אחת החוויות היותר קשות שלי בבית הספר היסודי היתה חרם מתמשך שעשינו על ילדה מהכיתה, סתם כך כי מלכת הכיתה החליטה. עד היום איני יודעת אם בגלל שהילדה היתה מזרחית או בגלל שהיתה התלמידה הכי טובה בכיתה. כשלוש שנים נמשך החרם, ואף מורה או הורה לא אמר דבר. כשקצת גדלנו והגענו לכיתה ו' התגבשה בי ההכרה שעשינו מעשה נורא. מרדתי בחרם, ביקשתי סליחה והילדה המוחרמת הפכה לחברתי הטובה ביותר. עד היום קשה לי להבין מדוע אף אחד מהמבוגרים לא התערב.
הכיתה היא מיקרוקוסמוס של העולם עבור ילדים. בה הם לומדים איך להתנהג חברתית. הם לוקחים איתם לחייהם מחוץ לבית הספר את מה שהם מבינים שמקובל או לא. כמובן, הערכים שנלמדים בבית חשובים לא פחות.
חינוך מתחיל מגיל אפס. מחקרים מרחבי העולם מראים שכבר בגיל שנתיים-שלוש פעוטות מודעים להבדלים גזעיים, ורבים מהם כבר מביעים העדפה גזעית. איך זה קורה? ילדים וילדות מנסים להבהיר לעצמם איך פועל העולם כל הזמן, גם כשהמבוגרים שותקים. הדרה, אפליה וחרם על בסיסים שונים קיימים בכל כיתה וגן. אם המבוגרים אינם מתייחסים לכך, הילדים מבינים שזה בסדר, שזו התנהגות מקובלת. אם ילדים מקבלים הכוונה והסברים על כך שישנם הבדלים בין בני אדם, מסר של גאווה בזהויות שונות ושלילה של גזענות על כל צורותיה, התוצאה אחרת. קבלה של השונה בגן או בכיתה גורמת לילדים להיות פתוחים יותר גם למי ששונים מהם בחוץ.
למרות שכולנו מסכימים ש"הכל מתחיל בחינוך", החינוך נגד גזענות בישראל נמצא בחיתוליו. משרד החינוך אינו עוסק בכך באופן ישיר, ואינו מנחה את הגנים ובתי הספר לעסוק בנושא. למרות שרבים מאיתנו מזועזעים בכל פעם שמתפרסם מחקר שמצביע על עוד עליה ברמת הגזענות, הדיון הציבורי כמעט ולא עוסק באחריות שלנו ובמה מערכת החינוך עושה כדי להיאבק בגזענות.
גזענות היא אלימות, והיא מכאיבה. לכן היחס אליה צריך להיות חד משמעי, בדיוק כמו היחס לאלימות פיזית. כדי לסייע לגננות ולמורות פרסמה לאחרונה האגודה לזכויות האזרח ספרשבומומחיות ומומחים מתחום החינוךמציעים כלים מעשיים להתמודדות עם התנהגויות גזעניות בכיתה ובגן, ומגוון דרכים לחנך נגד גזענות גם במקצועות לימוד שאינם נתפסים כרלוונטיים לנושא כגון אנגלית, מתמטיקה ומדעים.
זה, כמובן, לא מספיק. משרד החינוך צריך לאמץ תוכנית מקיפה לחינוך נגד גזענות, וגם לנו – ההורים – יש מה לעשות בעניין. למשל, שלילת גילויי אפליה, הפגנת חום ואהדה לילדים שהחברה מדירה, בובות בצבעים שונים והתייחסות במשחקים לדמויות מגוונות.
ויש, כמובן, גם סיפורים וספרים – מ"דירה להשכיר" ועד "משפחת המומינים", מסדרת "ילדי העולם" ועד "הברווזון המכוער", מ"מעלה קרחות" ועד "אוהל הדוד תום" – החושפים את הילדים למציאות חיים אחרת מזו שמוכרת להם, שבה אף יצור אינו מוזר וכל התנהגות מתקבלת באמפתיה. חלקם אף דנים בקונפליקטים על רקע גזעני, גם אם מייצגי הגזענות הם נמלה או ברווז. ספרים מסוג זה הם בסיס טוב לשיחה, ומאפשרים לילדים לפתח מחשבה עצמאית וביקורתית.
היום הבינלאומי למאבק בגזענות, המצוין היום, מזכיר לכולנו – המבוגרים המשמעותיים עבור הילדים הן בכיתה והן בבית – שיש לנו אחריות להעביר מסר עקבי: אומרים לא לגזענות.
עו"ד טלי ניר היא סמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
פורסם בידיעות אחרונות ב-21.3.2016
