כניסת אמבולנסים לפינוי פצועים?

מרלין רמדאן נפצעת מירי שוטרים על מכוניתה

מרלין רמדאן ובעלה, ד"ר עאמר רמדאן, נסעו לביתם בסביבות השעה 20:30-21:00, הכביש הראשי היה חסום על-ידי מכליות אשפה לכן פנו לדרך צדדית באזור המעיין. לא היו סימנים כלשהם המעידים על הימצאותם של כוחות משטרה ברחוב. לפי עדותה:
"לפתע חיילי משמר גבול ואנשי יחידה מיוחדת (לבוש חאקי) פתחו עלינו באש. היו יריות מכל עבר. לפני הירי אף שוטר או חייל לא הזהיר אותנו. אף אחד לא הורה לנו לעצור. אף אחד מהשוטרים לא צעק להזהיר אותנו. גם לא פנו אלינו ברמקולים או בכל דרך אחרת. אפילו לא ניסו לעצור את הרכב באמצעות ירי על הגלגלים או על השמשה האחורית. הם ירו ישר עלינו.
כשהרכב נעצר ראיתי 3-4 חיילי משמר גבול מצד ימין ועוד 3-4 חיילים מהצד של בעלי שנהג ברכב. בעלי לא נפצע מהירי. ביקשו מבעלי לצאת מהאוטו ולשכוב ארצה. בעלי יצא וישב על הכביש. הם לא הסתפקו בזה וצעקו שוב: "תשכב ארצה" וכך היה. הצמידו את הרובה על ראשו ושאלו אותו: "מי אתה ומה אתה עושה פה". השיב שהוא רופא ושהיינו בדרכנו הביתה. הם חזרו שוב ושוב על אותן שאלות. הוא אמר להם: "אשתי נפצעה והיא מדממת. חייבים להעביר אותה לבית חולים". אז אחד החיילים אמר שהאישה פצועה.
הורידו אותי מהרכב לאחר שאיבדתי כמות גדולה של דם ופניי החווירו. בעלי התקשר לאמבולנס נט"ן (ניידת טיפול נמרץ), אך הם סירבו להיכנס לנצרת. אמבולנס רגיל העביר אותי לנצרת עילית ומשם נט"ן העביר אותי לבית חולים.
כשחיילי משמר גבול הוציאו אותי מהרכב אמרו לי בציניות: " לא לפחד. זאת פציעה חיצונית…".
בבדיקת הרכב התברר שירו עלינו לא פחות מ-18 כדורים חיים. חיילים ירו מכל הכיוונים. היו שם לפחות 10 חיילים ואנשי יחידה מיוחדת.
חדרו לגופי 4 כדורים. שניים ביד שמאל. אחד בכתף ימנית. כדור אחד ממש שיפשף את בית החזה, וכדור שעדיין נמצא ביד שמאל, ושלא אובחן על-ידי הרופאים. בקרוב אעבור ניתוח להוצאת הכדור.
זה היה יום קשה מאוד שלעולם לא אשכח. אי אפשר לתאר את הברוטאליות של החיילים במילים."@32@

שאלות:
מהעדות עולה שהשוטרים המתינו במארב ופתחו באש על מכונית פרטית, תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וללא כל הצדקה.

• אילו צעדים ננקטו נגד היורים ומפקדיהם?
• לכשהתברר שמרלין רמדאן פצועה וזקוקה לטיפול רפואי, מדוע לא דאגו השוטרים לפינויה המיידי לבית-חולים?

עכו העתיקה 3.10.00
מ.מ.ח., קטין בן עשר וחצי, נלקח לתחנת המשטרה וסופג מכות ואיומים

15:00 בערך, בקרבת כיכר פרחי בעכו העתיקה היה יידוי אבנים לעבר שוטרים. מ.מ.ח., בן עשר וחצי (יליד 12.4.90): "השוטרים התחילו לרדוף אחרי ילדים בני גילי, ברחתי מן המקום עם כל הילדים. אחד מהם תפס אותי, הוא לבש מדים אזרחיים חולצה לבנה עם נעלי ספורט היי-טק, כמו שלי, הוא קרח עם משקפיים ושמו יורם. הוא לקח אותי אל תחנת המשטרה, בוסתן אלבושא. בדרך הוא היכה אותי במקל שהיה בידו מכה אחת על ראשי, כאבה לי מאוד מספר ימים, ומכה שניה על הרגל השמאל למטה כמה סנטימטרים מעל הנעליים.
בתחנת המשטרה בכיתי, אחד השוטרים בכחול אמר לי בערבית, אבל הוא יהודי: "אין אבא אין אמא" ולקחו אותי לתחנה המערבית. שם שאל אותי שוטר בכחול שמו מופיד: "מי אמר לך לידות אבנים"? אמרתי שלא ידיתי אבנים אני רק חזרתי מאצל סבתא, הוא רשם את דברי. שם היה שוטר אחר צבע עורו לבן, שמן וקרח, לבש מדים ח`אקי הוא אמר למופיד: "תן לו מכות כאן וכאן וכאן וכאן" הילד הצביע על הכתף הימנית וכתף השמאלית, על איזור שברגליים ]מעל הברך. א.ס.[
פחדתי מאוד שהוא יכה אותי, בכיתי והשוטר השמן שוב אמר לי: "אין אבא ואין אמא, אתה תישאר כאן שנה". הושיבו אותי על כסא עד שעה שש בערב כאשר הגיעה אמא ולקחה אותי, פחדתי כל הזמן שיעשו לי משהו, פחדתי מאוד."@33@

שאלות:

• קטין מתחת לגיל 12 הוא מתחת לגיל האחריות הפלילית ואין לחקור אותו כחשוד. מדוע נלקח מוחמד חסון לתחנת המשטרה והוחזק בה שעות אחדות, ללא ליווי הוריו?
• האם נחקרו השוטרים המעורבים (המתוארים בפירוט בעדות ואין קושי לאתרם) ואילו צעדים ננקטו נגדם?

כפר מנדא 3.10.00

במהלך ה-1 וה-2 באוקטובר היו בכפר מנדא עימותים בין צעירים לבין המשטרה. תושבי כפר מנדא חסמו את הכניסה לכפר בצמיגים בוערים ויידו אבנים לעבר כוחות המשטרה שהגיעו למקום. המשטרה הגיבה בירי גז מדמיע, כדורי מתכת מצופי גומי ואש חיה. ב-1.10.00 נפצעו כ-14 איש, רובם