הדרת אזרחים, השתקה, פגיעה בחופש ההתאגדות והביטוי ועוד – כל אלה אינם חלק מהמשחק הדמוקרטי. למרבה הצער, הם חלק ממציאות החיים של המיעוט הגדול במדינה
ברוכים הבאים למציאות!
בתקופות של אירועים קשים ואלימים – פוליטיים, לאומיים, לאומניים, או פליליים – שבהם מעורבים בנות ובני העם הערבי הפלסטיני (בישראל ובפלסטין) ובנות ובני העם היהודי-ישראלי, כולנו מרגישים שהמציאות שלנו משתנה, שהשגרה משתבשת. אך למעשה החיים של כולנו משובשים כבר תקופה ארוכה, ורק למדנו, עם הזמן, לחיות בהדחקה ובהכחשה, והתרגלנו לכל מה שסביבנו – לאלימות, לאיבה, לכיבוש ולסכסוך – שחלקנו הגדול אף נולד לתוכו. דווקא בימים האלה, המתוחים והסוערים, אנחנו נאלצים להפסיק עם ההדחקה וההכחשה, ולפקוח עינינו למציאות הקיימת, שנחשפת שוב ושוב:
לגזענות שמקבלת ביטויים צורמים במיוחד, ולאחריות האישית שמוטלת על כל ערבי וערביה באשר הם לכל פעולה של ערבי או ערביה אחרים. הציפייה שנוצרת שכולנו נתנצל, שוב ושוב, על כל הרוע שבנו, והציפייה שנודה, שוב ושוב, לריבון החזק, השולט ומלא החמלה, על כל הטוב שבו ועל שנתן לנו, "אויביו", את האפשרות להמשיך ולחיות במולדתנו.
התיוג של כל ערבי כחשוד אוטומטי, הרדיפה של ערבים בשל שייכותם הלאומית, החיפוש בתי צעירים ערבים בשרירותיות ובאלימות, הדה-לגיטימציה לאחר באשר הוא, והדה-הומניזציה לאויב; העונשים קולקטיביים והחרמת עסקים ערביים ויישובים ערביים שקל מאוד להחרים (כי הרי הם לא יותר מאשר מקור לאוכל טוב ולבילויים תיירותיים); הפגיעה המתמשכת באזרחים, וההתנערות מהאחריות של האחראים באמת לכל העוולות: לעשורים הרבים של כיבוש ולשנים של אפליה ממוסדת ומתוכננת, להזנחה של ציבור שלם בכל תחומי החיים, לרשלנות ולעצימת העיניים בטיפול באלימות "פנים-פלסטינית" נגד נשים, ילדים, שכנים ובני אותו כפר, אותה העיר. וההתעוררות רק כשאלימות זו זולגת לכיוון הרוב המצביע – הרוב המשפיע. לא, זה לא שוויון, לא, זו לא דמוקרטיה.
הפלסטינים במדינת ישראל הם אזרחים בזכות ולא בחסד, עם יליד שחי על אדמתו במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית. וכמי שחיים במדינה המגדירה עצמה כדמוקרטית, יש לנו זכות לכבוד ולשוויון בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בתרבות ובכל תחומי החיים. הרוב במדינה שוכח זאת בקלות בימי שגרה, ובקלות רבה עוד יותר בימים מתוחים. לא, זו לא מדינה שדואגת לכל אזרחיה, ובטח שזו לא דמוקרטיה.
הדרה של ציבור שלם מתהליכי קבלת החלטות שמשפיעות גם עליו, ומהחיים הציבוריים במדינה אינה דמוקרטיה. יחס שונה לשווים – באנושיות ובאזרחות – אינו דמוקרטיה. שימוש בבחירה הדמוקרטית של האזרחים לצורך פגיעה בסממנים המובהקים של כל משטר דמוקרטי – חופש הביטוי וחופש ההתאגדות, ולצורך השתקת מיעוטים לאומיים, פוליטיים, וחברתיים – זו אינה דמוקרטיה. ההסתה של נציגי האזרחים והשלטון נגד חלקים גדולים מהאזרחים, בכל הזדמנות ומעל לכל במה – זו אינה דמוקרטיה. הצבת תנאים למימוש זכויות ולהענקתן – זו אינה דמוקרטיה.
זו אינה דמוקרטיה, זה לא מצב זמני. זו המציאות.
הכותבת היא מנהלת היחידה לזכויות המיעוט הערבי באגודה לזכויות האזרח
פורסם במעריב ב-7.1.2016
