הדרך הנכונה לפתור את בעיית הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי היא להידבר עם נציגיו, להסדיר את מה שניתן להסדיר ולשים קץ למצוקת התכנון והדיור
רבים הזדעזעו מהפינוי האלים שהתרחש באום אל-חיראן לפני כשבועיים. שבוע לפני כן נהרסו 11 בתים בקלנסווה. אום אל-חיראן וקלנסווה הם מקרים שונים, אך דומים. במקרה הראשון מדובר בהרס של כפר שלם, שתושביו, למרות כל הניסיונות לנתק אותם מהזיקה לקרקע ולמקום, גרים בו מכוח הוראת הממשלה כבר עשרות שנים. במקרה השני מדובר בהריסה של בנייה ללא היתר בתוך יישוב מוכר. ובכל זאת, יש ביניהם מן המשותף – הדחיקה המתמשכת ומצוקת התכנון והדיור ארוכת השנים של החברה הערבית.
אף שהישובים הערביים סובלים ממצוקה תכנונית קשה, הנובעת בראש ובראשונה ממחדליה התכנוניים של המדינה ומהתעלמותה השיטתית מצרכיה של האוכלוסייה הערבית בתחום הדיור, הקרקע והשירותים, ממשלת ישראל דווקא רוצה להחמיר את האכיפה ואת הענישה על עבירות בנייה. לשם כך היא מקדמת את חוק קמיניץ בהובלת ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. חוק זה מגביל את מעורבותם של בתי המשפט באכיפת חוקי התכנון, מעניק לגורמים מינהליים יותר סמכויות לאכיפת החוק, מכביד את הקנסות ומגדיל את תקופות המאסר שייגזרו על הבונים ללא היתר. לשון החוק היא ניטרלית, אבל נדמה שהכוונה מאחוריו ברורה: להרוס בתים של ערבים.
מדיניות הממשלה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק קמיניץ, היא עוול זועק לשמיים. הרי הבנייה הלא חוקית ביישובים הערביים היא תולדה של מדיניות ממשלתית ארוכת שנים. המדינה לא הכינה תכניות מתאר ופיתוח ליישובים הערביים, מה שהפך כל התפתחות ביישובים אלה לבלתי חוקית מעצם קיומה. לכן, חשוב להבהיר: בנייה ללא היתר ביישובים הערביים לא נעשית מתוך זלזול בחוק. היא מתבצעת ברוב המקרים עקב חוסר ברירה ונועדה לספק קורת גג עבור צעירים ומשפחות ערביות. אין להם פתרון אחר.
היקף הבנייה הלא חוקית הרחב הוא העדות המובהקת ביותר לכך שקיימת בעיה מערכתית שנובעת בראש ובראשונה ממדיניות מפלה לרעה כלפי הציבור הערבי. אם הממשלה באמת רוצה לפתור את הבעיה ולא רק להתנגח עם אזרחיה, היא צריכה לפתוח בהידברות עם נציגי הציבור הערבי, להסדיר את הבנייה הלא חוקית שאפשר ולהסדיר ולקדם תכניות שיאפשרו מתן היתרי בנייה כחוק בכל היישובים הערביים. אלא שהיא לא עושה זאת, ולא בכדי. אין פלא שהיא מעוניינת להגביל את שיקול הדעת של בית המשפט – הרי הוא עוד עלול להצביע על כך שהממשלה אשמה במחדל התכנוני.
הממשלה גם החליטה להגביל את שיקול הדעת של גופי התכנון המקומיים, שמכירים טוב יותר את הצרכים של כל מקום ומקום ואת סדרי העדיפויות הרצויים באכיפה. גם פה, נראה שנטילת שיקול הדעת נועדה להסתיר את אחריות ממשלות ישראל לדורותיהן על המציאות של הציבור הערבי בישראל.
רק בשנה שעברה הממשלה הכריזה על תוכנית משמעותית לפיתוח החברה הערבית. תוכנית זו יכולה לסייע רבות לצמצום האפליה לרעה של האוכלוסייה הערבית, אבל תמוה שהממשלה לא מסוגלת לתת לאזרחיה את מה שמגיע להם, או חלק ממנו, מבלי להניף שוט בו בזמן.
הכותבת היא מנהלת היחידה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח
פורסם בעיתון מעריב ב-1.2.2017
