במקום לקחת את הפירורים מאלה שאין להם — יש לקחת מאלה שבאופן קבוע מקבלים את הנתחים הגדולים
מזל היא אם חד הורית לילד בן תשע מהקריות, שמנסה להתקיים מקצבת נכות ומקבלת סיוע בשכר דירה. היא פנתה אלינו, לאגודה לזכויות האזרח, מכיוון שהיא מנותקת מחשמל לתקופות ארוכות, כי אין לה כסף לשלם את חשבון החשמל. לאחר מאמצים הצלחנו לתווך לה הסדר תשלומים, שכדי לממש אותו היא נתבקשה להגיע למשרדי חברת החשמל למחרת. כשהתקשרתי לעדכן אותה על ההסדר, היא ביקשה לדחות את ביצועו ביומיים ולהגיע לחברת החשמל רק ביום ראשון. התפלאתי, הרי היא זקוקה כל כך לחשמל, והנה הזדמנות להחזיר אותו. אין לי כסף לנסיעה באוטובוס עד חברת החשמל, היא ענתה לי, ורק ביום ראשון אקבל את הגמלה.
חיה נזרקה מדירה ששכרה עם ששת ילדיה באשדוד, ועברה לדרום תל אביב. היא עובדת בשתי עבודות ניקיון, ומרוויחה רק מספיק בשביל שלא תהיה זכאית להשלמה לגמלה. יש לה ילדה במעון יום, אבל היא לא מצליחה לשלם את ההשתתפות בשכר הלימוד. מדי חודש מאיימים להוציא את ילדתה מהמעון, ומדי פעם גם מונעים את כניסתה לגן, עד שתשלם.
אפשר להאשים את חיה ומזל במצבן, כמו שכלכלנים בכירים ופוליטיקאים המעריצים את השוק החופשי אוהבים לעשות — במספר הילדים שבחרו ללדת, בבחירה באזור המגורים או בניהול תקציב לקוי. אבל בואו נניח לרגע את מזל וחיה, ונדבר על הילדים שלהן. מה הסיכוי של ילדים אלה לקבל חינוך איכותי, שירותי בריאות טובים, או אפילו אוכל מזין וקורת גג סבירה? מה הסיכוי שלהם לרכוש מקצוע שיאפשר להם לתת בעתיד לילדים שלהם חיים אחרים? האם הוריהם יוכלו לסייע להם לרכוש דירה, או שהם נדונים לעבור מדירה שכורה לאחרת, נחנקים מגובה התשלומים לבעלי בתים? האם גם אותם ניתן להאשים במצבם ולהתנער מכל אחריות עליו? הילדים האלה לא בחרו בחיים כאלה, וקשה להאשים אותם בבחירה תרבותית בבטלה ובהישענות על המדינה.
קשה אבל אפשרי. עובדה. יואל נוה, הכלכלן הראשי הפורש של משרד האוצר, מצליח. מהראיון אתו ("מי שבוחר להיות עני — המדינה לא צריכה להציל אותו; זה עניין תרבותי", TheMarker, 30.5.2018), נראה כי נוה אינו יודע ואינו מבין מהו עוני, ומהם החסמים שעומדים בפני אנשים עניים שמנסים לשרוד. הוא רואה לנגד עיניו מודל דמיוני של אדם — שלו נקודת מוצא, כלים, מגוון אפשרויות ויכולת בחירה זהים לאלה שלו, של נוה. לכן הוא באמת אינו מסוגל להבין מדוע יש בעולם נשים כמו מזל וחיה, ולמה המדינה בכלל צריכה לתמוך בהן ובילדיהן. לכן הוא גם מטיל על האנשים העניים את האחריות למצבם.
ספק אם נוה או מי מאנשיו במשרד האוצר חיו אפילו חודש אחד על קצבת הנכות שעינו כל כך צרה בהגדלתה, או על קצבת זקנה והשלמת הכנסה. הוא מעולם לא חווה את החרדה שכרוכה בהמתנה ליום תשלום הגמלה. הוא מעולם לא נאלץ להתמודד ממקום של חולשה עם הביורוקרטיה האינסופית במערכות המדינה שהוא מייצג, רק כדי לשרוד.
אבל החשוב ביותר הוא, שמי שקובע את המדיניות שמכריעה אם יהיה או לא יהיה לחם על מאות אלפי שולחנות בישראל — אינו רואה בחוסר השוויון בעיית יסוד. לכן הוא מסרב להביא בחשבון כלי משמעותי להתמודדות עם עוני: החלוקה של עוגת המשאבים וההחלטה מי יקבל את הנתחים הגדולים ולמי יישארו הפירורים.
במקום לקחת את הפירורים מאלה שאין להם, יש לקחת מאלה שבאופן קבוע מקבלים את הנתחים הגדולים. למשל, להטיל מס ירושה, לחלק מחדש את משאבי הקרקע ואת העושר הנדל"ני לאנשי הפריפריה החברתית, לתת דיור ציבורי אמיתי, ולמנוע את תהליכי ההפרטה בכל המערכות הציבוריות, שאליהן זולגות גם שכבות הביניים.
מבחינת נוה, המדיניות הרצויה היא הורדת מסים — והשאר, שיתאימו עצמם למרוץ. החזון שלנו באגודה לזכויות האזרח הוא אחר: מדינה עם רשת ביטחון נורמלית, עם מערכות ציבוריות מתפקדות בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות והרווחה. מדינה שבה נדע שיש לנו על מי להישען בעת זקנה או מצוקה, ושתאפשר לנו להרים קצת את הראש מעל מרוץ ההישרדות.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
