סמי מיכאל. צילום: תום רביב דברים שכתב סמי מיכאל, נשיא האגודה, לכנס החירום נגד חוק הלאום שנערך בבית הגפן בחיפה ב-29.7.2018
כאשר התחדדו הוויכוחים על הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית או דמוקרטית יהודית, תיארתי בעיני רוחי איזו סערה הייתה מתחוללת אילו צרפת היתה מגדירה את עצמה כמדינה קתולית דמוקרטית או ארצות-הברית הייתה מגדירה את עצמה כמדינה נוצרית פרוטסטנטית דמוקרטית. לא שיערתי כי המחלוקת הלוהטת תשמש הכשרה לחוק הלאום שיפנה עורף לערכי יסוד של הדמוקרטיה, ושלפיו ישראל תוגדר כמדינת הלאום של העם היהודי, שמעמדה של השפה הערבית ייפגע והיא לא תיחשב יותר לשפה רשמית, ושתתאפשר הקמת יישובים קהילתיים על בסיס דת ולאום.
אני חש בחילה וחרדה נוכח החוק הגזעני הזה. הפגיעה שלנו היהודים במי שאינו יהודי היא אסון לאומי. אני מגדיר את עצמי כאזרח ישראלי וכיהודי-ערבי. אני סופר עברי אבל לא אשכח לעולם כי הערבית היא שפת אם שלי, השפה שדיברתי בה עם אמי עד יום מותה בגיל מופלג – 103. כשעמדתי מול קברה של אמי חשבתי עליה בשפה שינקתי בה.
אנו חיים במרחב ערבי עצום, ודיכוי של השפה הערבית הוא בבחינת עצימת עיניים והליכה על חבל בוגדני של בורות בכל הקשור בסביבה שבה אנו חיים. הפגיעה בשפה הערבית מנציחה את הבדידות שלנו באזור. גם האימפריה העות'מנית רדפה את השפה הערבית ואפילו הגדילה לעשות כאשר הוציאה להורג סופרים שהעזו לכתוב בערבית. עשב באוש צמח על קברה של האימפריה ההיא ואילו השפה הערבית עודנה חיה וקיימת.
חוק הלאום מטיל פצצה קטלנית במתן לגיטימציה למדינה להקים יישובים קהילתיים מופרדים על בסיס של דת ולאום. זוהי התגשמות החלום הוורוד של המתנחלים, חלום של צפרדע השואפת לבלוע פרה. אנחנו מכירים היטב יישובים קהילתיים כאלה של הצרפתים באלג'יר, של האנגלים ברודזיה, של הולנדים בדרום אפריקה. יישובים אלה עברו מן העולם.
חוק שמתעלם מזכויות אדם לכלל האזרחים לא זו בלבד שהוא פוגע באזרחים שאינם יהודים, חוק זה פוגע גם ביהודים. זהו חוק התאבדות של עם אשר שגשג ושרד רק בזכות הגשרים שבנה עם עמים אחרים, עם תרבויות אחרות ועם שפות אחרות.
אם חפצי חיים אנו, ואם בראש מעייננו גורלה של המדינה, ואם מצפון לנו, ראוי לכולנו – יהודים ושאינם יהודים – להוקיע את החוק הגזעני הזה ולפעול לביטולו, ויפה שעה אחת קודם.
