יהושע רץיהושע רץ
הבלוג "שומר הסף – יומנו של מורה בתיכון אזורי"
האזור בו שוכן בית הספר שלי קרוב מאוד לעפולה ולכביש ואדי ערה. השנאה באה והולכת מדי שנים מספר, ובזיכרוני עולים כמה וכמה אירועים של אלימות בעיר עפולה משנות השמונים ועד היום. פעמים רבות אני מתחלחל מהמחשבה שאולי אחד מתלמידיי ייפגע באחד הפיגועים או ישתתף באיזו תהלוכה או פעולה אלימה של ארגון להב"ה או "כהנא חי" בעפולה.
משרד החינוך הוציא בתחילת החודש "הצעה לשיחה בכיתות בעקבות אירועי הטרור", בדומה להנחיות והמלצות שיצאו אחרי מלחמת "לבנון השנייה" ומבצע "צוק איתן". ההצעות הללו נמצאות בדרך כלל בתחום הבטוח עבור מורים: יש לעודד את התלמידים להתבטא, לפרוק מתחים, להוציא החוצה תסכולים ופחדים, וגם "להתחבר לעשייה", כלומר לשאול "מה אנחנו כאן בכיתה יכולים לעשות עכשיו כדי שנרגיש טוב יותר?".
אינני מזלזל בכוונותיו הטובות של המשרד וראוי להעריך את התגייסותו לטובת המורים הנבוכים והמתלבטים, אך אני מוטרד מהזריזות שבה הופכים אותנו, אנשי החינוך, לפסיכולוגים זולים יחסית, זמינים, ובאותה הזדמנות עוקפים בלוליינות את השאלות האמיתיות והמטרידות, והתשובות שעל המבוגרים לתת לילדיהם. חישבו על כך רגע או שניים: בחיי השגרה בבית-הספר, יש תשובה לכל שאלה, פתרון לכל בעיה. המבוגרים הם מקור הסמכות והידע. והנה מגיעים ימים קשים, כלי התקשורת מלבים את הפחד והזעם, האווירה ברחוב היסטרית ואלימה, האמוציות שולטות, והקול הברור ביותר הנשמע בימים אלה הוא "בכוח. רק בכוח, עוד ועוד כוח". ואז, ברגעים של תחושת כאוס ואובדן דרך, לפתע הופכים המבוגרים לילדים. עכשיו אנחנו שואלים והילדים עונים, ותשובות אין לנו עוד.
המציאות עצמה והאופן שבו היא משתקפת בכותרות העיתונים, בכתבות הטלוויזיה, בהופעותיהם של קצינים ואישי ציבור במסיבות עיתונאים בפנים חמורות סבר – כולם יחד גורמים לענת היקרה, תלמידתי מכיתה י"ב המתגוררת בעפולה, ולרון מהמושב הקרוב, לומר בכיתה כי הצד השני הוא לא-אנושי, שטני, מסוכן ואינו יודע רחם.
אני חושב שאם רק אצליח להפגיש את תלמידיי עם בן גילם אחמד מהכפר הסמוך לעפולה, הוא יספר להם על השיטה שאימץ לאחרונה: אם הוא מסתובב בקניון והטלפון מצלצל, הוא סוגר מיד ועובר למסרונים, כדי שלא ייאלץ לדבר בערבית במקום ציבורי. אמינה, ידידתו, תאמר שהיא כבר שבועיים לא נכנסת כלל לעיר, עקב נטייתה לעטוף את ראשה במטפחת צנועה, המהווה בימינו פתח לחשד ואלימות.
ענת, רון, אחמד ואמינה יעברו יחד את בחינת הבגרות באזרחות בעוד מספר חודשים, כל אחד בבית-ספרו. הם ישננו את התשובות לשאלות על דמוקרטיה ועל הגורמים ל"שסע הלאומי" במדינת ישראל, על הרשות המחוקקת והשופטת ועל "הזכות להליך משפטי הוגן". התוצאות תהיינה מכובדות, אני משער. הסכסוך המתמשך והשלכותיו, על פתרונותיו השונים ועל עצם הרעיון שהם קיימים, שיש דרך לבנות עתיד ללא פחד ושנאה – על כל אלה לא התעכבנו והנושאים הללו אינם חלק מתכנית הלימודים ולא מופיעים בבחינת הבגרות.
אני מכיר גם את המורה של אחמד ושל אמינה ושוחחנו פעמים מספר על חשיבות החינוך לחשיבה ביקורתית ועצמאית. אני חושב שבימים אלה, התפקיד שלי הוא לנסות להכיר לתלמידי את הצד השני, לחשוף אותם למי שהם התחנכו לשנוא, לאותו "אויב" שממנו הם מפחדים, ובכך להצליח לערער על כמה דפוסי חשיבה מקובלים, לנסות לצמצם ולמנוע את השנאה המאכלת.
רְאוּ, מָה רַבַּת-פְּעָלִים עוֹדֶנָּה,
כַּמָּה טוֹב שׂוֹרֶדֶת
בְּמֵאָתֵנוּ הַשִּׂנְאָה.
בְּאֵיזוֹ קַלוּת הִיא מְדַלֶּגֶת מֵעַל מְשׂוּכוֹת גְּבוֹהוֹת.
כַּמָּה קַל לָהּ – לְזַנֵּק, לִלְכֹּד.
אָח, הָרְגָשׁוֹת הָאֲחֵרִים –
חוֹלָנִיִּים וְנִרְפִּים.
מִמָּתַי יְכוֹלָה אַחֲווָה
לְקַוּוֹת לַהֲמוֹנִים?
הַאִם חֶמְלָה הִגִּיעָה
אֵי-פַּעַם רִאשׁוֹנָה לַמַּטָּרָה?
סַפְקָנוּת, כַּמָּה בַּעֲלֵי רָצוֹן הִיא סוֹחֶפֶת אַחֲרֶיהָ?
סוֹחֶפֶת רַק הִיא, שֶׁבּוֹטַחַת בְּעַצְמָהּ.
("שנאה" – ויסלבה שימבורסקה)
כך אומרת המשוררת הפולניה שימבורסקה על השנאה. ואני, כמצוותה, אנסה לזרוע את הספקנות בליבם של תלמידיי.
הבלוג של יהושע רץ – כל הפוסטים
