אני עורכת דין, אקטיביסטית, אסרטיבית, מרימה קול צעקה כשאני רואה עוולה – ועדיין, לפעמים אני מסתירה את העובדה שאני לסבית. זו לא בושה, זה פשוט פחד מאלימות או אפליה. "מה זה להסתיר", תשאלו. "הרי גם לי לא כתוב על המצח שאני סטרייט". אז זהו, שכן. בכל פעם שאתם הולכים יד ביד עם החברה ברחוב בלי לחשוש לחטוף אגרוף או קללה, בכל פעם שאתן מבקשות לשכור דירה עם בן הזוג ולא מתלבטות אם לספר שאתם ביחד או לשקר ולומר שאתם רק שותפים לדירה, בכל פעם שאתם הולכים לרופאה מבלי לחשוש שיפנו אליכם במגדר שרשום לה במחשב במקום במגדר שבו אתם מזדהים – בכל הפעמים האלה, אתם בפועל הולכים עם שלט על המצח.
אתם לא האשמים כמובן, אלא המפלים והאלימים, אבל חשוב שתבינו שזהות היא לא דבר בלתי נראה, ושעבורנו המציאות לא תמיד פשוטה ולעיתים מסוכנת. כן, גם בשנת 2016, שהייתה שנה מורכבת לקהילת הלהט"ב בישראל. בשנה האחרונה הקהילה בבאר שבע נאבקה על זכותה לצעוד במקום מרכזי בעיר שלה, אך בית המשפט נכנע לאלימות וללהט"בפוביה של גורמים פוליטיים ושלח אותנו לצעוד ברחוב צדדי. דווקא בערים שהן לא תל-אביב, המאבק על נראות במרחב הציבורי הוא חשוב במיוחד, ומטרתו לסמן לציבור שאנחנו בכל מקום, וללהט"ב בעיר – שהם לא לבד. לכן פסיקת בית המשפט היא כתם שחור. לשמחתי, הקהילה המקומית לא שיתפה איתה פעולה והחליטה להפגין נגד הניסיון להדיר אותה. והמשטרה? במקום לשמור עלינו, עיכבה מפגין בבאר שבע ונהגה בו באלימות ובהומופוביה, ובירושלים חקרה פעילים שתלו ברבנות הראשית את דגל גאווה, שמסמן אהבה ושוויון, כאילו מדובר במעשה טרור.
בנוסף, הומואים באילת, רחובות ותל-אביב הוכו רק משום שהם הומואים. מאות רבנים ומנהיגי דת האשימו אותנו בגל השריפות האחרון, בהיותנו כת של תועבה, וחרצו לנו דין מוות. גם גילינו בסקר ממשלתי ובמחקרים אחרים שלטרנסג'נדרים כמעט בלתי אפשרי לחיות כאן בכבוד ובביטחון משום שמחציתם ספגו אלימות פיזית, 68% מהם חוו אפליה בעבודה, 84% מרוויחים הרבה מתחת לממוצע ו-42% לא מוצאים עבודה במשרה מלאה. השיר הפוגעני "מושיקו" שודר בפריים טיים, ולמחרת הוצפנו בדיווחים של בני נוער גאים שחבריהם לכיתה השפילו אותם בבריונות ושרו להם את השיר.
אלא שיש גם נקודות אור. 25 אלף נשים וגברים, דתיים וחילונים צעדו השנה במצעד הגאווה בירושלים לזכר שירה בנקי ז"ל, במפגן מרשים של אהבה וסובלנות והתנגדות לאלימות. ארגון חוש"ן התחיל להעביר פעילויות לצוותי חינוך לגיל הרך בנושא להט"ב וזהות מגדרית, בתקווה שחינוך יוביל לשינוי עמדות בציבור. השנה הקהילה הבי-פאן-פולי ייסדה פורום באגודת הלהט"ב, וזוהי השנה הראשונה שבה הוקדש יום שלם בכנסת לזכויות להט"ב. הדבר שאותי הכי מרגש הוא המאבק שלו אני שותפה בעירי חיפה. אחרי שנים שבהן מצעד הגאווה בעיר היה הפגנה מול העירייה בדרישה לתקציבים לרווחה, לתרבות, לבריאות ולחינוך, העירייה הכריזה על פתיחת בית הקהילות לגאווה ולסובלנות בעיר והגדילה תקציבים לקהילה במאות אחוזים.
נכון, זו הייתה שנה קשה, אבל אם למדתי משהו מהמאבק שלנו בחיפה זה להאמין שהשינוי אפשרי. נחישות וסולידריות הובילו אותנו למקום שבו אנו נמצאים היום. לא ויתרנו, גם כשהכל היה נראה אבוד, וכל שנה הצטרפו למאבק עוד ועוד אנשים שהבינו שהם לא יכולים לעמוד מנגד. לכן, בשבוע זכויות האדם, אני מזכירה לעצמי ולחברותיי וחבריי לקהילה – גם בימים קשים אנחנו חייבים וחייבות להאמין ששינוי יכול להתרחש. והוא יתרחש. כי אנחנו נמשיך להיאבק ביחד עד שנביא את השוויון המיוחל.
הכותבת היא עורכת דין באגודה לזכויות האזרח ופעילה בקהילת הלהט"ב בחיפה
פורסם (בקיצורי עריכה) במעריב ב-6.12.2016
