ב-69 שנה הצלחנו להגיע להישגים מרשימים ומעוררי גאווה. אני מאחלת לנו שנצליח בהקדם להגיע לגבולות ריבוניים ברורים ומוסכמים שיאפשרו לכל בני האדם החיים בתוכם וסביבם לחיות בכבוד ובחירות מלאים
כישראלית, יש כמה דברים פשוטים שברורים לי. אני יודעת שאם אסע דרומה ואעבור את מעבר טאבה (בהנחה שיהיה פתוח) אגיע למצרים, שבמזרח נמצאת מדינה ששמה ירדן, ושהגדר בצפון מפרידה בין ישראל לבין לבנון. אבל האם כשאני נוסעת לתפוח אני נמצאת בישראל? ואיפה אהיה אם אכנס רגע לחווארה הסמוכה? וכשאחצה את חומת ההפרדה בירושלים?
בעצם, לא ברור לי איפה המדינה שלי מתחילה ונגמרת, וזה דבר משמעותי. תלמידי י"ב שלומדים לקראת בחינת הבגרות באזרחות יודעים לשנן ארבעה תנאים לקיום מדינה. שתתגורר בה אוכלוסייה, שיהיה בה שלטון, שהיא תהיה עצמאית וריבונית, ושהיא תתקיים בשטח בעל גבולות מוגדרים.
מדינת ישראל עצמאית בהחלט, ורק לפני ימים אחדים ציינו את יום העצמאות ה-69. אך כבר 50 שנה שלישראל אין גבולות ברורים. זה פרק זמן ארוך מאוד, ארוך מידי. בתור מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, אני מודאגת מכך שמאז 1967 אין לנו גבולות ריבוניים ברורים, מכיוון שלהגדרת הגבולות הריבוניים יש משמעות כבירה על המעמד שיש לאנשים שחיים בתוכם.
זה לא מתפקידו של ארגון זכויות אדם לקבוע מה צריכים להיות גבולות מדינת ישראל, שכן מדובר בסכסוך לאומי מדיני שהמענה לפתרונו הוא במישור הפוליטי. כל פתרון שיתקבל בהסכמה ותוך מתן של חירות וכבוד לכל מי שחי פה הוא פתרון ראוי. אבל אני בהחלט יכולה לקבוע שהיעדר גבולות זה רע לזכויות האדם. זה רע לזכויות האדם של הפלסטינים, שחיים חמישה עשורים מחוץ לגבולות מדינת ישראל הריבונית ולזכויות האזרח שריבונות זו מעניקה. ישראל בחרה במדיניות של יישום חלקי וסלקטיבי של הדין ההומניטרי הבינלאומי החל על שטח שנכבש במלחמה, ובכך היא מונעת מהפלסטינים לקבל את ההגנות שהם זכאים להן מתוקף מה שמכונה "דיני הכיבוש". העמימות של הגבולות מביאה לעמימות של חוק ושל זכויות.
הלימבו הזה גם רע לישראלים וגם למדינת ישראל. גבולות הם דבר חיוני. כשמטשטשים גבולות אז מטשטשים גם זכויות אדם. כמו שהורים מתווים גבולות לילדיהם, כמו החוק שמגדיר לאזרחים קווים אדומים שנועדו להגן על כולנו, כך גבולות ריבוניים למדינה הכרחיים להגנה בסיסית על בני האדם ועל זכויותיהם.
כשאין גבול ברור נוצרת אנומליה כמו איי ריבונות ישראלית בדמות ההתנחלויות בלב השטחים, שתושביהן אזרחי מדינה דמוקרטית. זאת בעוד שכניהם הפלסטינים חיים תחת שלטון צבאי ישראלי. כך באותה פיסת קרקע, מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לשתי האוכלוסיות שחיות תחת אותו משטר. על אותה עבירה ממש, מעצרו של ישראלי ופלסטיני יוארך בתקופה שונה והם אפילו יישפטו במערכת בתי משפט שונה רק מפני שהם בני לאום שונה.
היעדר הגבולות יצר גם בעיה הפוכה. השיטות שבהן ישראל נוקטת בשטחים מחלחלות לאיטן פנימה ופוגעות באזרחים. מאות פלסטינים עצורים במעצר מינהלי דרך קבע, אבל בשנים האחרונות אנו רואים עלייה במעצרים המינהליים ובצווים מנהליים שניתנים לאזרחים ישראלים, ערבים ויהודים. דיכוי הפגנות בצורה אלימה מאוד זו שיגרה בגדה המערבית, ואנו רואים יותר ויותר התנהגויות דומות בתוך ישראל. כנראה שכשאנו רואים באופן שגרתי את הפרת זכויות האדם מעבר לקו הירוק, קשה להבחין כיצד הגבולות מטשטשים גם בצד שלנו.
ב-69 שנה הצלחנו להגיע להישגים מרשימים ומעוררי גאווה. אני מאחלת לנו שנצליח בהקדם להגיע לגבולות ריבוניים ברורים ומוסכמים שיאפשרו לכל בני האדם החיים בתוכם וסביבם לחיות בכבוד ובחירות מלאים. ובהצלחה גם לתלמידים ולתלמידות בבחינת הבגרות באזרחות. זכרו שגבולות זה תנאי לקיומה של מדינה וגם תנאי לשמירה על זכויות אדם.
הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
