מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996
אחריותה של ישראל לזכויות האדם של תושבי השטחים
בשנתיים האחרונות הועברו בהדרגה רוב שטחי רצועת עזה וחלק משטחי הגדה המערבית, לידי הרשות הפלסטינית. עם זאת, צה"ל עדיין שולט בחלקים נרחבים של הגדה המערבית (שבהם מתגוררת כמחצית מאוכלוסיית הגדה). כמו כן, ישראל אחראית לאשר – או למנוע – כניסה של תושבי השטחים לתחומה, לצורך עבודה, טיפולים רפואיים, מעבר בין רצועת עזה והגדה המערבית ועוד. באזורים בהם היא שולטת מוטלת על ישראל, מתוקף המשפט הבינלאומי ההומניטארי, האחריות הן לבטחון התושבים והן לרווחתם.
אמנת ג`נווה הרביעית משנת 1949 ואמנת האג משנת 1907, שישראל חתמה עליהן ואישררה אותן, חלות על כל שטח שבשליטה אפקטיווית של ישראל. אמנת ג`נווה הרביעית, שישראל אישררה, קובעת מפורשות (בסעיפים 7 ו- 47) כי אין בכוחו של הסכם בין המדינה הכובשת לבין רשויות האיזור הכבוש לגרוע מחובותיה של המדינה הכובשת כלפי תושבי האיזור הכבוש.
זכויות האדם בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית
בהסכמי אוסלו (א ו-ב) נקבע, כי הצדדים יכבדו את הסטנדרטים המקובלים לזכויות האדם במשפט הבינלאומי. לפי עמדת ממשלת ישראל לא חל שינוי במעמדם המשפטי של השטחים, והאחריות הכוללת לביטחון נשארת בידי מדינת ישראל.
בשנתיים האחרונות פורסמו דוחות של ארגוני זכויות אדם על הפרות זכויות האדם על-ידי הרשות הפלסטינית ובתחומה. בין היתר דווח על פגיעה באנשים ששיתפו פעולה עם שלטונות ישראל; עינויים בחקירה; מעצרים שרירותיים – ללא הליך הוגן; משפטי-בזק ללא מתן זכות ייצוג; הגבלות על חופש העיתונות והגבלות על פעילותם של ארגוני זכויות אדם.
ממשלת ישראל לא הביעה התנגדות או דאגה מהאמצעים שנוקטת הרשות הפלסטינית. יתר על כן, בכמה הזדמנויות הביעו נציגי הממשלה סיפוק מהמאבק הנחוש שמנהלת הרשות נגד הטרור1, ואף תבעו מהרשות הפלסטינית לנקוט אמצעים חריפים יותר, וזאת, ללא כל התייחסות לפגיעה בזכויות האדם.
כאמור, כוחות הביטחון הישראליים שולטים, גם לאחר הנסיגה החלקית, בחלקים נרחבים של הגדה המערבית. באיזורים אלה נמשכה בשנה האחרונה מגמת הירידה בחיכוכים בין כוחות הביטחון של ישראל לבין התושבים הפלסטיניים וכתוצאה מכך ירד, מבחינה סטטיסטית, היקף הפגיעה בזכויות אדם וירד מספר ההרוגים והפצועים. למרות ירידה זו עדיין המצב בשטחים, מבחינת זכויות האדם, קשה ביותר.
הוראות פתיחה באש
נמשכת, בגיבוי המערכת המשפטית, פרשנות ליברלית להוראות הפתיחה באש. בין היתר – כניסה מודעת למצב של סכנת חיים (גם כאשר ניתן להימנע מכך) ופתיחה באש, בטענה שנשקפת סכנה לחיי חיילים; וכן שימוש בנשק חי במקומות צפופי אוכלוסין לתפיסת מבוקשים ואפילו לפיזור מתפרעים. הגיבוי הניתן על ידי המערכת המשפטית הצבאית מתבטא בהחלטות שלא להעמיד איש לדין, גם כאשר הפתיחה באש היתה בלתי-נחוצה או רשלנית.
בפברואר 1994 פתחו חיילי צה"ל באש לעבר רכב חשוד, שהמשיך בנסיעה לעברם למרות אזהרות החיילים. בעת הירי נקלע למקום, שבלב העיר עזה, רכב אחר בו היתה הילדה אימאן קרשלי, בת אחת-עשרה. חקירת מצ"ח העלתה שבאחד השלבים בארוע ביצע חייל מסוים ירי שלא לפי הוראות הפתיחה באש. הילדה נפצעה אנושות ונפטרה. הפרקליטות הצבאית החליטה שלא להעמיד איש לדין פלילי, ולו בשל ירי רשלני וסיכון חיי אדם. ההחלטה נומקה בנסיבות האירוע, אשר כלל שלבים בהם היה לחיילים חשש סביר כי הם נתונים בסכנת חיים, והקושי להוכיח באילו מטחי הירי – החוקי או הבלתי חוקי – נפגעה הילדה2.
חקירת תקריות
למרות ביקורת חריפה של מבקרת המדינה על פעולת המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) והקצינים הבודקים (קבו"דים)3, לא חל שינוי מהותי בדרכי החקירה של תקריות בשטחים ולא נעשה מאמץ כן ויעיל להגיע לחקר האמת.
מאז החתימה על הסכם אוסלו (ספטמבר 1993) ועד סוף חודש אפריל 1996 נהרגו בשטחים 292 בני-אדם4 . מהם:
- 178 תושבים פלסטינים ו- 5 שוטרים פלסטינים, שנהרגו מידי כוחות הביטחון הישראליים.
- 3 תושבים פלסטינים שנהרגו מידי משתפי-פעולה.
- 49 פלסטינים שנהרגו מידי אזרחים ישראלים.
- 28 אזרחים ישראליים, אזרחית זרה אחת ו- 26 אנשי כוחות הביטחון הישראליים, שנהרגו מידי פלסטינים.
- אזרח ישראלי אחד ואיש כוחות הביטחון אחד נהרגו מידי המשטרה הפלסטינית.
בתוך תחומי הקו הירוק נהרגו בתקופה זו 155 בני-אדם. מהם:
- 90 אזרחים ישראלים, 13 אזרחים זרים ו- 39 אנשי כוחות הביטחון, שנהרגו מידי פלסטינים תושבי השטחים.
- 11 פלסטינים תושבי השטחים שנהרגו מידי כוחות הביטחון הישראליים ו- 2 מידי אזרחים ישראליים.
זכויות נחקרים
בתחום זה לא פחתה הפגיעה בזכויות האדם, ומבחינות מסוימות המצב אף החמיר. לתיאור מפורט של הנושא ראו פרק: הזכות שלא להיות נתון לעינויים.
היקף המעצרים
בתחום זה חלה ירידה משמעותית. בתקופה שבין פינוי ערי הגדה בחודשים אוקטובר עד דצמבר 1995 לבין גל המעצרים בחודש מארס 1996, שנערכו בעקבות פיגועי הטרור בישראל, ירד מספר העצורים במאות אחוזים. (לפי נתונים בלתי-רשמיים, שנמסרו לאגודה לזכויות האזרח בישראל על ידי פרקליטות המדינה, נעצרו בשטחים בתקופה זו בממוצע חמישה אנשים בכל יום. לשם השוואה, בכל אחת משלוש השנים הראשונות של האינתיפאדה נעצרו כ- 20,000 איש.)
הודעה למשפחה על מעצר
למרות הוראה מפורשת בחקיקה הצבאית בשטחים על חובת צה"ל להודיע ללא שיהוי לבני משפחתו של עצור על דבר המעצר ומקום החזקתו במעצר, וחרף התחייבותו של צה"ל בפני בג"צ ב- 1989 לקיים נוהלים שבכוחם להביא לידיעת משפחות העצורים את מקום מעצרם, לא עמד צה"ל בהתחייבויותיו. מבדיקות מקיפות שנערכו במשרדי הנפות של המינהל האזרחי בגדה במחצית הראשונה של 1995 עלה, כי צה"ל זנח כמעט לחלוטין את הנהלים. משפחות העצורים לא קיבלו הודעה על עובדת המעצר ומקום מעצרו של בן-המשפחה, ולעתים לא ידעו כלל מה עלה בגורלו. סניגורים התקשו לאתר את לקוחותיהם במשך השבועות הראשונים של המעצר.
ב- 1 במארס 1996, בעקבות עתירה לבג"צ שהגישו האגודה לזכויות האזרח בישראל והמוקד להגנת הפרט, על רקע ליקויים קשים בנהלי הודעה על מעצר פלסטינים תושבי השטחים, נכנס לתוקף הסדר חדש, שקיבל תוקף של פסק דין. ההסדר החדש קובע, כי עם מעצרו של תושב השטחים, תימסר ללא שיהוי הודעה על המעצר ומקום המעצר באמצעות הטלפון, למספר טלפון אותו ימסור העצור לגורם שביצע את המעצר. העצור יהיה זכאי גם לבקש למסור הודעה טלפונית לעורך דין (שהעצור ינקוב בשמו). הגורם העוצר מחויב להודיע לעצור על זכותו זו. במידה שהעצור לא ימסור פרטים למסירת הודעה טלפונית, תישלח גלויה על דבר מעצרו לבני משפחתו לפי כתובת שמסר העצור.
ייצוג על-ידי עורך-דין
על-פי הדין בשטחים, ניתן למנוע מעצור פגישה עם עורך-דין עד תשעים יום (שלושה חודשים) ברציפות.
לפי סעיף 78 לצו בדבר הוראות ביטחון, יש לאפשר לעצור להיפגש עם עורך-דינו בהקדם האפשרי. עם זאת, אם העצור נמצא בחקירה, רשאי הממונה על החקירה בשב"כ למנוע את הפגישה לתקופה של עד 15 יום. גורם בכיר יותר בשב"כ רשאי למנוע את הפגישה ב- 15 יום נוספים. שופט רשאי להאריך תקופה זו ב- 30 יום, נוספים ונשיא בית-משפט, או נשיא תורן, רשאי להאריך אותה עוד ב- 30 יום.
לא פעם, לטענת עורכי-דין פלסטיניים, נאמר להם שהוצא צו למניעת מפגש עם עורך-דין לגבי עצור מסוים, מבלי שהוצג בפניהם הצו5. עורכי הדין הפלסטינים נתקלו בקשיים שיטתיים במאמציהם לבקר את לקוחותיהם שהוחזקו במתקני כליאה בשטחים, לרבות סירוב של שלטונות הכלא למסור לסניגור מראש אם לקוחו נמצא באותו מתקן, עיכובים ארוכים עד להבאת העציר לפגישה והגבלות על זמני הביקורים.
ביקורת שיפוטית על מעצרים
בשטחים אין בדרך כלל אפשרות, הלכה למעשה, לאדם שנעצר, להשתחרר בערבות. בעבר הוחזקו עצורים בשטחים עד 18 ימים ללא שיובאו בפני שופט. ביולי 1994 תוקן הצו בדבר הוראות ביטחון, וכיום מוחזקים עצורים החשודים בעבירות רגילות, או קטינים (עד גיל 18), שמונה ימים לכל היותר לפני ביקורת שיפוטית. לגבי אדם בוגר, החשוד בפעילות חבלנית עוינת, התקופה המרבית של המעצר עד להארכה על ידי שופט היא 11 ימים. תיקון זה הביא אומנם לשיפור לעומת דיני המעצר שחלו בשטחים מאז 1967, אבל עדיין תקופות המעצר ללא ביקורת שיפוטית מהוות חריגה חריפה מהסטנדרטים הבינלאומיים, המחייבים שיחרור העציר או ביקורת שיפוטית על המעצר ללא שיהוי6, וכן סטייה מהותית ביותר מהדין בישראל. שיפור נוסף, שהוחל בסוף 1994, הוא מתן זכות לכל עצור לערער בפני בית-המשפט לערעורים על ההחלטה בעניין מעצרו.
הליכי משפט
לאור הצמצום הניכר במספר העצורים המובאים למשפט, ניתן היה לצפות לעלייה באיכותם של ההליכים המתנהלים בבתי המשפט הצבאים, ולהגברת השמירה על הזכויות הדיוניות של החשודים והנאשמים. בפועל, אירע ההיפך מכך.
עם תחילת פינוי צה"ל משש הערים הגדולות בגדה, באוקטובר 1995, פונו גם בתי המשפט הצבאיים, פרט לזה שבחברון (אשר אף הוא חדל זמנית לפעול בפברואר 1996). נאשמים, הנמצאים במעצר עד לתום ההליכים במשפטם – חלקם לתקופות ארוכות משנה7 – המשיכו לשבת במעצר מבלי שהורשעו, ומבלי שהתנהלו דיונים בעניינם. מצב זה נמשך כחצי שנה. בית משפט צבאי הוקם בבית אל, אך עד לאחרונה לא היה ערוך לנהל דיונים פומביים בנוכחות בני משפחה, ולעתים אף הוצע לסניגורים לנהל דיונים בהעדר הנאשמים. בית משפט צבאי נוסף הוקם לא מכבר במחנה דותן שבאיזור ג`נין, אך עד היום מתנהלות בו רק בקשות לשחרור בערובה או דיונים לאחר עיסקת טיעון, ולא המשפט גופו.
במשך שנים רבות התנהלו הדיונים בבתי המשפט הצבאים בעצלתיים, כשעיכובים רבים נגרמו על ידי אי-הבאת הנאשם למשפט ואי-הבאת עדים, אך עוד לא היתה פגיעה כה חמורה בזכותו של הנאשם לקיום משפטו תוך זמן סביר או לשחרורו.
בשל העברת העצורים עצמם למתקני כליאה בישראל, מתנהלים הדיונים להארכת מעצרם של העצירים, שטרם הוגש נגדם כתב אישום, בבתי הכלא בהם מוחזקים העצורים, לרוב כשהשופט הצבאי יושב בתוך חדר באגפי החקירות. הדיון מתנהל רחוק מהעין הציבורית. נסיבות הדיון שוללות אף את ביטחונו של העצור שהוא נמצא בהליך משפטי בכלל, הנבדל מהליכי החקירה המתנהלים נגדו באותו מקום ממש. בכך יש פגיעה הן בעיקרון של פומביות הדיון – שהוא ערובה לתקינות ההליך השיפוטי, והן בזכות להיות נדון על ידי בית משפט בלתי תלוי.
הסגר הממושך, שהוטל על השטחים בעקבות פיגועי הדמים בסוף פברואר 1996, הביא להפרה מתמשכת בזכותו של כל עצור לייצוג בידי עורך-דין שבו בחר, ולהיוועץ עמו, שכן עורכי-הדין הפלסטיניים אינם יכולים להיכנס לתחומי ישראל, ואילו העצורים והדיונים להארכת מעצרם הם, כאמור, בתוך ישראל. בחודש אפריל 1996 עתרו מספר עצורים פלסטינים לבג"צ, באמצעות האגודה לזכויות האזרח בישראל, נגד קיום הדיונים בתוך ישראל. בעקבות העתירה התחייבה פרקליטות המדינה להגיש בתוך 45 ימים הצעה מפורטת להסדר חדש, שיבטיח את פומביות הדיון ויאפשר לעורכי-הדין של העצורים, ובמידת האפשר גם בני משפחותיהם, להיות נוכחים בדיונים להארכת מעצר.
בדו"ח משנת 1989 על בתי המשפט הצבאיים בשטחים8 , תיאר ארגון בצלם מצב שבו המשפטים מתנהלים בתנאים פיסיים בלתי-מכובדים וללא הקפדה מספקת על תקינות ההליך. סדרה של דו"חות על בתי המשפט הצבאים, שהכינו ארגונים בינלאומיים חשובים בשנים 1989 עד 1994 9 העלו תמונה עגומה של המתרחש בהליך הפלילי בבתי משפט אלה. למרות הביקורת העקבית והנוקבת, ולמרות חלוף הזמן והשינוי התהומי בנסיבות, תצפיות בבתי המשפט בטרם פינויים ודיווחים של עורכי-דין מצביעים על כך, שמצבם של בתי המשפט שלא השתנה באורח מהותי. כך למשל, התרגום לערבית במהלך המשפט אינו מקצועי וברוב האולמות הוא מקוטע ביותר; החובה לספק לעצור ולעורך-דינו כתב אישום מתורגם לשפתו, מראש, אינה מקוימת במקרים רבים.
עיסקאות טיעון הן חזון נפרץ, ומתבצעות כסרט נע בתיק אחרי תיק, בדרך כלל בין הסניגור לתובע בהשתתפותו הפעילה של השופט, כאשר לעתים קרובות הנאשם כלל אינו מודע למשמעות העיסקה. דיונים מתקיימים בהעדרו של הנאשם, שלא הובא ממעצרו, או ללא נוכחות הסניגור.
היחס של שומרים ושל שופטים אחדים לבני המשפחה, שבאולם בית המשפט, הוא לעתים בוטה ומשפיל. אווירה של בירור האמת ועשיית צדק, תוך שמירה קפדנית על זכויות הנאשם וסדרי הדין, איננה מאפיינת, בדרך כלל10, אולמות אלה.
תנאי הכליאה
ההתפתחות המשמעותית בשנת 1995 היתה העברתם של העצירים והאסירים ממתקני הכליאה בשטחים למתקנים בישראל. עד לפירוקם של בתי הכלא בשטחים, עמדו תנאי הכליאה בבתי כלא אלה בניגוד לתנאי המינימום המקובלים בדין הבינלאומי להחזקת עציר11.
בפסק דין של בג"צ, שניתן בחודש יולי 1995, בעתירה שהוגשה בעניין התנאים שבאגף החקירות של בית הסוהר חברון, נקבע כי "אין התנאים הקיימים פוגעים בזכויות יסוד של העצורים".12
אלה הם התנאים: בתאים אין חלונות, אלא פתח איוורור המותקן בתיקרה; אור דולק בתאים 24 שעות ביממה; ובחלק מן התאים אין שירותים צמודים אלא דלי. לעולם אין העצור מוצא מתאו לטיול יומי. לעצור היתה זכות להתקלח פעם אחת בשבוע, ובעקבות הגשת העתירה, הוחלט לאפשר לעצור להתקלח פעמיים בשבוע. עד לאחר הגשת העתירה, זרמו במקלחות רק מים קרים. לא סופקו בגדים לעצורים והיה עליהם להישאר ימים רבים בבגדים בהם נעצרו, אם כי מתאפשר למשפחה או לצלב האדום לבקש להעביר להם בגדים; גם בעניין זה חל שינוי לאחר הגשת העתירה, ובתנאים מסוימים הונפקו בגדי אסיר.
בגישה שונה נקט בית המשפט העליון בהחלטה לשחרר נאשם פלילי ישראלי, שהיה מוחזק בבית מעצר משטרתי בנתניה. בהדגישו את הצפיפות בתאי המעצר, כולל שלילת אור השמש ושלילת אפשרות של טיול בין כותלי הכלא, קבע בית המשפט כי תנאי המעצר "הינם בלתי נסבלים, ובלתי ראויים למדינה בה מבקשים להגן על זכויות היסוד של האדם, מדינה החייבת, כמצוות חוק היסוד, לשמור ולהגן על כבוד האדם באשר הוא אדם"13.
כבוד האדם באשר הוא אדם אמור להיות שווה, בין אם הוא תושב השטחים ובין אם הוא תושב ישראל.
עד לסוף 1995 פונו כל בתי הכלא בגדה המערבית. כיום מוחזקים העצורים ימים אחדים (ובמקרים בודדים עד לשבועיים), במתקני השהיה זמניים שבגדה, עד להעברתם לבתי כלא צבאיים או אזרחיים בישראל.
למרות התנאים העגומים בחלק מבתי המעצר בישראל, וחרף העובדה שבמתקני הכליאה הצבאיים בקציעות ובמגידו מוחזקים העצורים באוהלים, מביאה ההעברה לישראל לשיפור בתנאים הפיסיים של הכליאה ברוב המקרים, אולם החזקת תושבי השטחים בתוך ישראל מקשה על ביקורי משפחה ועל ייצוג משפטי על ידי סניגורים תושבי השטחים. מאז הטלת הסגר בסוף פברואר 1996, לא נערכו ביקורי משפחות ונמנע מעורכי הדין הפלסטיניים לבקר את לקוחותיהם המוחזקים בישראל.
מעצר מינהלי הוא מעצר ללא משפט, למשך חודשים רבים, המתבצע מכוח צו שמוציא מפקד צבאי. בשנת 1994 ירד מספר המעצרים המינהליים בשטחים באופן ניכר. בעוד שבשיא האינתיפאדה, בחודש אוגוסט 1988, הוחזקו ביום נתון למעלה מ- 2,500 איש במעצר מינהלי, והוצאו כ- 10,000 צווי מעצר מינהליים בשנים 1990-1988 הרי בחודש אוגוסט 1994 הוחזקו כ- 164 עצורים מינהליים.
ביולי 1994 הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, כי לאור הירידה במספר העצורים, נבחנת האפשרות לבטל את הדין המחמיר בנושא המעצר המינהלי בשטחים, אשר התקבל כהוראת שעה בתחילת האינתיפאדה, ולהחזיר על כנו את ההסדר הקודם, הדומה לחוק החל על מעצרים מינהליים בישראל. משמעות השינוי המוצע היתה להבטיח ביקורת שיפוטית לגבי כל צו מעצר מינהלי תוך 96 שעות מהמעצר, עיון תקופתי במעצר כל שלושה חדשים וזכות ערעור על ההחלטה השיפוטית בעניין המעצר. אולם, במקום שיפור בערובות כנגד שימוש שרירותי בכוח לעצור אדם ללא משפט, הביאה שנת 1995 החמרה נוספת בדין החל בשטחים. על פי צו מחודש פברואר 1995 האריך המפקד הצבאי את התקופה המירבית של צווי המעצר המינהליים מחצי שנה לשנה14.
בתחילת 1995 ובסופה הוחזקו כ- 220 עצורים מינהליים מהשטחים במתקן הכליאה הצבאי במגידו. לפני הפיגועים ההמונים בישראל, בחודש פברואר 1996, ירד מספרם ל- 208, ובעקבות הפיגועים עלה מספרם בסוף אפריל ל- 338. לשם השוואה נציין, כי במהלך השנה האחרונה נעצרו במעצר מינהלי שלושה אזרחים ישראליים15, דבר שעורר ביקורת נוקבת בכנסת ובציבור.
אם העציר מגיש ערעור נגד המעצר המינהלי, הדיון נערך בביתן, המשמש כבית משפט, בתוך מתקן הכליאה מגידו. אין גישה לציבור לדיונים אלה, ובזמני סגר אין עורכי הדין הפלסטיניים יכולים להיכנס לישראל על מנת לייצג את העצורים המינהליים. יש לציין, כי אפשרות הייצוג המהותי מוגבלת ביותר בדיונים אלה, כי המידע הגלוי הנחשף בפני הסניגור הוא זניח, ועיקר הביקורת השיפוטית מתמצית בבדיקת החומר החסוי שנציג השב"כ מציג בפני השופט בדלתיים סגורות, שלא בפני העצור וסניגורו.
אחדים מהעצורים נתונים לצווי מעצר מינהליים חוזרים; חירותם נשללת – ללא משפט וללא הזדמנות אמיתית להתגונן בפני הטענות נגדם – לתקופות העולות על שנתיים.
בשנים האחרונות פחת, ואף הופסק לחלוטין, השימוש בכמה מהאמצעים החריפים שהופעלו בעבר בשטחים. מאז גירוש 415 איש, החשודים כאנשי החמאס, ללבנון, לא חזרה מערכת הביטחון לגרש תושבים. לאחר החתימה על הסכם אוסלו הורשו חלק מהאנשים שגורשו בעבר לשוב לשטחים. הריסת בתים או אטימתם, שבסוף שנות השמונים שימשו באופן אינטנסיווי כאמצעי ענישה נגד מי שהיו מעורבים בפעולות נגד ישראל, פחתו בצורה דראסטית. הטלת עוצר, שהיתה נפוצה בעבר, פחתה אף היא במידה ניכרת, אף שלא פסקה לחלוטין16 .
1) סגר
בעוד שהשימוש בעוצר פחת מאוד בשנים האחרונות מוטל על השטחים, מאז מלחמת המפרץ (כלומר, מזה חמש שנים) – סגר קבוע, ונאסר על פלסטינים תושבי השטחים להיכנס לישראל ללא היתר אישי. בעקבות פיגועים או במועדי ישראל, מבוטלים כל ההיתרים ואז גם מי שיש לו היתר אינו יכול להיכנס לישראל. חידוש הסגר, דהיינו השעיית היתרי הכניסה לישראל, חזר על עצמו פעמים רבות ב- 1995. סגרים ממושכים במיוחד הוטלו על רצועת עזה. עד להחלטת מערכת הביטחון להנהיג הקלות, אין יציאה לישראל, אין כניסה לירושלים ואין מעבר בין עזה לגדה. לאחר ההקלות, על אדם שהיה לו היתר לחזור על כל התהליך של השגת היתר, דבר הכרוך בהוצאת כסף ובבזבוז זמן.
הסגר משבש את מהלך החיים התקין, ופוגע בחולים הזקוקים לטיפול דחוף בבית-חולים (כגון חולים הזקוקים לדיאליזה וחולי סרטן); ברופאים תושבי הגדה העובדים בירושלים ובאנשי צוותי רפואה מעזה העובדים בגדה או בירושלים; בעורכי-דין המייצגים עצורים שכלואים בישראל; בסטודנטים מרצועת עזה, הלומדים בגדה המערבית ובסטודנטים ומורים מהגדה, הלומדים או המלמדים בירושלים; וכמובן – בתושבים רבים העובדים בישראל.
הסגר מקשה מאוד על חייהם של תושבי הפרוורים והכפרים הסמוכים לירושלים, התלויים בה בכל שטחי החיים ומנותקים בעת הסגר מסביבתם. הסגר מונע גישה למקומות הקדושים בירושלים, ולמוסדות שבירושלים, המשרתים את כלל האוכלוסיה הפלסטינית. במהלך הסגר שהוטל על השטחים בפברואר 1996, בעקבות סידרת פיגועים, ונמשך עד מועד כתיבת שורות אלו, דווח על מחסור במזון, רעב וסבל של חולים שנמנע מהם טיפול רפואי. ידועים 4 מקרים של תמותת תינוקות בני יומם שהתעכבה העברתם לבית-חולים בישראל17.
יש להדגיש: חובתה של ממשלת ישראל לנקוט צעדים שימנעו פיגועים נוספים ויבטיחו את שלום הציבור. הסגר הוא, בנסיבות מסוימות, אמצעי כזה. עם זאת, חובתה ההומניטרית של ממשלת ישראל להבטיח אספקה סדירה של מצרכי יסוד, טיפול רפואי לנזקקים, ומעבר של אנשי רפואה וחולים. ככל שהסגר מתארך ופגיעתו קשה יותר, חובתה ואחריותה של ישראל למנוע פגיעה בתושבים חפים מפשע גוברת.
2) איחוד משפחות
זכותם של אנשים בוגרים להינשא ולהקים משפחה יחדיו, וזכותו של ילד לאיחוד משפחות עם שני הוריו, הן זכויות אנושיות טבעיות, המוגנות באמנות בינלאומיות, שישראל צד להן18 . איחוד משפחות – כלומר, קבלת מעמד חוקי של תושב עבור בן או בת זוג וילדיהם, על מנת שהמשפחה תוכל לחיות בצוותא באזור – הוא הנושא המרכזי בחייהן של משפחות פלסטיניות רבות, שכן נישואין בין תושבי השטחים לבין פלסטינים החיים מחוץ לשטחים נפוצים.
באופן מפתיע, נושא זה – שאין בינו לבין אינטרסים ביטחוניים של מדינת ישראל כל עימות אינהרנטי – היה לאחד הבוערים בתחום זכויות האדם תחת השלטון הישראלי. מדיניות ממשלת ישראל הינה, מזה שנים רבות, למנוע איחוד משפחות, פרט למקרים חריגים. ב- 1988 הוחמרה מדיניות זו כאשר הפסיקו הרשויות לרשום כתושב ילד שרק אביו הוא תושב השטחים. מדיניות זו כפתה חיי פירוד על משפחות רבות, בני זוג רבים נשארו באזור באורח בלתי חוקי על מנת לחיות חיי משפחה.
בשני הסדרים שהושגו בעתירות לבג"צ, בשנים 1990 ו- 1992, הסכימה המדינה להחיל מחילה על בני זוג הנמצאים בשטחים ללא מעמד חוקי ועל ילדיהם הקטינים. לבני משפחה אלה הוענקו רשיונות ביקור הניתנים להארכה מעת לעת. באוגוסט 1993 הצהירה המדינה בפני בג"צ על מדיניות חדשה בעניין איחוד משפחות. על פי מדיניות זו, קיבלו בני משפחה של תושבי השטחים, שכבר היו זכאים לרישיונות הביקור המתחדשים, מעמד של תושבי קבע. לגבי העתיד, הבטיחה המדינה להעניק אלפיים רשיונות לישיבת קבע מדי שנה, מרביתם לבני זוג של תושבי השטחים וילדיהם הקטינים (עד גיל 16). אלה שכבר נכנסו לשטחים עד סוף אוגוסט 1993, ונשארו באופן בלתי חוקי, היו רשאים לבקש את איחוד המשפחות כאשר הם נמצאים ביחד עם בני זוגם באזור. בני זוג שלא נישאו לתושב השטחים ולא נכנסו לשטחים עד לאותו תאריך היו רשאים לבקש איחוד משפחות רק אם הם נשארו בחו"ל, ואילו בן הזוג תושב השטחים חייב היה להישאר באזור על מנת להוכיח שמרכז חייו באזור ולא בחו"ל. המכסה של 2,000 רשיונות (כל רשיון כולל את בן הזוג ואת הילדים) חולק בין רצועת עזה לבין הגדה, ובתוך הגדה חולק בין הנפות.
מטרת המדיניות החדשה היתה להביא לפתרון סביר, לבעיה אנושית זו, אך התוצאה היתה בעייתית. בני הזוג שנכנסו לשטחים עד לאוגוסט 1993 מילאו את המכסות בשנים 1994 ו- 1995. לזוגות חדשים הסיכוי לזכות ברשיון לתושבות-קבע לצורך איחוד משפחות בעתיד הקרוב היה קלוש. בינתיים היה בן הזוג הזר אמור להיפרד מבן-זוגו תושב השטחים ולהשאר בחו"ל ללא הגבלת זמן. משפחות לא יכלו לעמוד בגזירה זו. קציני המינהל האזרחי הקדישו מרץ ודימיון בנסיונותיהם להכריח את בני הזוג הזרים לצאת מהשטחים. זימונים, איומים בגביית ערבויות, סנקציות נגד בני משפחה, טרטורים באישון לילה ואף הפעלת כוח פיסי על מנת להכריח נשים צעירות לעקור לירדן היו מנת חלקן של משפחות צעירות רבות. התנהגות זו של המינהל האזרחי נמשכה בנפות אחדות גם אחרי כריתת הסכם אוסלו ב` בספטמבר 1995.
בתחילת 1995 תוקן הצו הצבאי בדבר מירשם אוכלוסין על מנת לאפשר רישומו של ילד (עד גיל 18) כתושב השטחים, אם נולד לאב תושב ואם שאינה תושבת, ובלבד שמרכז חייו בשטחים. השינוי בדין היה עשוי לפתור את בעייתם של אלפי ילדים חסרי מעמד חוקי ולאפשר את רישומו של כל ילד שנולד באזור או בחו"ל כשאחד מהוריו היה תושב. אולם, המינהל האזרחי לא יישם את הצו עד לקיץ 1995. היועץ המשפטי לאזור פירש את הצו בדרך מאולצת המרוקנת אותו מכל תוכן, כך שמעטים נרשמו כתושבים מכוחו גם לאחר חדשי הקיץ.
הסכם אוסלו ב` שם קץ להתערבותם הישירה – חסרת הלב וחסרת התכלית – של פקידים ישראליים בחיי משפחה של זוגות פלסטיניים. ההסכם מוסר לרשות הפלסטינית את הסמכות להעניק תושבות קבע לבני זוגם של תושבים פלסטינים ולילדיהם. ואולם, הפעלת סמכות זו כפופה לאישור מראש של הצד הישראלי. כוח הווטו, השמור לישראל בענין איחוד משפחות, מאפשר המשך מעורבות עקיפה בהחלטות של פלסטינים להקים משפחה. ההסכם אף מעניק לרשות הפלסטינית זכות לרשום כל ילד (עד גיל 16) כתושב, אם אחד מהוריו הוא תושב. סמכות זו אינה כפופה לאישור ישראלי.
בנוסף, נקבע בהסכם אוסלו ב` הסדר חד-פעמי, שנועד להסדיר את מעמדם של תושבים בלתי חוקיים. עד לתאריך הבחירות למועצה הפלסטינית (בינואר 1996), רשאי היה להירשם כתושב כל אדם ששהה בשטחים מעל לשלוש שנים, והוא בן ארבעים או יותר, וכל אדם ששהה לפחות ארבע שנים באזור וטרם מלאו לו ארבעים שנה. דרך היישום בפועל של הסדר זה צמצמה את משמעותו. הוקצתה תקופה קצרה ביותר להירשם כתושב, חל בלבול בין המיפקד למירשם הבוחרים לבין הרישום במירשם האוכלוסין, ונקבעו תנאים מחמירים להוכחת נוכחות רצופה באזור למשך התקופה הנדרשת. בסופו של דבר הוגשו רק כששת אלפים בקשות לרישום במירשם האוכלוסין, וחלק ניכר מהן נפסלו על ידי ישראל.
3) הריסת בתים
הריסת בתים, בשל עבירה ביטחונית בה חשוד בן משפחה, פוגעת בעיקר בקרובי המשפחה, הגרים בבית. מטרת השימוש באמצעי זה מאפיינת את אחת המטרות של הענישה הפלילית: להרתיע את הרבים. אבל ענישה זו מכוונת נגד חפים מפשע בשל מעשהו של אחר.
הריסת בתים פחתה, כאמור, וניתן היה להאמין, כי היא עוברת סופית מרשימת ההפרות הבוטות של זכויות אדם בשטחים. בשנת 1993 לא נהרס אף בית. ב- 1994, בתשובה לעתירה שדרשה מצה"ל להרוס את ביתם של אלמנתו של ברוך גולדשטיין ויתומיו, הצהירה המדינה על מדיניות קבועה, להימנע מהריסת ביתו של אדם שאינו בין החיים. בעקבות פיצוץ אוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, בתאריך 19.10.94, בו נהרגו עשרים-ושלושה אנשים, וארבעים-ושבעה נפצעו, החליט צה"ל להרוס באופן חלקי את בית משפחתו של המחבל המתאבד, צלאח נזאל. בג"צ אישר את ההריסה@20@.
בשנת 1995, למרות מעשי טרור נוספים, נהרס בית אחד בלבד, ושני צווי הריסה נוספים לא הוצאו אל הפועל. בתאריך 3.3.96, לאחר הפיגוע ההמוני השלישי בסדרת ארבעת הפיגועים על ידי מחבלים מתאבדים, החליטה ממשלת ישראל להרוס את בתיהם של המחבלים המתאבדים. כוחות צה"ל הרסו תשעה בתים, לאחר שבג"צ דחה סדרת עתירות בעניין זה@21@.
נשיא בית המשפט העליון דחה את בקשת אחת המשפחות לקיים דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב, בקבעו לרשונה, כי הריסת בתים עולה בקנה אחד עם חוק יסודי, כבוד האדם וחירותו@22@. בשנת 1994 נאטמו חמישה בתים (שלושה מהם בירושלים, השייכים למשפחות של חוטפי נחשון וקסמן ז"ל, ובשנת 1995 בית אחד נאטם באופן חלקי.
בהריסת בית או באטימתו כרוכים החרמת השטח שעליו הוא עומד ואיסור הבנייה מחדש על השטח המוחרם או פתיחת הבית שנאטם. מאות ההריסות והאטימות מתחילת האינתיפאדה, מזה, והסכמי השלום עם אש"פ, שהביא לשיחרור חלק מהאסירים אשר בתי משפחותיהם נהרסו או נאטמו בגין מעשיהם, מזה, עוררו תקווה למחילה על החרמת השטחים, כחלק ממחוות הפיוס והתפנית הפוליטית. במכתב לח"כ מחאמיד מיום 8.9.94, הודיע ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, על החלטה לפתוח "על בסיס פרטני" בתים שנאטמו של אסירים המשוחררים לבתיהם. לגבי אחרים, שאינם משוחררים או ששוחררו בתנאי שישארו ביריחו, "ידונו בכל מקרה לגופו". במארס 1995, פתח צה"ל כארבעים בתים שנאטמו. ארגון בצלם, ביחד עם האגודה לזכויות האזרח בישראל, הגיש בקיץ 1994 עשרות בקשות למחילה על החרמת קרקע על מנת לאפשר בנייה מחדש של בתים שנהרסו. בקשות אלו לא זכו למענה כלשהו.
