יהושע רץיהושע רץ
הבלוג "שומר הסף – יומנו של מורה בתיכון אזורי"
מוטי עצבני. נראה כאילו עיניו רושפות גיצים של אש מרוב עצבים וכעס. "הכל בגלל הערבים האלה!" הוא מתחיל משפט ארוך ללא סוף שלא אצטט כאן במלואו, כדי לחוס על הקוראים. הוויכוח מתלהט במהרה, עוצמת הקול מטפסת מעלה וכך גם העלבונות ההדדיים, שגולשים מיד למחנות המוכרים לכולנו: שמאלנים וימנים, אוהבי ערבים ושונאיהם וכדומה.
אינני מופתע. הרי ידעתי לאן אני נכנס כאשר החלטתי ללמד "מקצוע בחירה" העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניתן היה לשער מראש את עוצמת הרגשות שיפרצו החוצה בכל שיעור ללא קשר לנושא הספציפי שתוכנן לאותו יום. הסכסוך כפי שהוא משתקף באמצעי התקשורת, בשיח הציבורי ובבית – הוא עניין אמוציונלי טעון, והניסיון להתייחס אליו כנושא רציונלי ולנסות להבינו הוא בעצם איום על דרכי המחשבה אליהן התרגלנו.
בינתיים מתלהט הוויכוח בכיתה ונראה כאילו האש מזינה את עצמה – מקורות של איבה המבוססים על ההבדלים בין בנים ובנות, מושבניקים, קיבוצניקים או בני-עיר, כל אחד מוצא את מחנהו ומתבצר בו עם חבריו, והמחלוקת סביב הסכסוך בן מאה השנים כבר אינה מוקד המתח היחיד.
"הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות לאושר" אמר הפילוסוף מרטין בובר. אבל הנוער הוא גם התירוץ הנצחי של המבוגרים לרוב הכישלונות שלנו בדרך אל האושר. סקרים רבים מתבצעים מדי שנה ומודדים את מגמת הגזענות המתחזקת בקרב הנוער, תוצאות מדאיגות ממחישות את נטייתו של הנוער להקצנה פוליטית וחוסר סובלנות, וכל אלה מסתירים מעינינו את האמת הפשוטה: בניגוד לתלונותיהם של המבוגרים, הנוער לומד הכל מאיתנו.
מוטי וחבריו רואים חדשות, קוראים עיתונים ומשוטטים באתרי האינטרנט. אני משתדל לעודד אותם לעשות זאת כדי להתמצא באקטואליה. בשבועות האחרונים הפכו מהדורות החדשות לאתרים פורנוגרפיים מהגרועים ביותר. תמונות זוועה של דקירות ואלימות, על רקע צעקות אימה וקללות גסות, משודרות ב"לופ" בלתי-פוסק מדי ערב; מנהיגים פוליטיים כולל שר החינוך החגור אקדח, מדגישים וחוזרים בהיסטריה על מסרים של כוח וייאוש וקוראים לאזרחים להתחמש ולהפוך לחיילים ושוטרים מוסווים, ויוצרים את התחושה שאין עוד על מי לסמוך; ומעל לכל הרעש הנורא הזה, מרחפות השנאה והגזענות במין שגרה אפוקליפטית.
לו יכולתי לחדור לתוך מוחם של תלמידיי, אני מניח שהייתי פוגש שם פחד. המון פחד וחוסר אמון במבוגרים, שמקרינים מצד אחד סמכות, כללים וחוקים, ומצד שני אובדן עשתונות מוחלט. מוטי עצבני כי הוא חש חוסר אונים, כי אנחנו, המבוגרים, מצווים עליו לפחוד, להיזהר ולשנוא, והוא מקשיב לנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו. מאחר שהוא אינו בעליו של עיתון ולא נושא תפקיד בממשלה או בכנסת, לא נותר לו אלא לפרוק את מטענו הכבד על חבריו לכיתה.
ספר ילדים נפלא, שאני שומר מאז הייתי ילד, הוא "עצרת החיות" מאת אריך קסטנר. בסיפור מחליטות החיות לחטוף את כל הילדים מבני האדם, שאינם ראויים לגדלם. הנה הדיאלוג הפותח את הספר:
"מלחמות!" שאג מרדכי האריה. "אך ורק מלחמות יוצרים בני-האדם. ומהפכות ושביתות ורעב, ומחלות חדשות. לולא הייתי כל כך ג'ינג'י, מיד הייתי משחיר מכעס!"
"צר לי רק על הילדים שלהם," אמר משולם הפיל. "ילדים כל כך חמודים! ותמיד הם נגררים אל תוך השביתות והמהפכות והמלחמות שלהם, ולבסוף עוד מתפארים: הכל למען ילדינו, למען עתיד טוב לילדינו! חוצפה שכזו, מה?"
ובכן, בינתיים אינני "משחיר מכעס" כמו מרדכי האריה, רק מנסה להכיל את כעסו של מוטי ומתאפק מללחוש לו: "אני מבין אותך, אנחנו המבוגרים המצאנו את הגזענות, אנחנו אחראים לשנאה ולפחד, ואולי יחד איתך ושאר החבר'ה נוכל להגיע לעתיד טוב יותר…"
הבלוג של יהושע רץ – כל הפוסטים
