הממשלה מזכירה לי לאחרונה את שלושת הקופים: לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות ולא רוצה לדבר על מה שלא נוח לה. גל פיגועים רצחניים, שיעורי העוני עולים, הגזענות והאפליה משגשגים מתמיד, והממשלה לא עסוקה במציאת פתרונות אלא בהשתקת הביקורת. מושקעות בכך הרבה אנרגיות ויש גם רעיונות יצירתיים איך לעשות את זה.
שרת המשפטים איילת שקד תעלה היום להצבעה בוועדת השרים לחקיקה את חוק הסימון, שנועד להשתיק דיונים ציבוריים על הכיבוש, הגזענות, האפליה נגד המיעוט הערבי והפרות זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. במסווה של דגל השקיפות תעביר הממשלה חוק שיטיל על עמותות שפועלות במישור הציבורי חובה להצהיר לפני כל התבטאות בכתב או בעל פה אם הן מקבלות תרומות ממדינות זרות וממי בדיוק, ואף לשאת תג זיהוי מיוחד בכנסת.
מדובר בחוק מוטה ופוליטי: ראשית, ההצעה אינה חלה על ארגונים רבים שמקבלים תרומות מחו"ל מבעלי הון, מגורמים עסקיים או מגורמים אחרים בעלי אינטרסים הנסתרים מעיני הציבור. שנית, השקיפות כבר קיימת: חוק העמותות מחייב זה שנים דיווח על תרומות בכלל ותרומות ממדינות זרות בפרט. למרבה האבסורד, הצעת החוק לא מטפלת כלל בארגונים שלא מדווחים על תרומות בהתאם לחוק, או שהתרומות שלהם חסויות.
למעשה, הצעת החוק נתפרה במיוחד עבור עמותות ספציפיות, כמו אלה שהיו במוקד מסע רדיפה בשבועיים האחרונים, ומהווה שלב נוסף בניסיונות ההשתקה והפגיעה בהן. היא לא נועדה לקידום שקיפות אלא לסימון פוליטי. אם המטרה היתה לקדם שקיפות אמיתית, החובה להצהיר על מקורות המימון היתה חלה באופן שוויוני על כל העמותות.
הדיון הציבורי בשבועות האחרונים הוכיח מעבר לכל ספק כי הארגונים שנתמכים על ידי ממשלות זרות שקופים לחלוטין. זהות התורמות מפורסמת ברשם העמותות ובאתרי האינטרנט של הארגונים, כפי שדורש החוק. השקיפות קיימת, ולכן החוק החדש מיותר. אלא שכאמור לא זו מטרתו. כל ייעודו הוא לייצר דה-לגיטימציה לארגונים שמאתגרים את הממשלה ואת פעולותיה. "הממשלות הזרות" שבהן מדובר ידידותיות לישראל – ארה"ב ומדינות אירופה – שתורמות גם למוסדות תרבות, לאוניברסיטאות ואפילו לצה"ל. תרומה מהן אינה אות קין, אלא מצביעה על ערכים משותפים של דמוקרטיה וזכויות אדם.
הצעת החוק מניחה שארגונים המקבלים תרומות מממשלות זרות משרתים אותן. זוהי תפיסה הפוכה למציאות. מי שמכיר את ארגוני החברה האזרחית יודע שכל אחד מהם קובע את סדרי העדיפויות שלו ומחליט מהן הפעולות שהוא רוצה לנקוט, ורק לאחר מכן פונה לגופים שונים, כולל מדינות זרות, כדי לממן זאת.
החופש לבקר את השלטון, לפקח על פעילותו ולסייע למי שנפגע ממנו הוא דרך פעולה חיוניית בדמוקרטיה. מי שמוביל את ניסיונות הפגיעה בו גם פועל בניגוד לאמנות בינלאומיות שמדינת ישראל חתומה עליהן, המבטיחות הגנה על זכויות האדם ועל הפועלים לשמירה עליהן. למרבה האירוניה, ממשלת ישראל משתבחת בדו"חות שהיא מגישה לאו"ם בחופש הפעולה של ארגוני זכויות אדם ובשיתוף הפעולה שלה איתם, אך בו-זמנית מנסה להצר את צעדיהם.
עוד לא מאוחר. החוק עוד לא עבר. האם יימצאו היום שרים בממשלה שאכפת להם מעקרונות בסיסיים של צדק והוגנות ויעצרו את חוק הסימון וההשתקה?
עו"ד טלי ניר, סמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
פורסם בידיעות אחרונות ב-27.12.2015
