הזכות שלא להיות נתון לעינויים - האגודה לזכויות האזרח בישראל

מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996

מבוא

זכותו של אדם שלא להיות חשוף לעינויים היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, זכות העומדת בשורה אחת עם זכותו של אדם לחיים ואיסור העבדות, והיא חלק מרכזי של זכותו לשמירה על כבודו כאדם.

מהם עינויים?

לפי ההגדרה המקובלת במשפט הבינלאומי, עינויים הם:
"מעשה אשר באמצעותו נגרם במכוון לאדם כאב או סבל חמורים, בין גופניים ובין נפשיים, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו, או נחשד בביצועו, הוא או אדם שלישי, או להפחיד או לאנוס אותו או אדם שלישי; או מכל סיבה ששורשיה בהפליה מכל סוג שהוא, מקום שכאב או סבל כאמור נגרמים בידי, או באישור, או בהסכמה שבשתיקה של עובד ציבור, או אדם אחר הממלא תפקיד רשמי, או בשידולו. אין הוא כולל כאב או סבל הנובעים מעיצומים על-פי חוק, טבועים בהם או נלווים אליהם."¹

במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי, שישראל נתונה בו מאז הקמתה, מבצעים אירגונים פלסטיניים, בצד פעולות של מרי אזרחי, פעולות טרור קשות נגד חיילים ונגד אזרחים חפים מפשע בשטחים, בתוך תחומי מדינת ישראל ובחו"ל.

מדינת ישראל פועלת נגד ארגוני הטרור בדרכים שונות, ובין היתר באמצעות שירות-הביטחון-הכללי (השב"כ), שהוא הגוף העיקרי המופקד על סיכול פעילות חבלנית עוינת ועל חקירת חשודים בפעילות כזו. מאז פרוץ האינתיפאדה בשטחים בדצמבר 1987 עלה במידה ניכרת מספר הנחקרים על-ידי השב"כ, והגיע, לפי הערכות, לכ- 5,000 איש בשנה.

מתוך הנחה, שהנחקרים נחושים שלא לגלות מידע ממניעים אידיאולוגיים, מפעיל השב"כ בחקירת פלסטינים אמצעים גופניים ונפשיים חריפים, שנועדו לשבור את התנגדותו של הנחקר ולסחוט ממנו מידע או הודאה. חלק ניכר מאמצעים אלה עולה בקנה אחד עם הגדרת עינויים (ראו לעיל).

איסורים בינלאומיים

האיסור על עינויים נכלל בשורה של מסמכים בינלאומיים, ביניהם:
א. סעיף 5 של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", שקיבל האו"ם ב10- בדצמבר 1948².
ב. אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן³.
ג. סעיף 5 של "כללי התנהגות לאנשים הממונים על אכיפת החוק", שקיבל האו"ם ב- 17 בדצמבר 1979⁴.
ד. האמנה נגד עינויים ונגד יחס או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים (ראו ציטוט לעיל).

לפני 11 שנים (בדצמבר 1984) אימצה עצרת האו"ם את "האמנה נגד עינויים ונגד יחס או עונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים", שנועדה לגייס מאמץ בינלאומי למניעת עינויים. על המדינות המצטרפות לנקוט בין השאר צעדים תחיקתיים, לרבות בתחום הפלילי, ולקבוע בחוק עונשים, שישקפו את אופיין החמור של העבירות. האמנה שוללת כל צידוק לעינויים. פקודה של ממונה או רשות ציבורית אינה יכולה להצדיק עינויים, והאמנה מוסיפה וקובעת, כי נסיבות חריגות כלשהן אינן יכולות לעמוד כצידוק לעינויים.

ברבות מהמדינות החתומות על האמנה – ביניהן כאלו המתמודדות עם טרור רצחני – נחקקו חוקים נגד עינויים, ונקבעו עונשים מרתיעים למפירי החוק: בבריטניה, המאוימת על-ידי טרור מצד המחתרת האירית, העונש המרבי על מענים הוא מאסר עולם; גם בארצות הברית צפוי מי שיורשע בעינויים לעונש של מאסר עולם; בצרפת העונש הוא עשרים שנות מאסר; בהולנד – 15 שנים; בניו-זילנד ובקנדה – 14 שנים; ובמקסיקו – 12 שנים.

ישראל, כרוב מדינות המערב, חתמה על האמנה (באוקטובר 1986) ואישררה אותה (באוגוסט 1991), והתחייבה בכך, כלפי כל שאר המדינות החותמות, ליישם את הוראות האמנה ולעגן אותה בחוק הישראלי.

רק לפני כשנה (בפברואר 1995) החלו להכין במשרד המשפטים חוק, שיאמץ את הוראות האמנה נגד עינויים (ראו להלן – הדין בישראל). הצעת החוק אושרה בוועדת השרים לחקיקה, אך טרם הוגשה לכנסת. בינתיים – בניגוד להתחייבותה קבל עם ועולם – ממשיכה מדינת ישראל לעשות שימוש בעינויים, ולהפעיל שיטות חקירה אכזריות ומשפילות כלפי מאות נחקרים מדי שנה, ונתונה בשל כך לביקורת חריפה מצד הקהילייה הבינלאומית.

הדין בישראל

כללי

סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע:
"אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם."

עינויים פוגעים בהכרח בכבוד האדם ועומדים בסתירה מוחלטת לחוק היסוד.

האיסור על עינויים עולה גם מחוק העונשין, האוסר על כל אדם – לרבות חוקר מטעם המדינה – סחיטה בכוח או באיומים, תקיפה, גרימת חבלה וסיכון חיי אדם⁵. אולם, אין בחוק הישראלי איסור מפורש על עינויים.

הגנת הצורך

על-פי-רוב, כאשר טוענים כי אנשי שב"כ עוברים על חוק העונשין בשל שימוש בכוח מופרז במהלך חקירה, עולה הטיעון של "הגנת הצורך". לפי החוק הישראלי⁶ – אם קיימות נסיבות מסוימות, שבהן, כדי למנוע היווצרותה של רעה גדולה יותר, אדם נוקט מעשה שיש בו הסבת רעה, אבל המעשה דרוש באופן מיידי למנוע את הסכנה, לא היתה דרך אחרת למנוע אותה, והמעשה היה סביר לשם מניעת הפגיעה – תעמוד לו "הגנת הצורך". לא מדובר על מתן הרשאה מראש לשימוש באמצעים מסוימים, אלא שאם יהיה שימוש בהם – ובדיעבד יסתבר שהיתה הצדקה לשימוש זה – האדם לא יישא באחריות פלילית.

לדוגמא: אם אדם פורץ לבית שבקרבתו פרצה אש, מתוך כוונה לחלץ ממנו ילדים הנמצאים בבית לבדם, יוכל אותו אדם לטעון, אם יועמד לדין, שפעל בתנאים של "צורך". עם זאת, לא יעלה על הדעת לחוקק חוק המתיר מראש לפרוץ לבתים.

הגנת הצורך נועדה, אם כן, לפטור מאחריות אזרחים לגבי סיטואציות יוצאות דופן, חריגות ובלתי ניתנות להכללה מראש. הגנה זו אינה צריכה להוות מקור להפעלת סמכות חוקרי השב"כ או אנשי רשות שלטונית אחרת⁷.

"פצצה מתקתקת"

הטיעון הנפוץ ביותר להצדקת עינויים הוא טיעון הפצצה המתקתקת. מדובר במקרה שבו כוחות הביטחון חוקרים אדם, שידוע לו היכן נמצאת פצצה, העומדת להתפוצץ תוך זמן קצר. האם מוצדק לענות אותו על-מנת להציל את חייהם של אנשים רבים, העלולים להיפגע מהתפוצצות הפצצה?

התשובה לשאלה זו מורכבת: ראשית, לעולם אין יודעים בוודאות, שהנחקר אוצר בליבו מידע חיוני לסיכול "הפצצה המתקתקת". התוצאה היא, במקרים רבים מאוד, עינוי חפים מפשע. שנית, אין כל ערובה שעינויים יוציאו מהנחקר מידע מהימן, ויובילו לניטרול ה"פצצה המתקתקת". שלישית, במצב שבו נתונה ישראל אפשר לטעון, כי עצם קיומם של ארגוני טרור, המבקשים לבצע פיגועים הוא בגדר "פצצה מתקתקת". ה"פצצה המתקתקת" הופכת מאיום מיידי, מוחשי ונדיר לחיי אדם, למצב שכיח וקבוע.

הטיעון בדבר פצצה מתקתקת שימש במשך השנים להצדיק עינויים במקרים רבים מאוד, בהם לא היה כל קשר בין החשד המיוחס לנחקר (כגון מתן מחסה לאנשים הקשורים לארגון טרור) לבין סכנת נפשות מיידית הנשקפת מהנחקר עצמו.

אכן, ייתכן שבמקרים נדירים, כאשר חוקר הפעיל אמצעים אלימים במהלך חקירה, לאחר שהיו בידו ראיות אמינות, לפיהן בידי הנחקר מידע העשוי למנוע סכנת מיידית ומוחשית לחיי אדם, ולאחר שנעשה ניסיון רציני להוציא ממנו את המידע באמצעים חוקיים, יוחלט בדיעבד שאכן התקיימו נסיבות מסוג של "פצצה מתקתקת", ושאין הצדקה להעמיד את החוקר לדין. אבל כאמור, מקרים אלה הם נדירים, ונופלים בקטגוריה של מצבים, בהם נדרש איש כוחות הביטחון להפעיל שיקול דעת עצמאי.

תיקוני חקיקה

אישרור האמנה הבינלאומית נגד עינויים (1991) וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) העלו במשנה תוקף את הצורך לקבוע בחוק הישראלי איסור מפורש על עינויים, ולהגדיר – בחוק – את סמכויות השב"כ⁸.

ביוזמת שר המשפטים, דוד ליבאי, הוכנו במהלך 1995 במשרד המשפטים שתי הצעות חוק במגמה לתת מענה לבעיה זו. הראשונה – הצעה לתיקון חוק העונשין, שנועדה להתאים אותו להוראות האמנה נגד עינויים, ולקבוע בו איסור על עינויים. השנייה – הצעת חוק שירות הביטחון הכללי, שנועדה להסדיר בחוק את פעולות השב"כ.

יש לברך על עצם הכוונה לאסור במפורש בחוק על עינויים ולהגדיר בחוק את סמכויות השב"כ. אולם בחינת הנוסח המוצע של שתי ההצעות מעוררת חשש כבד שמדובר, למעשה, במתן הכשר חוקי לעינויים.

1) הצעת חוק העונשין (תיקון – איסור העינויים)

הוועדה לבדיקת חקיקה נגד עינויים, שהוקמה במשרד המשפטים בראשות היועץ המשפטי לממשלה, המליצה להוסיף לחוק העונשין איסור מפורש נגד עינויים על ידי עובד ציבור ועונש כבד על מענים⁹. ואולם, הגדרת העינויים שהציעה הוועדה סטתה באופן מהותי מזו שבאמנה נגד עינויים (ראו לעיל). בתיקון המקורי שהוצע נאמר:
"עינויים" – כאב או סבל חמורים, בין גופניים ובין נפשיים, למעט סבל או כאב הנובעים מעצם טיבם של אמצעי חקירה או ענישה על-פי דין. (הדגשה שלנו).

במלים אחרות, הוצע לקבוע בחוק, שאם הכאב והסבל החומרים נגרמים על-פי דין, כלומר בהתאם לתקנות המפרטות את שיטות החקירה המותרות (ושכמובן יהיו סודיות) – הם אינם מוגדרים עינויים ולכן הם מותרים. כמו כן, סבל או כאב שאינם חמורים, גם אם אינם נגרמים על-פי דין, אינם עבירה של עינויים.

בעקבות ביקורת חריפה שנמתחה על הצעה זו, על ידי ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים, תוקנה הגדרת העינויים בהצעת החוק, ובנוסח שאושר על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, בחודש פברואר 1996¹⁰, נאמר,
"עינויים" – כאב או סבל חמורים, בין גופניים ובין נפשיים, למעט כאב או סבל הנובעים מעצם טיבם של עיצומים על-פי דין. (הדגשה שלנו)
הביטוי "עיצומים על-פי דין" הוא עמום בהשוואה למקבילו האנגלי (lawful sanctions"") שבאמנה נגד עינויים, ויש עדיין מקום לחשש מפרשנות שתרוקן את איסור העינויים מתוכן אמיתי.

הצעת החוק, שאושרה על-ידי ועדת השרים, אף כוללת הצעה לפסול
כראיה כל הודאה של נאשם אם נגבתה ממנו באמצעים פסולים¹¹.
לפי הצעת החוק, לא תתקבל כראיה הודאה של נאשם אם ניתנה לאחר שנקטו כלפיו "אחד האמצעים הפסולים האלה: יחס בלתי אנושי, אלימות של ממש, עינויים גופניים, עינויים נפשיים, השפלה קשה או איום באחד מאלה".
הצעה זו משפרת במידה ניכרת את הדין הקיים בעניין קבילות הודאות, אבל היא מכשירה, למעשה, אלימות והשפלה כאמצעי חקירה, ובלבד שהאלימות או ההשפלה אינן "קשות".

2) הצעת חוק שירות הביטחון הכללי

הצעת החוק מגדירה את יעדי השב"כ וסמכויותיו בצורה רחבה מאוד. יעדי השב"כ, לפי ההצעה, כוללים למעשה כל מה שהממשלה מגדירה כאינטרס ממלכתי חיוני¹² . הצעת החוק מעניקה לשב"כ סמכויות חקירה וסמכויות חיפוש נרחבות, ובכך פותחת פתח לפגיעה חמורה בזכויות האזרח ולניצול השב"כ לרעה על-ידי השלטון, למשל למטרות פוליטיות.

נוסף לסמכויות חקירה רגילות (דומות לסמכויות המשטרה) מוקנות לשב"כ "סמכויות חקירה מיוחדות למניעת טרור" שבמסגרתן רשאי חוקר השב"כ להשתמש גם "באמצעים שיש בהם משום הפעלת לחץ על הנחקר." הצעת החוק אינה מגדירה מהו "לחץ". בהמשך נאמר כי "אין לקבוע בכללים אמצעי חקירה הגורמים לסבל או לכאב חמור ויש להבטיח בהם את בריאות הנחקר". עם זאת, אין כל התייחסות בנוסח המוצע לאמצעי חקירה, הגורמים להשפלה או לסבל או כאב שאינם חמורים.

הכללים שיתירו את "אמצעי הלחץ" יהיו סודיים – וחסיונם ימנע ביקורת ציבורית. לאור ניסיון העבר, יש חשש מפני גלישה לאמצעי לחץ קשים ביותר. יתר על כן, הנוסח המוצע של החוק מעניק פטור גורף מאחריות פלילית לחוקר (או אפילו למשתף פעולה) שחרג מהכללים ובכך עבר עבירה פלילית¹³.

ההצעות לתיקון החוק הישראלי בעניין העינויים, לא הובאו לאישור הממשלה עדיין ויונחו על שולחן הכנסת, ככל הנראה, רק במהלך הכנסת ה- 14. אם יתקבלו הצעות החוק בנוסח המוצע, תינתן בכך גושפנקא חוקית לשימוש בכוח וגרימת כאב או סבל לנחקר במהלך חקירה. זו חריגה מפורשת מהתחיבותה של ישראל בחתימתה ובאישרורה את האמנה הבינלאומית נגד עינויים.

שיטות החקירה בישראל

על רקע המציאות הקשה של פעולות טרור מזעזעות ופגיעה בחפים מפשע שוכנעו הצמרת הפוליטית במדינה, הציבור בישראל – ובמידה רבה גם המערכת המשפטית – לראות בעינויים הכרח בל יגונה. וכך, במיוחד לאור הקשיים באיסוף מודיעין במציאות השוררת בשטחים, נוטים החוקרים (בכל רשויות הביטחון, אך במיוחד בשב"כ) להשתמש בשיטות חקירה אלימות.

במשך העשור האחרון פורסמו בישראל ומחוצה לה דוחות, הן מטעם גורמים רשמיים בישראל והן מטעם ארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם. מהדוחות הללו מצטיירת תמונה מדאיגה ביותר לגבי שיטות החקירה שמפעיל השב"כ בחקירתם של חשודים בפעילות חבלנית עוינת.

בין האמצעים המתוארים נמנים אמצעים הפוגעים בכבוד האדם (איומים, השפלה, מניעת רחצה או גישה לשירותים), אמצעי החלשה גופנית ונפשית (מניעת שינה, מניעת מזון ומשקה, מניעת אור על-ידי חבישת שק על הראש וחשיפה למוסיקה רועשת) ואמצעים אלימים (קשירה בתנוחות מכאיבות, כפיית תנוחות מכאיבות לזמן ממושך, מכות וטלטולים).¹⁴ ¹⁵

בדו"חות של גורמים ממלכתיים בישראל על חקירות השב"כ נחשפו במשך העשור האחרון שימוש שגרתי בשיטות חקירה פסולות ונורמות של דיווח שקר. למרות הצהרות של גורמים בכירים לא חל שינוי של ממש בשיטות החקירה של השב"כ ויש חשש כי גם נורמות הדיווח לא השתנו.

דו"ח לנדוי

עיזאת נאפסו, קצין צה"ל צ`רקסי, נידון בשנת 1982 ל- 18 שנות מאסר, לאחר שהורשע בבגידה וריגול. במשפט זוטא שהתנהל תוך כדי משפטו, טען כי חוקרי השב"כ גבו ממנו את ההודאה בכוח. חוקריו הכחישו את הדבר והעידו על כך בשבועה בבית הדין הצבאי. ערעורו בפני בית הדין הצבאי לערעורים נדחה. בעקבות קבלת תיקון לחוק השיפוט הצבאי, בחודש יוני 1986, קיבל פרקליטו של נאפסו רשות לערער בפני בית המשפט העליון. העירעור נסב בעיקר על המימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בתי הדין הצבאיים והעדפת עדויותיהם של עדים מסוימים על פני עדים אחרים. חקירה פנימית שנערכה בשב"כ בעקבות הגשת הערעור, אישרה כי החוקרים שיקרו בעדותם במשפט. לאור תוצאות החקירה הפנימית הסכים הפרקליט הצבאי הראשי, במאי 1987, לביטול פסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים והודה כי הודאותיו של נאפסו נסחטו ממנו באמצעים פסולים ואינן קבילות. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, פרט לעבירה קלה בה הודה נאפסו על פי הסכם עם הפרקליטות, והוא שוחרר (ע"פ 124/87).

ביוני 1987, בעקבות "פרשת נאפסו", הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת. הוועדה, בראשות השופט משה לנדוי (נשיא בית-המשפט העליון לשעבר), הגישה את מסקנותיה באוקטובר 1987 (להלן: דו"ח לנדוי).¹⁶

מדו"ח לנדוי עולה, בין היתר, כי סוגי לחץ שונים הופעלו על ידי חוקרי השב"כ נגד נחקרים, וכי מ- 1971 ואילך נהגו אנשי השב"כ להעיד עדות שקר בבתי-משפט ולהכחיש שנעשה שימוש בכוח פיסי להשגת הודאות. לגבי שיטות החקירה קבעה הוועדה בהמלצותיה כי –
"אמנם אסור שהלחץ [בחקירה] יגיע לדרגת עינויים גופניים או התעללות בנחקר או פגיעה חמורה בכבודו השוללת ממנו צלם אנוש"
אך עם זאת –
"חקירה יעילה של חשודים בפח"ע (פעילות חבלנית עויינית) לא תיתכן ללא שימוש באמצעי לחץ, כדי לגבור על הרצון העיקש שלא לגלות מידע ועל פחדו של הנחקר שיבולע לו מידי אנשי ארגונו, אם יגלה מידע… אמצעי הלחץ צריכים להתרכז בעיקר בלחץ פסיכולוגי לא אלים של חקירה נמרצת וממושכת, ובשימוש בתחבולות, כולל מעשי הטעיה. אולם כאשר אלה אינם משיגים את מטרתם, אין להימנע מהפעלת מידה מתונה של לחץ פיסי" (ההדגשה שלנו).¹⁷

שיטות החקירה והאמצעים הספציפיים בהם רשאים חוקרי השב"כ להשתמש לא פורטו בחלק הגלוי של דו"ח הוועדה, אלא בנספח סודי שצורף לו. מהחלק הגלוי של הדו"ח עולה כי הוועדה המליצה שהאמצעים המופעלים בחקירה יהיו שקולים כנגד הסכנה הצפויה, וככל הנראה ניתנה לחוקרי השב"כ בחלק החסוי סמכות להפעיל אמצעים מוגברים, במקרים מיוחדים בהם צפויה סכנה מוחשית של פיגוע. אמצעים אלה הם, ככל נראה, האמצעים בהם נעשה שימוש שיגרתי בחקירת פלסטינים תושבי השטחים. כך, למשל, לפי "ידיעות אחרונות":
"מול קיצונים שמפלס הסבל שלהם גבוה יותר התיר דו"ח לנדוי שימוש באמצעים דרסטיים יותר. ביניהם: מניעת שינה, עמידה ממושכת, שימוש בלתי-מוגבל בשקים, מניעת גישה לשירותים, מניעת מפגש עם סניגור ועוד."¹⁸

האינתיפאדה שפרצה בשטחים בדצמבר 1987 הביאה לגידול משמעותי במספר הנחקרים על-ידי השב"כ. אלפים רבים של פלסטינים¹⁹ נחקרו על-ידי השב"כ תוך שימוש באמצעי חקירה אלימים המבוססים על הנספח הסודי לדו"ח לנדוי. כל אחד מאמצעים אלה, בפני עצמו, נמצא על הגבול שבין יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל לבין עינויים. שימוש מצטבר וממושך באמצעים אלה כלפי אדם אחד, מהווה במפורש עינויים.

דו"ח בצלם

במארס 1991 פירסם בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, דו"ח מקיף על חקירת פלסטינים בידי שירות-הביטחון-הכללי²⁰. בדו"ח תואר שימוש שיגרתי בשיטות חקירה פסולות, ונקבע כי שיטות אלו מתאימות להגדרה של עינויים. בצלם מנה בדו"ח את האמצעים העיקריים בהם משתמשים חוקרי השב"כ, ביניהם:

השפלות מילוליות ועלבונות.
איום לפגוע בנחקר או בבני משפחתו.
מניעת שינה ומזון.
כיסוי הראש בשק למשך שעות ואף ימים.
קשירה בתנוחה מכאיבה למשך זמן רב.
כליאת העציר לתקופות ממושכות בתא מבודד זעיר, לעתים כשגופו קשור בתנוחה מכאיבה.
שימוש במשתפי פעולה במטרה להוציא מידע או הודאה באלימות או תוך איום באלימות.
פעילות גופנית בכפייה.
כליאה בתנאים קיצוניים של חום, קור, לכלוך.
מכות קשות בכל הגוף.

בשנים האחרונות נוספה לאמצעים אלה שיטת הטלטולים – ניעור אלים של פלג הגוף העליון, כך שהראש נזרק קדימה ואחורה כמטוטלת – שהפכה עד מהרה לשיטה נפוצה ביותר. עד קיץ 1995 היה השימוש בטלטולים שגרתי ולא דרש אישור מיוחד.

הדיווח הראשון על טלטול נחקרים היה בדו"ח של ארגון אמריקאי משנת 1994 ²¹. עם זאת, יש לציין כי עיזאת נאפסו (ראו לעיל) העיד כי טולטל במהלך חקירתו, בשנת 1980. לדברי היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, בראיון לבטאון לשכת עורכי הדין בירושלים ("הלשכה" אוקטובר 1995), אושרו הטלטולים, כשיטת חקירה שגרתית, על-ידי ועדת השרים לענייני השב"כ בתקופת ממשלת שמיר (דהיינו, לפני יוני 1992). בראיון לתוכנית "יומן השבוע" בקול-ישראל, שהתקיים ב- 29.7.95, מסר ראש-הממשלה המנוח, יצחק רבין, כי 8,000 איש טולטלו במהלך חקירות של השב"כ.

מוות בחקירה

בשמונה השנים האחרונות (1995-1988) מתו 24 פלסטינים בעת שהיו במשמורת (כלומר עצורים, אסירים וכו`)²². לפחות בתשעה מקרים נראה כי היה קשר בין המוות לאמצעים שהופעלו בחקירת העצור בידי השב"כ:

עטא עייאד, איברהים אל-מטור, ג`מאל מוחמד עבד אל עאטי וחאזם מוחמד עבד א-רחים עיד נמצאו תלויים בתאיהם²³.
מחמוד יוסף עליאן אל-מסרי מת כתוצאה מנקב בכיב קיבה.
כמאל ח`אלד שיח` עלי מת כתוצאה ממכות שהוכה במהלך חקירתו
מוסטפא עבדאללה אל-עכאווי מת מהתקף לב שנגרם עקב מאמץ גופני ולחץ נפשי, שנחשף אליהם בחקירתו²⁴.
מוסטפא מחמוד מוסטפא עבד אל האדי ברכאת מת כתוצאה מהתקף אסטמה בו לקה בזמן החזקתו במתקן השב"כ.
עבד אל סאמד חריזאת מת כתוצאה מחקירתו בטלטולים.

דו"חות ממלכתיים

1) דו"ח סוכר

בעקבות מותו של העציר כמאל שייח עלי כתוצאה מחקירתו במתקן השב"כ בעזה בדצמבר 1989 – ולאחר שהתעורר חשד כי מותו נגרם בגלל חריגות מכללי דו"ח לנדוי, והיה מלווה בחיפוי ובידוי ראיות מצד החוקרים והדרגים שמעליהם – מונה במשרד המשפטים בשנת 1991 צוות בדיקה בראשות המשנה לפרקליטת המדינה, עו"ד רחל סוכר. הצוות חיבר דו"ח, שלא פורסם. לפי פרסומים בעיתונות הדו"ח הוא "חמור ביותר" ונמתחת בו ביקורת על אמינות הדיווחים שמסר השב"כ בשנים 1991-1990 לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר.

לפי הפרסומים²⁵ גילה הדו"ח כי במספר מקרים נותרו המלצות ועדת לנדוי "כתובות על הקרח", וכי החוקרים שיקרו לממונים עליהם על מידת הלחץ שהפעילו בחקירה וטענו, כי היה הכרח לעשות זאת מחשש שמדובר ב"פצצה מתקתקת". הם טענו כך גם כאשר הדבר לא היה נכון.

2) דו"ח מבקרת המדינה

בשנת 1995 הושלמה כתיבתו של דו"ח מבקרת המדינה על הנעשה באגף החקירות של השב"כ בכלא עזה בשנים 1992-1990. הדו"ח, המבוסס בין היתר על דו"ח סוכר (ראו לעיל), לא פורסם עד כה²⁶, ולפיכך המידע שבידינו לגבי תוכנו מבוסס על מקורות עיתונאיים בלבד. גם דו"ח זה, לפי פרסומים בעיתונות, מותח ביקורת קשה על ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, וחושף מחדלים בשני מישורים: האחד, סטייה של חוקרים מהנחיות דו"ח לנדוי, והשני, נורמות של דיווח שקר באגף החקירות, בידיעת דרגים בכירים.

הנוהל החדש בחקירות השב"כ – 1993

באפריל 1993 הוגש לבג"צ תצהיר מאת ראש השב"כ, ובו פורטו שינויים שהוכנסו בנהלי חקירתם של עצורים בטחוניים ²⁷.

הנוהל אושר על-ידי ועדת השרים לענייני השב"כ, שחבריה היו אז: ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, שר המשפטים דוד ליבאי ושר המשטרה משה שחל. במועד מאוחר יותר צורף לוועדה השר לאיכות הסביבה יוסי שריד.

לפי התצהיר חל הנוהל החדש לגבי נחקרים, החשודים בביצוע עבירות חמורות בלבד. הוא מבהיר את אמצעי הלחץ המותרים לחוקרים, ומגדיר את סוג החקירות שמותר בהן השימוש בכל אמצעי ובידי מי הסמכות לאשר שימוש בכל אמצעי. כמו כן, מובהרת חובת החוקר לשקול אם האמצעי שיש בכוונתו להפעיל שקול כנגד מידת הסכנה הצפויה על פי החשדות מהפעילות הנחקרת. מודגש כי אין להשפיל, לפגוע או לענות נחקרים.

לפי התצהיר מובהר במפורש כי חל איסור על הרעבת נחקר, מניעת שתייה או מזון, מניעת יציאתו של נחקר לשירותים והפקרתו לחום או קור. עוד נאמר בתצהיר, כי כאשר יש הכרח להפעיל אמצעי חריג, מבין האמצעים החריגים המפורטים בנוהל, חייב החוקר לפעול בצורה הדרגתית, ורק אם אמצעים של לחץ פסיכולוגי אינם משיגים את המטרה רשאי החוקר להשתמש באמצעי לחץ נוספים.

מעדויות של נחקרים עולה ספק בדבר קיום הוראות הנוהל החדש. כך, למשל, יש עדויות על הגבלת הזמן לאכילה בצורה המצמצמת הלכה למעשה את האפשרות לקבל מזון; על הגבלות על יציאה לשירותים, כך שלעיתים נאלץ הנחקר לעשות את צרכיו בבגדיו, ועל מעבר מיידי להפעלת לחץ פיסי, ללא הדרגתיות.

מעורבות אנשי רפואה בעינויים

מעורבות אנשי צוות רפואי (רופאים, אחיות, חובשים) באופן פעיל או סביל, בפעולות הקשורות לעינויים, או העלמת עין מפעולות כאלו, הן הפרה חמורה של האתיקה הרפואית ²⁸.

בעוד שלא ידוע על השתתפות פעילה של אנשי צוות רפואי בעינויים, יש מידע על כך שאנשי רפואה מעלימים עין משיטות חקירה אכזריות ובלתי-אנושיות ומסימנים ברורים של שימוש בעינויים, כאשר הם בודקים עצורים במהלך חקירתם.
בשנת 1993 נחשף טופס "כשירות לחקירה", ששימש את חוקרי השב"כ במתקן החקירות בטול-כרם ²⁹. הרופא, הבודק את העציר לפני חקירתו, אמור למלא את הטופס ולציין בו את כשירותו של העצור לבידוד ממושך, לכבילה, לעמידה ממושכת ולכיסוי העיניים או הראש. כמו כן, נדרש הרופא לציין אם יש לעצור פציעות כלשהן (לפני שהחלה החקירה), ואם יש לו מגבלות רפואיות כלשהן.
בעקבות החשיפה פורסם, כי הטופס הוצא משימוש, אולם, ככל הידוע לנו, ההליך של בדיקה על-ידי רופא לפני החקירה ואישור לגבי כשירות העצור לחשיפה לשיטות חקירה שונות ממשיך להתקיים. עצור, המאבד את הכרתו כתוצאה מטלטולים, למשל, נבדק על-ידי רופא, והרופא נדרש לקבוע אם בריאותו של הנחקר תקינה ואם ניתן להמשיך לחוקרו.

התפתחויות בתקופה האחרונה

כללי

לאחר החתימה על הסכם אוסלו פחת מספרם של העצורים תושבי השטחים הנחקרים בידי השב"כ. למעשה, רוב הנחקרים כיום הם מקרב מתנגדי הסכם אוסלו, בעיקר אנשים החשודים כקשורים לתנועת החמאס והג`יהאד האיסלמי. עם זאת, בשנה וחצי האחרונות עמדו שיטות החקירה של השב"כ במוקד הדיון הציבורי:

בעקבות מעצרם וחקירתם של יהודים תושבי הגדה המערבית התעוררה ביקורת ציבורית מצד תנועות הימין, חברי כנסת ממפלגות שונות וארגוני זכויות אזרח על אמצעים שננקטו בחקירה.
מותו של עבד אל סאמד חריזאת עקב חקירתו בטלטולים, משך תשומת לב רבה וביקורת ציבורית נוקבת בארץ ובחו"ל, כמו גם עתירות לבג"צ בנושא זה.
שורת פיגועי טרור רצחניים, בהם נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות, עוררה מודעות ציבורית למאמצי השב"כ לסיכול פעולות טרור, והגבירה את העמדה, הקיימת בקרב חלק מהציבור וקובעי המדיניות, הרואה בשיטות חקירה אלימות הכרח בל-יגונה. יש לציין, בהקשר זה, כי הפיגועים ההמוניים בתחילת 1996 אירעו למרות הרחבת ההיתרים לשב"כ להפעיל אמצעים חריגים בחקירות.
בעקבות הביקורת על שיטות החקירה של השב"כ, והטענה כי הן עומדות בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולאמנה הבינלאומית נגד עינויים, החלו במשרד המשפטים בהכנת הצעות להתאמת החקיקה למסמכים הללו.

הרשעת שוטרי מחלק המיעוטים במשטרת מרחב ירושלים

ביולי 1995 הורשעו חמישה שוטרים ממחלק המיעוטים של משטרת מרחב ירושלים בחקירת חשודים בשיטות פסולות ³⁰. החקירה נגד השוטרים החלה בעקבות תלונתו של איסמעיל אל-ר`ול, תושב מזרח ירושלים. אל-ר`ול נעצר בחשד לרצח, ולאחר חקירה אלימה הודה ברצח – שלא ביצע! – ואף שיחזר אותו והפליל אחרים. 53 יום אחרי מעצרו שוחרר אל-ר`ול, ואדם אחר הואשם בביצוע הרצח.

ההיתרים המיוחדים לגבי אמצעי החקירה המותרים לשב"כ, על-פי המלצות ועדת לנדוי, חלים על השב"כ בלבד, ולא על גורמי החקירה של משטרת ישראל וצה"ל, אולם נורמות חקירה פסולות של השב"כ חלחלו וחדרו הן לגורמי חקירה משטרתיים, כפי שפרשת אל-ר`ול מדגימה בצורה מובהקת, והן לגורמי חקירה צבאיים (שניהלו חלק ניכר מהחקירות האלימות בתקופת האינתיפאדה), דבר שהביא ב- 1991 למינוי ועדת חקירה בראשות האלוף רפאל ורדי, שבדו"ח המסכם המליצה, בין היתר, "לשנן ולחדד את הפקודות הקיימות בצה"ל, האוסרות כל שימוש באלימות"³¹.

פרשת סגן אורן אדרי

בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1994 נעצרו 15 יהודים תושבי הגדה המערבית, רובם מקרית-ארבע, בחשד למעורבות בהתארגנות שמטרתה פגיעה בפלסטינים. רוב העצורים שוחררו לאחר חקירה, מבלי שיינקטו נגדם צעדים משפטיים. על חלקם הוטלו הגבלות שונות לאחר השחרור, ונגד ארבעה הוגשו כתבי אישום³².

אחד העצורים, סגן אורן אדרי, הואשם בבית-הדין של פיקוד מרכז בהוצאת נשק מרשות צה"ל, במסירת מידע ובהתנהגות שאינה הולמת קצין. במסגרת משפטו של אדרי העידו חוקרי שב"כ וסוהרים על היחס לאדרי במהלך חקירתו. מהעדויות עולה, בין היתר, כי:

האור בתאו של אדרי דלק במשך 24 שעות ביממה, שלוש יממות רצופות.
ראשו של אדרי כוסה בשק במהלך הובלתו ממקום למקום בתוך המתקן.
חוקרים כינוי את אדרי "גנב", "שקרן", "חולירע".
נמנע מאדרי (לזמן מוגבל, במשך נסיעה) לעשות את צרכיו, למרות שהתחנן על ברכיו.
בתא המעצר היו עכברים, והשירותים בתא היו סתומים.

הטענות על שיטות חקירה פסולות בחקירתו של אדרי עוררו ביקורת ציבורית רחבה, למרות העובדה שהופעלו אמצעים פחותים בחומרתם בהשוואה לאמצעים השיגרתיים בחקירת פלסטינים.

ב- 1.2.95 זוכה אדרי מרוב סעיפי האישום נגדו, והורשע בהוצאת לבנת חבלה ונפץ מרשות הצבא ובמסירת לבנת חבלה ליעקב בן-דוד. השופטים דחו את הטענות על עינויים בחקירתו. עם זאת, קבעו כי אכן הונח שק על ראשו, וכי מדובר בצעד מיותר בתכלית, וכן קבעו כי החוקרים השתמשו בביטויים בלתי-הולמים. אדרי נידון לשבעה חודשי מאסר, שחפפו (לאחר ניכוי שליש) את תקופת מעצרו.

ב- 12.6.95 קיבל בית-הדין הצבאי לערעורים את ערעור התובע הצבאי על קולת העונש והוריד את אדרי בדרגה לסג"מ.

חקירת קיצונים מוסלמים

1) חקירה ב"שיטות מיוחדות" באישור ועדת השרים

בעקבות הסלמת פעולות החמאס (חטיפתו והריגתו של החייל נחשון וקסמן ז"ל והפיגוע הראשון ברחוב דיזינגוף) הגיש ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, באוקטובר 1994, לאישור ועדת השרים לענייני השב"כ, שורת צעדים "להגדלת מרחב התימרון של חוקרי השב"כ בחקירות אנשי חמאס מעבר להיתרי דו"ח לנדוי". ³³ בעיתונות נמסר, כי ראש הממשלה ובכירי השב"כ סבורים שיש להרחיב את השימוש בגישת "הפצצה המתקתקת" ולהחילו על ארגון החמאס כולו³⁴.

ב- 23.1.95 האריכה ועדת השרים לענייני השב"כ בשלושה חודשים את ההיתר שניתן לשב"כ לחקור ב"שיטות מיוחדות" חברים בחמאס או בג`יהאד האיסלמי, שלפי החשד יש בידיהם מידע על פיגוע העומד להתבצע ³⁵. האישור הוארך בשלושה חודשים ולא בשישה, כפי שביקש ראש השב"כ. לפי פירסום ב"הארץ", החלטת הוועדה מאפשרת לחוקרים להפעיל לחץ פיסי על נחקרים, בהתאם לעקרונות שקבעה ועדת לנדוי, כאשר קיימות נסיבות של "פצצה מתקתקת" וכאשר החשוד נמנה עם רשימת הפעילים הצבאיים של החמאס, הג`יהאד האיסלמי והחזית העממית, האחראים לפיגועים. ראש השב"כ אחראי אישית לכל חקירה כזו, והפעלת אמצעי לחץ מותנית בקבלת אישור בכתב ממנו³⁶.

ב- 13.4.95 הוארכו ההיתרים בשלושה חודשים נוספים. ב- 23.7.95 התכנסה הוועדה כדי לאשר שוב הארכת ההיתרים, אולם האריכה את ההיתר בעשרה ימים בלבד, בגלל התנגדות היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, והשר לאיכות הסביבה, יוסי שריד, להמשך השימוש בשיטת הטלטולים בעקבות מותו של העציר עבד אל סאמד חריזאת עקב טלטולים בחקירתו.

כעבור עשרה ימים הוארכו ההיתרים בשבוע נוסף, לאחר ששר המשפטים, דוד ליבאי, הצטרף למתנגדים לשימוש בטלטולים. ב- 16.8.95 הושגה פשרה, והוועדה אישרה את הארכת ההיתרים בחודשיים תוך הטלת ההגבלות הבאות: שיטת הטלטולים לא בוטלה, אולם הפכה משיטה שיגרתית לשיטה חריגה, המחייבת כעת אישור מגבוה. לפי פרסומים בוטלו היתרים מיוחדים לשיטות, שהשימוש בהן עלול לגרום לסכנת חיים או לפגיעה גופנית קשה³⁷ (אין בידינו מידע על כך שאכן הוצאו משימוש שיטות חקירה שהיו נהוגות קודם לכן).

באוקטובר 1995, ואחר-כך בינואר 1996, שבה ועדת השרים והאריכה את תוקף ההיתרים המיוחדים עוד בשלושה חודשים (בכל פעם).

2) העימות בין ראש השב"כ לבין היועץ המשפטי לממשלה בעניין ההגבלות על שיטות חקירה

ב- 21 באוגוסט 1995 ביצע מחבל מתאבד פיגוע באוטובוס ברמת-אשכול בירושלים. בידי השב"כ הוחזק, יומיים קודם לפיגוע, נחקר בשם נאסר עיסא, שנחשד כי הוא מפעיל חוליית מתאבדים וחקירתו לא העלתה דבר. על פי טענותיו באמצעי התקשורת של ראש השב"כ, כרמי גילון, לאחר הפיגוע הוא הנחה את החוקרים להשתמש בשיטות חקירה נוקשות יותר; עקב כך נשבר האיש כעבור יממה והחל למסור מידע שהוביל לחשיפת החוליה, שביצעה את הפיגועים ברמת-גן וברמת-אשכול והתגלו מטענים מוכנים ³⁸. ראש השב"כ רמז, כי לולא הוטלו הגבלות – שמקורן בגורמים משפטיים – על חקירות השב"כ, ניתן היה לסכל את הפיגוע.

היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, השיב לטענה זו בראיון שהעניק לבטאון לשכת עורכי הדין בירושלים ³⁹. לדברי היועץ המשפטי, המידע שעמד לרשות השב"כ לפני הפיגוע כבר נתן לשב"כ את "הכלים" הנדרשים לחקירה, במסגרת המגבלות המשפטיות. היועץ המשפטי הוסיף:
"אי אפשר לתת כלים אחרים, שהם בלתי חוקיים, ושיבואו במקום מודיעין. אין דבר כזה. אנו לא נפתח כאן חדרי עינויים במקום מודיעין… הם [חוקרי שב"כ] עוברים קורס חקירות לא כדי להפעיל כוח פיסי, אלא כדי להפעיל שכל. את השכל יש להפעיל על יסוד מודיעין. עינויים לא באים במקום מודיעין."

פרשת חריזאת – מות נחקר בחקירה כתוצאה מאמצעי חקירה "מותרים"

ב- 26 באפריל 1995 מת בירושלים עבד אל סאמד חריזאת, כתוצאה מכך שבמהלך חקירתו בשב"כ, שהחלה ב- 22.4.95 לפנות בוקר, טולטל ונוער בחוזקה פעמים אחדות. חריזאת נחקר בבית המעצר במגרש הרוסים במשך למעלה מ- 11 שעות ברציפות, במהלכן עבר 12 סדרות של "טלטולים" ⁴⁰. החקירה הופסקה רק כאשר חלה הידרדרות פתאומית במצב הכרתו של חריזאת ונוזל החל לבעבע מפיו ומנחיריו. הוא הועבר לבית-החולים הדסה עין-כרם ושם נפטר כעבור ארבעה ימים.

לאחר חקירת המקרה החליטה פרקליטות המדינה להעמיד לדין משמעתי, על חריגה מנוהלי השב"כ, את אחד החוקרים שהשתתפו בחקירת חריזאת. ההחלטה להסתפק בדין משמעתי ולא להעמיד איש לדין פלילי נבעה מהטענה שחוקריו של חריזאת לא ידעו ולא יכלו לצפות תוצאה קטלנית של מעשיו.

מותו של חריזאת עורר מודעות ואף ביקורת ציבורית ביחס לתוצאות השימוש בעינויים ולהשלכותיו על המותר והאסור בחקירה במדינה דמוקרטית.

בעקבות מותו של חריזאת הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"צ, ובה תבעה לאסור על השב"כ להפעיל את שיטת הטלטולים בחקירת חשודים, שכן שיטת החקירה הזו עלולה להסב נזק בלתי-הפיך לנחקרי השב"כ, ואף להביא למותם, ובכך היא פוגעת בזכותו של אדם לחיים, לשלמות גופנית ולכבוד. שתי עתירות נוספות הוגשו – האחת על-ידי אחיו של המנוח והשנייה על-ידי הוועד הציבורי נגד עינויים ועמותת הרופאים הישראלים-פלסטינים לזכויות האדם – נגד ההחלטה שלא להעמיד איש מהחוקרים לדין פלילי.

בתשובתה לעתירת האגודה לזכויות האזרח ביקשה פרקליטות המדינה מבית-המשפט לדחות את העתירה, בשל כלליותה⁴¹ וכן בטענה ש"הגנת הצורך" מאפשרת לחוקרי השב"כ, בהתאם לחוק, גם לטלטל נחקר, בתנאים מסוימים (ולא כאמצעי שגרתי), ולכן אין להטיל איסור גורף על חוקרי השב"כ שיאסור עליהם – באיסור מוחלט, שאיננו תלוי בנסיבות המקרה בו מדובר – לטלטל נחקרים בחקירה⁴². שתי העתירות תלויות ועומדות.

3) פרשת בלביסי ופיקוח בג"צ על חקירות השב"כ

בדצמבר 1995 עתר עבד אל חלים בלביסי לבג"צ ביחד עם המוקד להגנת הפרט, וטען כי חוקרי השב"כ מענים אותו בחקירתו, בין השאר בשיטת הטלטולים ובקשירה בתנוחה המכונה "שבח". לפי תשובת המדינה, בלביסי היה חשוד, כי הוא קשור לארגון הג`יהאד האיסלמי ונחקר בקשר לתכנון פיגועים עתידיים בישראל.

ביום 24.12.95 הוציאו שופטי בג"צ צו ביניים שהורה לחוקרי השב"כ להימנע מלעשות שימוש בכוח פיסי עד לסיום הדיון בעתירה. בתצהיר תשובה מיום 31.12.95 הצהיר ראש מחלקת החוקרים בשב"כ, כי הוחלט שחקירתו של בלביסי תימשך עד לסיומה בכפוף למגבלות שנקבעו בצו הביניים – דהיינו, ללא שימוש בכוח פיסי. בתצהיר נוסף, מיום 3.1.96, הבהיר ראש מחלקת החוקרים בשב"כ, כי השב"כ הקפיד על שמירת צו הביניים ולא הפעיל נגד בלביסי כוח פיסי, ורוב הזמן הוא לא היה קשור באזיקים בידיו וברגליו.

ואולם כעבור שבוע, ב- 10.1.96, פנתה פרקליטות המדינה לבית המשפט בבקשה לבטל את צו הביניים, המגביל את האמצעים בחקירתו של בלביסי. המדינה מסרה, כי בלביסי הודה בינתיים בתכנון וסיוע לפיגוע בבית-ליד (שאירע שנה קודם לכן, ב- 22.1.95), וכי הוא הודה גם בהסתרת מטען חבלה שלישי, אשר אותר במקום המחבוא. יצוין, כי לפי טענת המדינה, בלביסי הודה בדברים אלה, שאין דוגמתם בחומרה, דווקא בתקופה שבה חל צו הביניים וחוקרי השב"כ הקפידו שלא להפעיל נגדו כוח פיסי. אף על פי כן, התבקש בית המשפט לבטל את צו הביניים על מנת לאפשר את חקירתו של בלביסי ללא הגבלות בחשד שיש לו מידע נוסף לגבי פיגועים עתידיים חמורים.

שופטי בג"צ נעתרו לבקשה וביטלו את צו הביניים ⁴³. בית המשפט הדגיש את השינוי בנסיבות, לאחר שבלביסי הודה באחריות לפיגוע בבית ליד, לעומת התצהיר שצורף לעתירה, בו הכחיש כל פעילות בלתי חוקית. בהחלטתו הבהיר בית המשפט:
"כיוון שבא-כוח העותר מקבל כאמת את האמור בתצהיר המשיב [השב"כ], לפיו קיימת סבירות גבוהה מאד שבידי העותר מצוי מידע נוסף בנוגע לתכנון פיגועים חמורים בישראל בזמן הקרוב, עלינו להניח כי גילוי מידע זה על ידי המשיב עשוי להציל חיי אדם. בנסיבות אלה אין אנו מוצאים יותר הצדקה להמשך קיומו של צו הביניים. יחד עם זאת, ברור כי ביטולו של צו הביניים אין בו משום היתר לנקוט במהלך החקירה של העותר צעדים שאינם מתיישבים עם החוק ועם הנהלים המחייבים לעניין זה. במיוחד מופנית תשומת הלב לכל המגבלות הנלוות להגנת הצורך, כפי שהיא קבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין, וזאת נוסף לכל המגבלות הנובעות מן הנהלים המחייבים".

ביטול צו הביניים על ידי בג"צ בפרשת בלביסי נתון לפרשנויות שונות. לכאורה הביעו שופטי בג"צ עמדה, כי בנסיבות החריגות של המקרה – כאשר יש הסכמה לעובדה שהנחקר מחזיק מידע על פיגועים קרובים חמורים, וכשהוא הודה באחריות לפיגוע המוני בעבר – הגנת הצורך עשויה להצדיק שימוש כלשהו בכוח פיסי בחקירה. אבל בית המשפט נמנע מלפסוק לגופו של העניין, והוא הדגיש את המגבלות החלות על החקירה, הן מכוח החוק והן מכוח "נהלים", שמהם אין לחרוג.

מכל מקום, ביטול צו הביניים בפרשת בלביסי אינו מייצג את שורת המקרים שהובאו בפני בג"צ הן לפני פרשת בלביסי והן לאחריה. בשנתיים האחרונות הוגשו עשרות עתירות לבג"צ (רובן ככולן באמצעות עו"ד אנדרה רוזנטל) בשם נחקרים, הטוענים שהם נתונים בחקירת השב"כ ללחצים פיסיים שונים – מניעת שינה ממושכת, קשירה בתנוחות מכאיבות, טלטולים. בעתירות נטען, כי האמצעים אינם חוקיים. במספר ניכר של מקרים הוציאו שופטי בג"צ צווי ביניים, האוסרים על המשך השימוש באותם האמצעים בחקירה עד לדיון בעתירה. יש לשער כי שופטי בג"צ לא היו אוסרים, ולו בצו ביניים זמני, את השימוש באותם אמצעים על ידי חוקרי השב"כ, אילו סברו שהאמצעים חוקיים. במקרים אחרים, בהם לא הוצא צו ביניים עד לקיום דיון דחוף בעתירה, הודיע השב"כ בעת הדיון שהחקירה כבר הסתיימה, או שהופסק השימוש באמצעי החקירה נגדו נטען בעתירה. כך נמנעה למעשה ביקורת מהותית של בג"צ על שיטות החקירה.

באחת העתירות העיר בית המשפט בפסק דינו⁴⁴:
"לאחרונה הוגשו כמה עתירות דומות שלא היה מקום לדון בהן הואיל וחקירת העותרים נסתיימה. בעתירות אלו נטענו טענות קשות כנגד דרכי החקירה של העותרים בעתירות אלו ואנו מפנים את תשומת לב רשויות החקירה והפרקליטות שמן הראוי לבדוק טענות אלו".

להלן דוגמאות של הוצאת צווי ביניים לאחר פרשת בלביסי.

ב- 24.3.96 הוציא בג"צ צו ביניים (בבג"צ 2210/96) המורה לשב"כ להימנע מכל שימוש בכוח נגד העותר, זיאד אלגזל. העותר טען, באמצעות עו"ד א` רוזנטל, שמונעים ממנו שינה, מחזיקים אותו בתנוחת ה"שבח" כשידיו ורגליו מוחזקים באזיקים ומכריחים אותו לכרוע לפרקי זמן ממושכים⁴⁵.
ב- 20.4.96 הורה בג"צ לשב"כ להימנע מעינויים בחקירתו של העציר המינהלי ג`מאל עבד, שעתר באמצעות עו"ד לאה צמל. עו"ד צמל טענה בעתירה, כי עבד לא נחקר על פיגוע מתוכנן אלא נחשד בעבירות שבוצעו בעבר. לכן אין הצדקה להפעיל עליו לחץ קיצוני, כיוון שאין מדובר במקרה של "פצצה מתקתקת".

אחת התוצאות של פיקוח בג"צ על חקירות השב"כ היא מתן מידע חלקי בתצהירי התשובה של השב"כ, שלא היה לו אישור קודם ממקור רשמי, לגבי כללים המאפשרים התעללות בנחקר. למשל לגבי שלילת שינה.

בעתירה ראשונה מסוג זה עתר נחקר בשם אחמד ע-טון, באמצעות עו"ד אנדרה רוזנטל, נגד שלילת שינה והחזקתו כשהוא קשור באזיקים בתנוחה מכאיבה. ב- 6.6.94 הורה בג"צ לשב"כ, בצו על תנאי, להשיב לטענות בעתירה. בתצהיר תשובה טען האחראי בשב"כ, כי העותר נחקר במשך 32 שעות ברציפות, נח 16 שעות, נחקר 42 שעות, נח שש וחצי שעות ושוב נחקר 33 שעות ברציפות. כן אישר השב"כ כי הנחקר הוחזק כשידיו אזוקות – חלק מהזמן "כשידיו כבולות לאחור ואזיק נוסף מחבר את אזיקיו למשענת הכיסא" – בפרקי הזמן של "המתנה" בין פרקי החקירה ⁴⁶.

ועוד דוגמה לשלילת שינה שהועלתה בפני בג"צ: איימן חיג`אזי, איש תנועת החמאס, נחקר באוגוסט 1995, במקרה אחד 45 שעות רצופות, שלאחריהן ניתן לו לישון 5 שעות, ובמקרה נוסף, נחקר 48 שעות ברציפות ואחר כך ניתן לו לישון במשך שעתיים בלבד. חיג`אזי נחשד כי הוא קשור עם מפעיל חוליית מתאבדים. הוא עתר לבג"צ, באמצעות עו"ד אנדרה רוזנטל, וטען כי במהלך חקירתו הוחזק כבול ונמנע ממנו לישון. ב- 5.9.95 דחה בג"צ את העתירה. בהחלטתם כתבו השופטים כי השתכנעו שבשתי הפעמים בהן נמנעה שינה מהעותר, התחייב הדבר מהחקירה⁴⁷.

פיגועים בפברואר – מארס 1996

בפרק זמן של תשעה ימים בסוף פברואר ותחילת מארס 1996, ידעה מדינת ישראל סדרת מעשי טרור, חמורה מאין כמותה. בארבעה פיגועים המוניים הרגו מחבלים מתאבדים חמישים ושבעה אזרחים:

בבוקר 25.2.96 פוצץ אוטובוס קו 18 בירושלים. עשרים וחמישה אנשים נהרגו. ארבעים ושמונה נפצעו.
באותו בוקר, 25.2.96, פוצץ מחבל מתאבד מטען חבלה בטרמפיאדת החיילים בצומת אשקלון. אדם אחד נהרג. שלושים ושמונה נפצעו.
בבוקר 3.3.96 פוצץ שוב אוטובוס קו 18 בירושלים. שמונה-עשר אנשים נהרגו. שבעה נפצעו.
ביום 4.3.96 פוצץ מחבל מתאבד מטען חבלה ליד "דיזנגוף סנטר" בתל-אביב. שלושה-עשר אנשים נהרגו. עשרים וחמישה נפצעו.

סיכום

כדי שמענה אחד יעשה את מלאכתו ללא הפרעה, הוא זקוק לכמה עשרות אנשים, בערך כמספר האנשים המתגוררים בבית משותף אחד. הם מקיפים את המענה כמשפחה דואגת ואוהבת: פקידים, סוהרים, שוטרים, רופאים, שופטים, ועוד כמאה אנשים שיתבוננו לכיוון אחר⁴⁸.
אביגדור פלדמן

עמדתם של הדרגים הבכירים בשב"כ, השרים האחראים וחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת – היא העדפה של שיקולי ביטחון על פני זכויות האדם. כל עוד שהנחקרים הם פלסטינים, קל לגייס תמיכה ציבורית רחבה בעמדה זו. אך ברגע שהיו נתונים חשודים יהודים לשיטות חקירה – מתונות יחסית – של השב"כ, התעורר הציבור לסכנות הנשקפות לזכויות היסוד של כל אחד בהיתר לשב"כ להשתמש בשיטות חריגות, הפוגעות בכבוד הנחקר ובגופו.

אין פיקוח ציבורי על שיטות החקירה. כל עוד אלו חסויות וכמוסות כסודות מדינה, הידועות לחוקרים ונחקרים אבל לא לציבור שבשמו פועלים החוקרים, לוקה הוויכוח הציבורי בחסר. ויכוח זה מבוסס מצד אחד על ניחושים והשערות, ואילו מצד שני, לשב"כ יכולת עצומה לתמרן את דעת הקהל תוך שימוש בטענות, שהמידע הרלוונטי לגביהן ידוע לשב"כ בלבד.

יש לציין בחיוב את עצם קיומו של דיון ציבורי בנושא חשוב זה, ואת הפרתו של קשר השתיקה או ההתעלמות שהיו קיימים לגבי נושא זה בישראל בעבר.

הפיקוח השיפוטי על חקירות השב"כ התהדק בשנים האחרונות, אך הוא עדיין בלתי מספק. בג"צ נמנע עד כה מנקיטת עמדה ברורה נגד עינויים.

לחץ מצטבר מצד ארגוני זכויות אדם בישראל, מודעות לבעיה בכלי התקשורת והבעת דאגה חריפה על ידי הקהילה הבינלאומית – מביאים תועלת מסוימת ומובילים בסופו של דבר להכרה בדבר הצורך בשינוי.

הצעות החוק, שלידתן בהכרה שבסתירה בין המצב הקיים בישראל לבין נורמות אוניוורסליות של זכויות אדם – ובראשן איסור העינויים והאיסור נגד יחס בלתי אנושי, אכזרי או משפיל – הן בעייתיות ועלולות להשיג את ההיפך מהמכוון, דהיינו, מתן גושפנקה חוקית לאמצעי חקירה, הפסולים בכל מדינה דמוקרטית המכבדת את כבוד האדם.

במאבקה נגד הטרור חייבת ישראל, כמדינה דמוקרטית, לאזן בין צרכי הביטחון של המדינה לבין זכויותיהם של הנחקרים, שכל עוד לא הורשעו הינם בבחינת חפים מפשע. אין נסיבות שבהן מוצדק לענות בני-אדם, אפילו אם הם חשודים בפשעים חמורים.