ברקע הדיון הסוער שמתנהל לאחרונה בסוגיית האימוץ — שהתעורר עקב האפליה הבוטה של זוגות להט"בים המבקשים לאמץ ילד — נותרה קבוצה שקולה אינו נשמע כלל, או שאינו נחשב. הכוונה היא למשפחות הילדים שנלקחים לאימוץ — שנמנות עם האוכלוסיות המוחלשות ביותר במדינה.
תמיד יהיו ילדים שיימסרו לאימוץ. למרבה הצער, יש ילדים שלא יוכלו לגדול בבית מולידיהם. במקרים רבים, אימוץ מקדם את טובתם של ילדים אלה.
אין הבדל, כמובן, בין משפחה להט"בית, המאמצת ילד, למשפחה "הטרו־נורמטיבית" העושה כן. הבעיה היא שבלהט הוויכוח, שבמרכזו עומדת השאלה מי כשיר לאמץ, לא מדברים על הילדים המאומצים. לא בודקים מיהם ואילו כשלים בטיפול של המדינה במשפחותיהם מונעים מהן לגדלם או לעמוד אתם בקשר. יש כשלים רבים כאלה, ובהם המבנה של השירות למען הילד, חוק האימוץ המיושן ועוד. כאן אתייחס בעיקר לכשלים שנוגעים להורים הביולוגיים.
חשוב לזכור, שילדים שמועמדים לאימוץ אינם בהכרח תינוקות שנולדו בסתר לנערות צעירות, שמסרו אותם לאימוץ ללא ידיעת משפחותיהן. מרבית המועמדים לאימוץ נולדו למשפחות שבראשן נשים עניות, פעמים רבות ממוצא מזרחי. כלומר, הרוב המכריע של תהליכי האימוץ בישראל מתרחשים על גבן של נשים עניות ומזרחיות. זו אמנם הכללה, אך היא תקפה.
המדינה כמעט ואינה מקצה משאבים לטיפול במשפחות עניות שבראשן נשים חד־הוריות, שסובלות ממגוון ליקויים וקשיים, שנובעים מהעוני או מעצימים אותו. המשאבים שעומדים לרשות מערכת הרווחה מעטים כל כך, שבמקרים רבים הפתרון הוא הוצאת הילדים מן הבית למסגרות שונות. מעבר לסבל שנגרם להורים ולילדים יש חוסר היגיון בפתרון הזה, מכיוון שהעברת הילדים למסגרות מחוץ לבית עולה למדינה הון. בנוסף לכך, מן הרגע שהילד הוצא מביתו, התמיכה של המדינה בהוריו כמעט נעלמת כליל. מה הסיכוי שילד כזה ישוב אי פעם להוריו?
בניגוד לדעה הרווחת, פעמים רבות אמהות חד־הוריות כאלה מנהלות מלחמת חורמה, למרות כוחותיהן הדלים, כדי להשיב את ילדיהן אליהן. מצב זה מתואר למעשה בתשובת המדינה לעתירה לאפשר ללהט"בים לאמץ ילדים באופן שוויוני. מחצית מן הילדים שגילם פחות משנתיים, שנמסרו לאימוץ בשנים 2013–2016, נלקחו מהוריהם בניגוד לרצונם וללא הסכמתם. כלומר, המדינה, באמצעות בית המשפט, כפתה את האימוץ.
בכל הנוגע לילדים בוגרים המצב עצוב עוד יותר. פחות מעשירית מהם נמסרו לאימוץ בהסכמת הוריהם. מנתונים אלה ברור, כי ככל שהילד גדול יותר, כך ההורים פחות מוכנים לוותר עליו, אולי כי הם קשורים אליו יותר.
בעיה נוספת שקיימת בישראל היא העדרו הכמעט מוחלט של אימוץ פתוח — אימוץ שמותיר מידה כלשהי של קשר בין הילד להוריו המולידים. באימוץ פתוח, הקשר בין ההורים המולידים לילד המאומץ יכול להישמר באמצעות חילופי מכתבים פעם בשנה או מפגשים תקופתיים, הכל לפי העניין. המודל הזה מופעל בהצלחה במדינות רבות בעולם, רק בישראל שבויים בגישה של הכל או לא כלום. אפשר רק לשער, כי לו הורים מולידים היו יודעים שאינם מאבדים את ילדיהם לצמיתות, נכונותם להסכים לאימוץ היתה גדולה מעט יותר, וייתכן שאפשר היה למנוע שנים של מאבקים אבודים שבהן ילדים גדלים במוסדות.
יש לקוות שמדינת ישראל תפעל, כדי שכמה שיותר ילדים יקבלו טיפול מיטבי בבית הוריהם המולידים, ושהורים שאינם מסוגלים לטפל בילדיהם יוכלו לשמור על קשר עמם גם לאחר שאומצו, כל עוד הדבר פועל לטובת הילדים וההורים כאחד.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
