"יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים", כתב הרמב"ם בספר המצוות. הבטום זרהום היה חף מפשע. הוא נקלע לאחת הסיטואציות המפחידות ביותר שכל אדם בישראל חושש ממנה ונמלט על חייו בעת אירוע טרור. בעודו נמלט, קצין הביטחון ירה בו בשוגג. כשהוא שכוב על הקרקע מתבוסס בדמו, כשברור לכולם כי לא נשקפת ממנו כל סכנה, הוא הוכה על ידי אזרחים מלאי זעם. הם בעטו בעוצמה בפניו, הטיחו ספסל כבד בראשו. הירי בשילוב המכות לא הותירו לו סיכוי. הוא מת באותו הלילה.
השאלה האם להעמיד את מבצעי הלינץ' לדין היא כבדת משקל, ועמדה גם בפרשת תוקפי עדן נתן זאדה. מאחוריה עומדת השאלה: האם אנחנו מוכנים לקבל בהבנה ובסלחנות אלימות כזאת? האם אנחנו לא רוצים להוקיע ולסמן שהטחת ספסל בראשו של אדם פצוע פסולה בעינינו? האם אנחנו מרשים לעוברי אורח להיות התובעים, השופטים והתליינים? האם אנחנו, כמו מי שלקחו חלק בלינץ', יודעים להציב את הגבול בין פעולות שנועדו להגנה עצמית או להגנה על הסביבה ובין פעולות שמטרתן נקמה?
בשעות קשות מעין אלה נמדדת חוזקה של חברה דמוקרטית. אפשר למצוא מענה מידתי וראוי במסגרת גבולות החוק בישראל. אין לקבל את הקריאות להפר את החוק מפי נבחרי ציבור ואנשי ציבור בולטים, ובוודאי שאין להבליג על מעשי אלימות שכאלה. מי שבחר מרצונו לקחת חלק בביצוע לינץ' באדם חסר אונים, צריך לתת על כך את הדין.
הבטום מת מפוחד, לבדו, כשהדברים האחרונים ששמע היו אנשים מקללים ומייחלים למותו. את זה כבר לא נוכל לשנות, אבל כן נוכל לשלוח מסר ברור למי שמחליטים שהם מעל לחוק ועלולים לבצע את הלינץ' הבא.
פורסם בעיתון "בשבע" ב-22.10.2015
