זכויות אדם אינן פריבילגיה שהשלטון יכול לשלול בעת רצון. זה הזמן להסתכל מעבר לפוליטיקה, לשאול את עצמנו איך אמור להיראות כלא בישראל ולעשות את השינוי הנדרש
אצל חלק גדול מהאנשים הלב נאטם כשמדברים על זכויותיהם של אסירים ביטחוניים. הרי מדובר באנשים שחלקם רצחו, ניסו לרצוח או היו מעורבים ברצח ישראלים. האמת היא שהלב נאטם לעתים קרובות, גם כשמדובר בזכויות אסירים אחרים. אלא שאין לנו ברירה. זכויות האדם לא נעצרות בשערי הכלא, ועלינו לדרוש להקפיד גם על זכויותיהם. האסיר מאבד את חירותו וחלק מזכויותיו, אך אין זו עילה להפשיט אותו מהן לחלוטין.
כשבוחנים את רשימת הדרישות, כפי שפורסמה, של האסירים הביטחוניים שפתחו בשביתת רעב, קשה להבין את התנגדות המדינה. לא מדובר בדרישות מופלגות או מופרכות, לפחות לא ברובן. טיפול רפואי הולם, יחס אנושי בזמן ההובלה לדיונים או קבלת מזון בזמן השהייה בתאי מעבר הן דרישות בסיסיות שהמדינה הייתה צריכה לספק בלי שאף אחד ייאלץ לשבות רעב. שירות בתי הסוהר (שב"ס) היה אמור לשים לב בעצמו שאין תאי שירותים למשפחות האסירים שבאות לביקורים, או שהתאים שבהם שוהים האסירים ימים ולילות אינם ממוזגים, והחום שם בלתי נסבל בקיץ והקור מקפיא בחורף.
קל לסחוף את הדיון לשאלה האם השביתה משמשת את מרואן ברגותי כדי לקדם את עצמו פוליטית, אך זה לא רלוונטי. קל גם לעסוק בשאלה מדוע הניו יורק טיימס לא ציין בהתחלה שברגותי מרצה עונש מאסר כיוון שהורשע ברצח של חמישה ישראלים – ותיקן רק אחרי שספג ביקורת. אבל אין מנוס מהתמודדות עם הטענות עצמן.
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק כתב לפני כמעט ארבעה עשורים שחומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. החופש נשלל מהעצור, אך צלם האדם לא נלקח ממנו. על אף פסיקות חוזרות ונשנות המצהירות על חשיבות השמירה על זכויותיהם של אסירים ומתן תנאי כליאה הולמים, עיון ברשימת הדרישות של האסירים אמור לגרום לכל אדם לחוש אי נוחות ולחשוב: האם סביר שבשנת 2017 אסיר יצטרך לשבות רעב, כדי שאמו שבאה לבקר אותו תוכל להתפנות לשירותים אחרי דרך ארוכה?
גם הצעדים שעליהם הכריז שירות בתי הסוהר כדי להתמודד עם השביתה אינם מבשרים טובות. מדאיגה במיוחד הכוונה להקים בית חולים שדה ליד כלא קציעות. אחרי שלא נמצא בעבר רופא שיסכים להפר את האתיקה הרפואית ולהזין בכפייה אסיר שובת רעב, שב"ס מתכנן להקים בית חולים שדה משלו. הזנה בכפייה היא שיטה אכזרית ומסוכנת, נחשבת כעינויים ואינה מוסרית. לא בכדי אף רופא לא הסכים לבצע אותה עד כה, וההסתדרות הרפואית אסרה על חבריה ליטול חלק בפרקטיקה זו. שב"ס גם מונע מהאסירים לפגוש את עורכי דינם כעונש על שביתת הרעב, וכך פוגע בזכות בסיסית נוספת שלהם.
זכויות אדם אינן פריבילגיה שהשלטון יכול לשלול בעת רצון. בבתי הכלא בישראל יושבים אסירים שעברו עבירות ביטחון, יושבים מי שרצחו את נשותיהם, יושבים אנסים ואחרים שהחברה מבקשת להרחיק ממנה. ויושבים גם אסירים ביטחוניים שביצעו פשעים איומים, אבל אסור לשלול מהם צלם אנוש. זה הזמן להסתכל מעבר ללאומיות ולפוליטיקה, לשאול את עצמנו איך אמור להיראות כלא בישראל של שנת 2017, ולעשות את השינוי הנדרש.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח
פורסם בעיתון מעריב ב-23.4.2017
