למגוון צורות השליטה הישראלית שהתפתחו מעבר לקו הירוק על ידי רשויות צבאיות ואזרחיות מאפיין משותף בולט אחד, והוא הפרות קשות ושיטתיות של זכויות האדם הבסיסיות של מיליוני פלסטינים. עוד רגע ונחגוג לזה 50
השטחים הכבושים, המשוחררים או המסופחים? שטח פלסטיני או ישראלי? משטר צבאי או שלטון אזרחי? משפט בינלאומי או חוק ישראלי? ריבונות או מדינה שבדרך? לאורך חמישה עשורים המציאות שמעבר לקו הירוק השתנתה לבלי הכר, והיא כה מסובכת כיום שלהגיע להסכמה על שם או על כותרת אחת שמתאימה זו משימה כמעט בלתי אפשרית. בפתח השנה ה-50, השטחים שמעבר לקו הירוק הם בראש ובראשונה אזור מפוצל ומקוטע, שמתקיימות בו במקביל צורות שליטה שונות.
ירושלים המזרחית סופחה ביוני 1967 והיא חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל. האמנם? לא ממש. החוק הישראלי לא באמת מתקיים בשכונות הפלסטיניות של ירושלים, הסובלות מהזנחה חריפה ומהיעדר שירותים ותשתיות בסיסיים. ההזנחה חריפה במיוחד בשכונות הירושלמיות שננטשו לחלוטין מעברה השני של חומת ההפרדה החוצה את העיר, אך גם והפלסטינים המתגוררים בעיר העתיקה, לבה של ירושלים, סובלים ממנה. אם היחס של הרשויות כלפי הפלסטיניות והפלסטינים בירושלים – שליש מתושבי העיר – שונה מהותית ובכל היבטי החיים מהיחס לאוכלוסייה הישראלית, כמה נכונה הטענה הישראלית השגורה שהעיר כולה מאוחדת תחת ריבונות ישראל? אולי נכונה יותר ההגדרה של הפלסטינים הירושלמים כי הם נתונים למרותה של "עיריית הכיבוש"?
בשונה מירושלים המזרחית, הגדה המערבית לא סופחה לישראל והיא נתונה תחת שליטתו של הצבא, ולא של כנסת ישראל. האמנם? לא ממש. חוקי מדינת ישראל הם הגורם הראשון במעלה שמעצב את מציאות חייהם של המתנחלים, ודיני המפקד הצבאי משניים לו. בין אזרחים ישראלים המתגוררים משני עברי הקו הירוק קיימים הבדלים מסוימים אולם רב הדומה על השונה. הכפיפות של המתנחלים למפקד הצבאי באה לידי ביטוי בהיבטים נקודתיים, ובעיקר בעניינים ביטחוניים. לטעון שכך נראים חייהם של מי שנתונים תחת משטר צבאי? זו היתממות.
על החיים האמיתיים תחת הכיבוש הצבאי אפשר ללמוד ממציאות חייהם של תושבי הגדה הפלסטינים. הם נשפטים בבתי משפט צבאיים, אפילו כשהם עוברים על דיני התעבורה. חופש התנועה, חופש הביטוי, וחופש המחאה שלהם מוגבלים על בסיס יום יומי. האדמות שלהם מופקעות ל"צרכי ביטחון", או שהגישה אליהן מוגבלת או אסורה.
בשטח סי, הנתון לשליטה ישראלית מלאה, מוטלות מגבלות קשות על פיתוח ועל בנייה, וכפרים שלמים אינם מורשים להתחבר לרשת המים והחשמל. קהילות אחרות מתמודדות עם הסכנה הכרוכה במגורים באזורים שהוכרזו שטחי אש ואימונים ומול איום של גירוש. אלימות והתעמרות הפכו שם שיגרה.
ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל, קידמו בגדה המערבית שני מהלכים מקבילים וסותרים. מחד, הצבא פועל במסגרת המשפט הבינלאומי לפיו כיבוש צבאי הוא מצב זמני שנוצר כתוצאה של עימות, ושאינו מקנה ריבונות או בעלות על השטח. בה בעת, הממשלה הנוכחית וגם קודמותיה, סבורות שחלקים ניכרים מהגדה הינם, או ראוי שיהיו, חלק "אינטגרלי" ממדינת ישראל. גם אם באופן רשמי לא הוחלה ריבונות ישראלית באזור מעלה אדומים, למשל, או בבקעת הירדן, המדיניות השיטתית היא להרחיב את ההתנחלויות שם ולגרש ולייבש את הקהילות הפלסטיניות המתגוררות באזור. האם כך נראית שליטה צבאית זמנית שאינה מקנה ריבונות? לא ממש. כך נראה ניסיון לספח שטחים.
מעבר לקו הירוק מתקיימים בפועל תהליכי סיפוח בשטח שבאופן רשמי הוא שטח כבוש, ומופעלות פרקטיקות של כיבוש בשטח שהוא באופן רשמי מסופח. הערבוב בין סיפוח וכיבוש, או "הסיבוש", מתאפיין בשליטה שיש בה הרבה רכיבים של כוח ומעט מאוד לקיחת אחריות הנדרשת ממי שלקח את הכוח לידיו. מי שיוותרו על הכינוי ויתעקשו לתאר מציאות זו כשחרור חבלי מולדת, עדיין לא יצליחו לטאטא מתחת לשטיח את העובדה הגלויה לעין כל: למגוון צורות השליטה הישראלית שהתפתחו מעבר לקו הירוק על ידי רשויות צבאיות ואזרחיות מאפיין משותף בולט אחד, והוא הפרות קשות ושיטתיות של זכויות האדם הבסיסיות של מיליוני פלסטינים. עוד רגע ונחגוג לזה 50.
הכותבת היא רכזת פעילות ציבורית במחלקת שטחים באגודה לזכויות האזרח בישראל
