נהוג לומר שבישראל אין ילדים עם בטן נפוחה מרעב, אבל אם עמותות הסיוע יחדלו לפעול – יהיו כאן רעבים, והרבה כאלה
א' מהצפון היא אם חד-הורית המתמודדת עם בעיות נפשיות. היא פנתה לאגודה לזכויות האזרח לאחר שהחשמל בביתה נותק שוב ושוב, ואין לה כסף להטעין את המונה המיוחד שהותקן לה מפני שיש לה חוב לחברת החשמל.
בתחילת השנה היא שילמה כ-1,200 שקל לחברת החשמל על חשבון החוב, ומי שנתנה לה את הכסף היא לשכת הרווחה בעיר. מתברר שהעובדת הסוציאלית ביקשה את הכסף מהקרן לידידות, וזו שילמה לחברת החשמל.
את החיבור הזה בין הקרן לידידות לחברת החשמל, כשמדובר בחוב של אנשים עניים, פגשנו שוב כשפנינו לנציג חברת החשמל בדרישה לחבר לחשמל את ביתה של א' אחרת – אם חד־הורית מירושלים הסובלת גם היא מבעיות נפשיות. חברת החשמל לא הציעה פתרון לבעיה, אך במקום זה הוצע לנו לפנות לקרן לידידות ולבקש שיעזרו לכסות את החוב. התפקיד של הקרן לידידות בטיפול בעוני אינו נגמר בחשמל. ר' מאשדוד, שזקוקה לארון, מספרת כי לשכת הרווחה בעיר מפנה זכאים לרכוש ריהוט בסיסי בסבסוד של הקרן לידידות.
שוב ושוב מתחוור כיצד עמותות מחזיקות בחיים את המדינה, ואיך רשויות מדינה למדו להסתמך על כך. הקרן לידידות מממנת את חברת החשמל, המספקת שירות שהוא תנאי לקיום בכבוד. היא מממנת גם את לשכות הרווחה ומחליפה את המדינה בטיפול בעוני.
היבטים נוספים של התנערות המדינה מאחריות עלו בדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שנערך בעקבות דו"ח של מבקר המדינה שביקר בצורה קשה את תפקוד משרד הרווחה ביחס לילדים בפנימיות. מתברר שכדי שלילדים תהיה אפשרות להגיע לבתי הספר בהסעות, או בכלל להתקיים באופן הולם בפנימייה שאליה הוציאה אותם המדינה – לפעמים בכפייה – העמותות שמפעילות את הפנימיות מגייסות תרומות. אם לא יעשו זאת, כך שמעתי במו אוזני, מוהלים במים את החלב המוגש לילדים.
זה לא נגמר ברווחה ובטיפול בעוני, רואים את זה בחינוך ואפילו במערכת הביטחון, שגם בה יש "שנור".
הקרן לידידות ועמותות אחרות הן בעצם מערך הרווחה של המדינה. נהוג לומר שבישראל אין ילדים עם בטן נפוחה מרעב כמו באפריקה, אבל אם העמותות האלה יחדלו חס וחלילה לפעול יום אחד, יהיו כאן רעבים, והרבה כאלה.
העוני בישראל קשה מאוד, והמדינה לא באמת לוקחת אחריות על ההתמודדות אתו. הפילנתרופיה ממסכת את המצב האמיתי, מניחה עליו פלסטר ומאפשרת למדינה להתחמק מלספק פתרונות עומק לצמצום פערים ולקידום מהותי של הזכות לקיום אנושי בכבוד – בוודאי שלא לטווח הרחוק.
מדי חודש נאלצת א' מהצפון לחיות ללא חשמל עד שתקבל את גמלת הנכות מהביטוח הלאומי. אז היא מטעינה את מונה החשמל ב–100 שקל, שמהם יקזזו לה אוטומטית חלק מהחוב, ותישאר לה רק כמחצית מהסכום. א' מירושלים פונה אלינו מדי כמה שבועות כאשר בדירתה משתרר חושך. אין לנו פתרון עבורה. ר' לא קיבלה בסוף את הארון המובטח. נפלאות הן דרכי הביורוקרטיה, גם כשלכאורה יש זכאות ויש מימון. עם כל אלה מתמודדים אנשים עניים בישראל. והמדינה, היכן היא?
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
