ביום זכויות האדם הבינלאומי חשוב שנסמן את הגבולות, ובכל השנה כדאי שנתעקש עליהם כדי להבטיח רף ששומר על הכבוד, החיים והשוויון של כולנו. זכויות האדם הן שלנו, ואסור לקחת אותן מאתנו, כי בלעדיהן אנחנו לא שווים
אתם מרגישים שאתם מקבלים את כל הזכויות שלכם? נשים מרוויחות פחות מגברים, תושבים בפריפריה נאלצים לפעמים לנסוע כמה שעות למרכז הארץ רק כדי לקבל טיפול רפואי, מערך גביית החובות בישראל דורסני מדי, והמיעוטים לא זוכים למשאבים באופן שוויוני. אלו רק דוגמאות בודדות של מה שמטריד את כולנו. גם אותי.
היום הוא יום זכויות האדם הבינלאומי, הזדמנות להתבונן במה שקורה לנו וסביבנו, ולחשוב אם אנחנו מרוצים. "התעלמות ובוז לזכויות האדם נשאו תוצאות של פעולות ברבריות שזעזעו את מצפון המין האנושי" נכתב בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948.
ההצהרה הזו נולדה כלקח לאחר זוועות השואה ומלחמת העולם השנייה. היא ה"לעולם לא עוד" של המדינות החברות באו"ם, שהחליטו להתחייב כולן ולהבטיח כי בתחומן תהיה לבני האדם זכות לחיים, זכות לביטחון, לשוויון, לשלמות הגוף, לחופש הביטוי, ולעוד שורה ארוכה של זכויות שמגיעות לכל אחד ואחת.
ההכרזה קבעה נורמה והציבה רף ראוי להתנהגות החברה האנושית. לא קל לעמוד ביעד, אין מדינות מושלמות בעולם. מערכת הבריאות הפרטית בארה"ב מונעת מאזרחים רבים את הזכות לבריאות, בשוויץ ניתנה זכות בחירה לנשים רק לפני ארבעה עשורים, וגם בישראל עדיין לא כולם שווי זכויות. לכולנו יש אמנם ביטוח בריאות ממלכתי ואת חוק לימוד חובה, אך המערכות הפרטיות גדלות על חשבון הציבוריות ורבים מאיתנו לא מקבלים את הזכות והשירות מכיוון שהם לא יכולים לעמוד בתשלומים. שלא לדבר על הפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה ועל רקע מוצא ולאום.
השנה האחרונה הייתה שנה קשה. גל הפיגועים, מספר הנרצחים הגבוה, ולצדם זרם של יוזמות לפגיעה בזכויות אדם של יהודים ופלסטינים גם יחד. ממשלות בכל העולם מקדמות חקיקה פוגענית בשעות משבר, זו ממש לא המצאה ישראלית. וגם אצלנו מבקשים לקבוע בחקיקה ובמדיניות הפרות לא פשוטות של זכויות האדם שיישארו איתנו לתמיד. עלינו האחריות לשים את הקווים האדומים בפני הממשלה.
חוק המישוש, לדוגמה, יאפשר לשוטרים לעכב אנשים לחיפוש גופני פולשני גם אם אין חשד סביר נגד האדם. זוהי סמכות מרחיקת לכת, שכבר הוכח שהיא פוגעת בקבוצות המופלות בחברה. המשטרה דוחפת לחקיקתו כבר שנים ארוכות בלי קשר לגל הטרור ולא הצליחה בגלל המודעות לפגיעה הפוטנציאלית שלו, וכעת, בן לילה הוא הפך לצורך ביטחוני. כך גם ההקלה על הוצאת רישיון נשק ועל נשיאת נשק, למרות שעד לאחרונה היה ברור לחלוטין שמדובר בסכנת נפשות שכבר גבתה קורבנות רבים בנפש, בעיקר רצח של נשים בידי בני זוגן. ואילו המשטרה, שאמורה לאפשר את חופש הביטוי ואת חירויות הפרט, השקיעה בשבועות האחרונים
את מאמציה דווקא בלסכל אירועים כמו זה של "שוברים שתיקה" בבאר שבע או של יהודים התומכים בעלייה להר הבית שהיה אמור להתקיים ביפו. במקום לשמור על ביטחון המשתתפים, המשטרה נכנעה לאיומים ופגעה במפגשים הפוליטיים.
כולנו דורשים מהמדינה, ובצדק, לשמור על חיינו ועל הביטחון שלנו. פגיעה של המדינה בזכויות אזרחיה, מותרת בתנאים מסוימים, באופן מידתי. ביום זכויות האדם הבינלאומי חשוב שנסמן את הגבולות, ובכל השנה כדאי שנתעקש עליהם כדי להבטיח רף ששומר על הכבוד, החיים והשוויון של כולנו. זכויות האדם הן שלנו, ואסור לקחת אותן מאתנו, כי בלי זה אנחנו לא שווים.
עו"ד שרון אברהם-ויס, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח
